האם ניגמל אי פעם מתחושת הרכושנות הזוגית?
אוהב ככל שיהיה, נאמן ומבטיח ככל שיהיה, דבר לא מרגיע את מי שמצפה לביטחון מלא בזוגיות כמו טבעת נישואים. זה כל כך לא רומנטי, זה כל כך שמרני, אבל זוהי המציאות
"איפה הוא?", שאל אסי בחשש. השעה הייתה חמש לפנות בוקר, החושך הלילי לא הראה שום סימן לזריחה המתקרבת, ואנחנו ישבנו על הדשא של גן האירועים אחרי שש שעות של ריקודים, כשמולנו אנשים עדיין רוקדים, וחיכינו לצלע הרביעית בחבורה שלנו - לבעל הרכב שנעלם לפני חצי שעה כדי "לבדוק משהו", וטרם חזר.
אני, שקל להלחיץ אותי עם הדברים האלה, הסתכלתי סביב וקלטתי את הצידנית הריקה של החבר. "אל דאגה!", הכרזתי בניצחון. "הצידנית שלו כאן! הוא יחזור". "נו, באמת, ברור שהוא יחזור", אמרה מרי, הצלע הרביעית. "הרי הוא אמר בעצמו שהוא תכף חוזר". "והוא גם הבטיח להסיע אותנו", הזכיר אסי.
אבל אני לא התרשמתי. "שום דבר לא מחזיק מישהו למישהו אחר", עניתי. "לא הבטחות, לא רגשי ידידות ולא מילים. רק רכוש. רק חפץ קושר באמת אנשים. הוא יחזור כי הוא השאיר פה את הצידנית שלו, לא כי הוא הבטיח הבטחות". אסי הסכים איתי מיד, אבל מרי, הרומנטיקנית והצעירה מכולנו, התחילה להתווכח. ולמרות שאיש מאיתנו לא צרך סמים באותו הערב, אחרי לילה של ריקודים ללא שינה אתה כבר באופן טבעי נכנס למצב רוח שמאפשר דיונים פילוסופיים הזויים מהסוג הזה, והיא התחילה לדבר על אהבה בין בני זוג ועל אהבה בין הורה לבנו.
"פה אין רכוש, וכן ישר קשר בין אנשים", אמרה בניצחון, אך אסי ואני חייכנו לתמימותה. כי ילד הוא בעצמו סוג של רכוש. למעשה, ילד זה הרכוש הכי יקר שאנו מייחסים לעצמנו. הוא "שלנו" ואנו אוהבים אותו - לא בגלל האופי או היופי שלו, אלא כי הוא בשר מבשרנו. כי יצרנו אותו. מספיק לראות את האופן שבו גרושים נלחמים עליהם והורים מנסים להחזיק אותם קרוב אליהם. וחוץ מזה, גם זוגיות היא רכושנות, אלא אם אתם ביחסים פתוחים, ואז אתם מצהירים מראש שאין לכם בעלות זה על זה, ששום דבר לא קושר אתכם חוץ מהרגש העכשווי, וכן, שאיש מכם לא שייך לשני או יכול לקנא לו.
ביטוי פיזי שמסמל את האהבה
אין ספק שלא סתם המציאו את מוסד הנישואים. הזוגיות הפתוחה לא עשתה טוב לתרבות שרצתה להבטיח, אבל באמת להבטיח, את הנאמנות המונוגמית של בני הזוג זה לזה. בעולם שבו העיקרון היה שצריכה להיות אימא אחת ואבא אחד, לא יותר ולא פחות ולא אחרת, אנשים ידעו ששום דבר לא באמת יקשור את בני הזוג כמו רכוש. הרכוש כאן מתבטא בחוזה הנישואים, או בכתובה היהודית. הוא מתבטא בטבעות שבני הזוג מעניקים זה לזו. הוא מתבטא במשהו פיזי שמסמל את ההתחייבות, את האהבה.
כי להרגיש בלבד זה לא מספיק, זה מעולם לא היה מספיק. מחר האבא או האימא יקומו ויחליטו שהם רוצים מישהו אחר, והם ילכו ויפרקו את העסק בקלות. כמו שהנהג שלנו ישכח את הטרמפיסטים שלו בקלות כי הוא שתה יותר מדי או פגש פתאום בחורה או סתם החליט להיות מניאק כי הרגזנו אותו או משהו, ואז הוא לא יחזור. אבל הצידנית היקרה שלו איתנו? החפץ הזה, שהוא שלו? זו נקודת המוצא שלו. על הרגשות שלו אני לא סומכת, על המילה שלו אני לא סומכת. רק על החפץ.
אולי זה גם מה שמניע נשים רבות בתקופתנו לא להסתפק בזוגיות ובמגורים משותפים, ולצפות שהגבר כבר יציע להן להתחתן איתו. אוהב ככל שיהיה, נאמן ומבטיח ככל שיהיה, דבר לא מרגיע את מי שמצפה לביטחון מלא בזוגיות כמו טבעת נישואים. זה כל כך לא רומנטי, זה כל כך שמרני, אבל זוהי המציאות.
לא החבר שלי, לא משפחתי ולא משפחתו - איש מהקרובים אליי לא מבין מה מעכב אותי מלהתחתן כבר. איך זה שאני בת שלושים ולא ממהרת ליישם את הצעת הנישואים שקיבלתי ממנו לפני כמעט שנה. גם הם, אני מניחה, מרגישים ששום דבר לא באמת מובטח עד שאין רכוש מוגדר.
בימינו הולכת ומתחזקת ההכרה שהזוגיות השמרנית אכן מושתתת על "שייכות", או אם תרצו, "רכושנות", והזוגות הפתוחים וגם הפוליאמורים הולכים וצצים בינינו - בין אם הם היו שם קודם ופשוט מקבלים יותר הכרה, ובין אם הם אכן מתרבים, כפי שנדמה לאחרונה בתל אביב. בעבר אנשים לא העלו על דעתם שיום יבוא וזה יהיה לגיטימי להחליט שלא להתחתן, שלא להביא ילדים, או לנהל זוגיות ואהבה עם אדם מאותו המין או עם כמה אנשים במקביל. גם בעולם הדתי שבו גדלתי, עד היום רעיונות כמו אלה שהזכרתי עשויים להיתפס בחזקת אסון משפחתי ועולמי.
לכן זה כל כך מוזר לי פתאום לחיות בחברה שבה אם את עומדת ומכריזה שאת לא בקטע של חתונה, האנשים מסביבך לא מתחלחלים. להפך, הם מחייכים אלייך ומרימים כוסית "לחיים!", וחושבים שאת חכמה. לאט-לאט כל עיקרון השייכות והרכושנות הולך ומאבד את הלגיטימציה שהיתה לו. ההתייחסות הדתית אל האישה כאל רכושו של האב והבעל נחשבת היום למגונה ממש, בדיוק כמו ששייכות של חופים ואתרים אל טייקון עשיר גוררת אחריה הפגנות וזעם. עצם העובדה שמשהו שאמור להיות חופשי שייך לבעל ההון שקנה אותו, אינה מסתדרת לנו יותר עם ההיגיון והשכל הישר.
אז מה הבעיה איתנו? למה אנחנו עדיין אוהבים את הרעיון להיות שייכים למישהו? למה עדיין כל כך חשוב לנו לסמל את זה באמצעות חפץ, להכתיר את עצמנו בתור רכושו של אדם מסוים ואת האדם המסוים כרכוש שלנו? האם אנחנו לא יכולים לסמוך על רגשי האהבה העכשוויים, על המילים היפות שלו ועל תחושת הביטחון שהוא מקנה לנו?
הייתי בטוחה שאני הכי מודרנית ומשוחררת בעולם, עד שמישהו התחיל איתי פעם במועדון ובן הזוג שלי לא הגיב בתקיפות ובקנאות שרציתי שיגיב. באותו הרגע שאלתי את עצמי מה נסגר איתי. למה חשוב לי שהוא יתעצבן? למה אני מרגישה צורך שהוא יצעק, "היא איתי! היא שלי! עוף לי מהפרצוף", ואיך התעוררה בי לפתע אשת המערות הזאת שרוצה את הגבר שלה נוהם ורכושני, חובט בראשו של גבר אחר שמעז להתקרב לטריטוריה שלו, ומגן עליה כאילו שהיא רכושו היקר והפרטי?
נדמה שיעברו עוד שנים רבות של חינוך ועקרונות נוספים, עד שהצורך הזה להיות "של" מישהו ייעלם, אם בכלל. אנחנו, בינתיים, עדיין נצמדים לצידנית הריקה שנשארה על הדשא, נצמדים לרכוש שיבטיח את חזרתו של הטרמפ שלנו מהמסיבה. אולי בעוד שנים רבות, יותר ויותר זוגות יבטלו את השייכות הזאת - לא כי הם כל כך בטוחים שבן או בת הזוג שלהם יחזרו לא משנה מה, אלא דווקא כי הם לא יצפו לחזרתם, ולא יהיו מודאגים מכך כל כך.
ליאת רוטנר היא מרצה וסופרת לנוער ולמבוגרים.
