בשיתוף HOODIES סינגלס RUN
הקשר שלי לספורט הוא הרבה פחות ממקרי, ואם לסכם את חוויות ילדות האקסטרים שלי בבני ברק, אני יכולה להגיד כי הרכיבות על אופני ה BMX בשדרה שמול הבית היו חלק משמעותי מחיי. בית כנסת של חסידות סלונים הנוכח לאורך השדרה, המוני ילדים קטנים ושטח שקטן יותר ממתחם הרולר בליידס שצמוד למתחם הספורטק בתל אביב. ה"פסיליטיס" האלה מעולם לא פגמו בחוויה המופלאה הזאת של אוויר על הפנים בחום הבני ברקי, לבושה בסרפן ארוך מידי שנתקע מידי פעם בגלגל האופניים, יחד עם הגרביון שנקרע מהשרשרת, והפנים שקיבלו צבע שחור, כשאני עוטה את הפרצוף שמשדר: "אוף למה אני כזאת לא בת".
הירשמו למרוץ סינגלס RUN>>
בגיל 12 מה שנקרא "בת מצווש" בחילונית ובת מצווה עם כל המשמעות של קבלת עול תורה ומצוות בחרדית נקראתי לשיחה בה הובהר לי כי עליי להיפרד מהאופניים מטעמי צניעות. מאז רק דמיינתי שוב את הרוח הזאת על הפנים שלי, ובחופשות הורשתי לרכוב סיבובים קלים יחד עם הבנים וזה היו מהרגעים הטובים בילדותי המאוחרת.
היום אני ספורטאית סיבולת עם רקורד של כמה תחרויות חצי איש ברזל מאחורי עשרות טריאתלונים ואלפי קילומטרים של ריצה בטיילת תל אביב האהובה עליי. אני אפילו יכולה לומר בזהירות, שאם אפשר היה להתחתן עם שביל ריצה- טיילת תל אביב הייתה החתן הנבחר.
תמיד מצחיקים אותי משפטים כמו: "לך קל לרוץ, את טובה בזה", "ריצה זה לא בשבילי", "אני מת אחרי חצי קילומטר" או אני נחנקת אחרי 500 מטר". ההבדל בביטויים הוא מגדרי בלבד. העיקרון ברור.
הסיבה להצלחה שלי בספורט – הסביבה החרדית בה גדלתי
הסיבה שאני יצאתי מדמות "בטטת הכורסא, המעשנת וצוברת בקבוקי בירה שעלולים להעשיר אותי בעתיד אם אמחזר..." הגיעה דווקא מהסביבה החרדית בה גדלתי.
ראיתי בני משפחה וחברים בגילאים צעירים נחלשים ומתקשים לבצע פעולות ספורטיביות פשוטות כמו טיפוס מדרגות או הליכה רגלית של יותר מעשר דקות, שהופכת להיות משימה בלתי אפשרית. כך, החיים פשוט מסורבלים יותר. אז בהחלטה מאוד פרקטית הבנתי שאני, את שנות ה- 50 שלי, רוצה להעביר יותר בכיף. ואם אפשר קצת לשמור על הגוף ועל הבריאות - אני מוכנה להמר על ההשקעה בטיפול והשקעה במכונה שתייצר לי חיים טובים יותר.
אני זוכרת שהמאמן שאל אותי: "מה המטרות שלך?" והסתכלתי עליו במבט חצי ישן של חמש בבוקר ואמרתי לו שאם אשרוד פה חודשיים - זאת נשמעת לי הצלחה מסחררת. מפה לשם את החודשיים צלחתי וגם הצלחתי להתמיד, והנה אני כאן כותבת טור על חיי הספורט הסוערים שלי.
בכלל, אני חושבת שיש יחסי ציבור גרועים לעולם הספורטיבי. אנחנו מתויגים בעולם כ"סאחים" בלתי נסבלים, והנה אני כאן כדי לאשש את האמירה הזאת, ובו זמנית לספר על חיי ספורט סוערים במיוחד.
הפרקטיקה הפכה להיסטוריה והספורט הפך חלק ממי שאני. הוא מניע אותי ומביא אותי למקומות נפלאים בחיים. ההיכרות שלי עם עצמי הגיעה הרבה מאוד בזכות הספורט ואולי גם אפשר בנקודה הזאת להחמיא לספורט הסיבולת בכלל ולריצה בפרט שזהו ספורט שמייצר יופי של חיבורים עם עצמנו. שעות של ריצה עם עצמי כשהשותף הוא שוב "עצמי" גרמו לא פעם לזיעה שהתערבבה לי יחד עם דמעות, הבנות שהגעתי אליהן תוך כדי התמודדות עם שדים בראש, רגליים עייפות אבל ראש שהביא אותי לשיח סוער עם עצמי ולהתפתחות שהגיעה לגמרי בזכותה של הריצה.
החיבור שלי עם עצמי נוצר במסלולים, בריצות, בחיבור הפיזי לגוף והמנטלי בהישגים, בתחושת המסוגלות ובהבנה מה אני יכולה לעשות אם רק ארצה אתמיד ואכוון.
"בסיום ה 10 ק"מ הראשונים שלי בכיתי"
בסיום ה-10 ק"מ הראשונים שלי בכיתי, ובטריאתלון הראשון בכיתי. וכל הישג קטן או גדול גרם לי לנקות עוד ועוד שכבות של ריחוק, כל יעד היה מלווה בעוד התקרבות למי שאני ולמה אני רוצה להיות.
זה נשמע כאילו אני משכנעת אתכם לצאת לרוץ, אז שיהיה ברור. אני ממש ממש משכנעת אתכם לצאת לרוץ. בגדול כאדם שגדל בבני ברק החרדית ובסביבה בה מאמינים באמת מוחלטת אחת קשה לי להאמין באחת כזאת מסיבה מאוד פשוטה אני לא חושבת שיש כזו. ברור לי כי מה שנכון לי לא בהכרח נכון לאחרים , כאלה אנחנו ייצורים שונים עם צרכים שונים. הכל חוץ מריצה. ועל זה אני אמשיך לכתוב או לדבר לנאום או לצעוק בכל פלטפורמה שתהיה לי.
אני שומעת כל כך הרבה משפטים כמו: ״בצבא הייתי רץ מלא וזהו אין לי את זה יותר", "מה אני אתחיל עכשיו לרוץ אני לא זוכר כלום", ו"אני גם ממש ממש גרוע". אז תנו לי להגיד לכם משהו, זה שבצבא רצתם מהר או הרבה או השד יודע מה, לא אמור להשאיר אתכם חסרי אונים מול יציאה לריצה. בצבא ותסלחו לי מראש אולי רצתם, אבל גם הייתם ילדים הרבה פחות מפותחים וזה אני אומרת בעדינות. כזאת אני נסיכה.
השריר זוכר, ההתחלה היא מאתגרת אבל האושר וההתפתחות שתקבלו מהריצה - זה מתנה שלא תקבלו בשום מקום אחר, באחריות.
איך קמים מהכורסא, מתחילים לרוץ ומוצאים אהבה על המסלול?
התחלתי לרוץ רק לפני שלוש שנים ומאז רצתי באיש הברזל ובמרוצים שונים. איך עשיתי את זה?
• תפסיקו להשוות את עצמכם ביחס לאחרים ויותר מזה - תפסיקו להשוות את עצמכם ביחס לעצמכם.
• אם רוצים לעשות את זה, כל אחד יכול. המטרה צריכה להיות לא התוצאה, אלא מה משיגים בדרך. עצם זה שבחרנו להתחיל יכולה להיות המטרה או שניסתם משהו והתחייבתם לפחות לכמה חודשים. גם אם לא תצליחו, לפחות תנסו.
• לכל אחד יש נקודת פתיחה אחרת, לכן חשוב לזכור שבדרך לא רק רצים, אלא גם הולכים. לספורט יש הרבה ערכים והוא עושה טוב, לריצה יש איכויות ייחודיות שלה וצריך לעבור את ההתמודדות הראשונה. האתגר הוא להתמיד גם כשלא רואים את התמורה המיידית.
• ככל שמתחילים ומפתחים מסוגלות הופכים לאנשים חברתיים יותר, פוגשים אנשים בין אם בטיילת או בין אם בקבוצה.
בשיתוף HOODIES סינגלס RUN
פורסם לראשונה: 12:08, 28.06.23
