"היהדות של הרבנות היא לא היהדות שלנו"
הן מאמינות שיש להפריד בין דת למדינה, לאפשר נישואים אזרחיים וכמה שיותר מהר, ולהזכיר לציבור הרחב שיש יהדות אחרת שהיא בעד אנשים ובעד האהבה הזוגית: שיחה עם שלוש נשים שעורכות טקסי חתונה אלטרנטיביים
ט"ו באב נחגג השנה בסימן שני אירועים אקטואליים המעמיקים את משמעותו: הראשון הוא מחאת הקהילה הגאה שלוותה בהתגייסות הציבור הרחב מחד והמגזר העסקי מאידך, שהביעו את מורת רוחם מאפליית הלהט"ב. לא בכדי שימש דווקא חוק הפונדקאות כסמל המחאה וכטריגר ליציאה לרחובות, שכן החברה הישראלית מסורתית ברובה, ורואה את המשפחה כיחידה הבסיסית ואת הזכות להקימה כזכות יסוד. העובדה שגייז אינם יכולים להינשא בישראל ולהקים בה משפחה, נתפשה כשערורייתית גם בעיני מי שזכויות להט"ב אינן בראש מעיניו.
האירוע האקטואלי השני הוא מעצרו של הרב הקונסרבטיבי דב חיון, בעוון השאת זוגות מחוץ למסגרת הרבנות האורתודוקסית. המעצר המתוקשר הנכיח את המצב האבסורדי המתקיים כתוצאה מכך שזרם אחד של היהדות, זה האורתודוקסי, מחזיק במונופול על היהדות כולה: דווקא במדינה המוגדרת כמדינת היהודים, אזרחים רבים אינם רשאים לקיים את אורח חייהם היהודי. במצב עניינים זה נמנעת מרבים היכולת לממש את אהבתם בהתאם למסורת, ועליהם לפנות לחתונות אזרחיות בחו"ל על מנת להיות מוכרים כנשואים על ידי המדינה.
שני האירועים הללו לא רק מלמדים על המגבלות החוקיות התוקעות מקל בגלגלים של מימוש אהבה, נישואים ומשפחה, אלא בעיקר על האווירה השוררת בקרב הציבור, המסמנת שהגיעו מים עד נפש. את חוסר הנכונות ההולכת וגוברת להכפיף אהבה לתכתיבים חיצוניים, ניתן להמחיש דרך פעילותו של מרכז 'הויה' הפועל מטעם 'ישראל חופשית' ומקיים טקסי חיים ישראלים כאלטרנטיבה לטקסי הנישואים האורתודוקסים. על אף שהמרכז פועל משנת 2006, בשנים האחרונות חל זינוק במספר הזוגות הבוחרים להינשא בעזרתו. בשנת 2017 נערכו במרכז כ-500 חתונות, ואת 2018 הם מצפים לסיים עם לא פחות מ-700 חתונות.
"הציבור מצביע ברגליים"
"המספרים האלה מעידים על כך שלא מדובר בקוריוז", אומרת לינדה ששון, שהחלה לפני כשנתיים לערוך טקסי חתונה ב'הויה'. "הרבנות לא נותנת מענה ראוי לזוגות רבים, והציבור מצביע ברגליים". ששון, יועצת תקשורת ואסטרטגיה ציבורית, היא בת למשפחה מזרחית מסורתית, ומגדירה את עצמה כאישה מאמינה. לאחר שראתה כיצד חברה קרובה מתקשה לקבל גט, היא החליטה לנהל מאבק ברבנות בכלל ובתופעת סרבנות הגט בפרט, באמצעות עריכת טקסים יהודיים מחוץ למסגרת הרבנות.
"צריכה להיעשות הפרדה בין דת למדינה", היא אומרת. "יש ארגון שחושב שיש דרך מסוימת להינשא, והוא עושה שימוש פוליטי בכוח לא הוגן, אבל זה לא אומר שזאת הדרך להינשא. הלא אבות אבותינו לא היו צריכים להירשם ברבנות. היהדות הזאת היא לא היהדות שלנו. היהדות שלנו נעשית בדרכי נועם. כשמנסים לכפות בכוח על הציבור תפיסות עולם דרך מעשים כמו מעצר הרב חיון, רק מחזקים אותנו ומקדמים אותנו לעבר חוק נישואים אזרחיים".
למרות זאת, חשוב ללינדה להבהיר שלא מדובר בהתרסה ובאנטגוניזם, אלא במתן אפשרות לכל אדם לחיות את חייו כראות עיניו. "יש שתי דרכים להתעמת עם החושך - לצעוק שיש חושך ולהתעצבן או להדליק את האור. אני מדליקה אור. אהבה היא אהבה, ואני אוהבת לחגוג אותה ולחבר בין אנשים. יש בעיני ערך חברתי, תרבותי ויהודי בחיבור של בני אדם ובאפשרות שלהם לחגוג את מי שהם, את הזהות שלהם, בהתאם לאמונתם והשקפת עולמם".
"הטקסים שלנו נשענים על מסורת והיהדות מאד נוכחת שם. יש חופה וקידושין, כאשר בני הזוג מקדשים זה את זה בשוויון. זכיתי להשיא זוגות על כל הסקאלה, החל מאתיאיסטים, דרך מסורתיים ועד זוג שרוב הקהל שלהם היה דתי. זה קהל שרגיל לראות רב, גבר מזוקן, ופתאום רואה אישה בלי כיסוי ראש כי אני לא נשואה (וגם כשאתחתן לא אהיה עם כיסוי ראש), ומשהו מתבלבל שם. אבל הם עצרו והקשיבו, ובסוף החופה היו שניגשו אליי ואמרו לי 'חזק וברוך'. סיימתי את החופה עם דמעות בעיניים מהתגובות החמות של הקהל".
לינדה מציינת כי רווקותה היא עניין יוצא דופן בקונטקסט של עריכת חתונות. "השאלה השנייה שהזוגות שואלים אותי, מיד לאחר 'למה את עושה את זה?', עוסקת במצבי המשפחתי. הם שואלים אותי 'איך היה הטקס שלי' מתוך הנחה שאני נשואה, ונדהמים לגלות שאני רווקה. כשאת אישה שעורכת טקס את מתמודדת עם שאלות שגברים לא נשאלים".
"זוכרת אותנו? את הולכת לחתן אותנו"
גם השחקנית מיכל גבריאלוב שחיתנה כ-25 זוגות עד כה, מדווחת כי בפני נשים המשמשות כעורכות חתונות ניצבים אתגרים ייחודיים. "כשהתחלתי לעסוק בזה לא האמנתי שזוגות ייקחו אותי כי הבנתי שרבים מהם מעדיפים גבר. גם כשאנשים רוצים לעשות טקס שונה ואלטרנטיבי, הם עדיין מעדיפים לקחת את מי שקרוב יותר בטייפ-קאסט לרב הסמכותי, כדי שלא לטלטל מדי את המערכת. לכן, לעורכות טקסים יש פחות עבודה מגברים שעורכים טקסים".
מיכל הגיעה לעריכת טקסי חתונה לגמרי במקרה. "מעולם לא חשבתי שאערוך טקסים. לא חשבתי בכלל שאתחתן כי רוב חיי הייתי נגד חתונה מתוך מרד ולמה צריך את זה בכלל, ונהניתי להיות רווקה ולהחליף בני זוג". פגישה מקרית ברחוב הטילה את הפור: "הלכתי בפלורנטין ושתי בנות שלא הכרתי קפצו עליי מאיזה בר ואמרו לי שאני חייבת לעשות איתן צ'ייסר. הן אמרו לי שאם יום אחד הן יתחתנו, הן רוצות שאני אחתן אותן, ובשכרותי זרמתי איתן. שנתיים לאחר מכן קיבלתי במסנג'ר הודעה 'זוכרת אותנו? את הולכת לחתן אותנו'. בהתחלה התנגדתי אבל הן הצליחו לשכנע אותי שזה מה שהן רוצות".
לאחר עריכת חתונתן של בנות הזוג, החליטה מיכל לעבור הכשרה כעורכת חתונות מטעם 'הויה', וזאת במטרה לעשות תיקון לאופן שבו היא עצמה נישאה. "התחתנתי כדת וכדין דרך הרבנות, וקידש אותי רב שאני לא מכירה. חסרה לי החוויה האישית והתחושה שרואים אותי, ומתוך החסך הזה אני פועלת. עבורי, ההבדל בין הרבנות ל'הויה' הוא כמו בין סטוץ ללילה לבין מערכת יחסים, כמו בין מישהו שלא רוצה לדבר איתך או לדעת איך קוראים לך, לבין מישהו שרוצה להכיר אותך לעומק. לכן חשוב לי להכיר את בני הזוג, לדעת איך הם הכירו, מהם הערכים שלהם, ואז לכתוב לכל אחד טקס שמתאים למידותיו".
"גם בנוגע לסמלים היהודיים של הטקס - חשוב לי להבין מה הם מסמלים עבור בני הזוג, ולצקת בהם משמעות ותוכן רלוונטיים מתוך חייהם. למשל, עבור זוג גברים שחיתנתי שבירת הכוס סימלה את ניפוץ המחסומים שבתוכנו ובחברה בה אנו חיים, יציאה מחושך לאור אל הסכמה וקבלה מלאה. ולמרות שמגיעים אליי זוגות חד-מיניים רבים שלא יכולים להתחתן בארץ, יש גם הרבה סטרייטים שמגיעים כי הם רוצים טקס משלהם, טקס שיהיה קליל, מצחיק ואישי. לעמוד תחת חופה ולערוך טקס מאוד שונה מכל מה שהכרתי כשחקנית, כי זה לא המופע שלי ואני לא המרכז כאן. צריך לזוז אחורה ולהפנות את הזרקור אל הזוג. אני מרגישה שהחיבור עם האנשים שאני מתחתנת הוא לנצח. זה קשר שלא ניתן להסביר ואני ללא ספק זוכה בחברים לחיים".
לא תצטרכו להתגרש ברבנות
ד"ר אליזבט גולדוין, מרצה למחשבת ישראל, נמצאת ב'הויה' מראשיתה ואחראית על הכשרת עורכות ועורכי הטקסים. היא יצאה בשאלה בגיל 15 ועורכת חתונות מתוך היכרות פנימית עם העולם הדתי ורצון לתקן מבחוץ. לאחר שהתחתנה (והתגרשה) ברבנות, כיום היא בזוגיות שנייה כידועה בציבור. "הייתי עושה בכיף טקס ב'הויה', אבל בן זוגי לא רוצה", היא משתפת. "אין לי איזו אידיאולוגיה שצריך לעשות טקס, ואני לא באה להגיד לזוגות שצריך להתחתן, אבל הרבה אנשים מרגישים צורך בכך בגלל הנורמה החברתית, בגלל שהסבתא רוצה או בגלל שהן חלמו משחר ילדותן על שמלה לבנה. אז אם אנשים רוצים את הטקס, העיקר שלא יעשו אותו ברבנות".
כמחצית מהזוגות הפונים אל ד"ר גולדוין עושים זאת, לדבריה, משום שהם מנועים מלהינשא במדינת ישראל. "המצב החוקי בארץ בתחום הזה הוא בלתי סביר. מצד אחד, רק הרבנות יכולה לחתן יהודים, ומצד שני היא לא מכירה ביהדותם של יהודים רבים. כתוצאה נוצר מצב שבו המדינה מתנערת מחובתה לתת זכות אדם בסיסית להתחתן. אני משיאה זוגות שנפסלים בחתונה יהודית. למשל, השאתי את בנו של אסיר ציון, אדם ציוני שישב בכלא בסיביר בגלל שהוא רצה לעלות לארץ, אבל לפי הרבנות הוא אינו מספיק יהודי".
על אף שהטקסים הינם יהודים במהותם, הם אינם מוכרים על ידי המדינה. למרות זאת, לא ממליצה ד"ר גולדוין על נישואים אזרחיים בחו"ל. "החתונה האזרחית בקפריסין היא פתרון מבאס, כי אם בני הזוג מתגרשים הם צריכים לעבור ברבנות", היא אומרת. פתרון אפשרי הוא להוסיף לטקס גם עיגון משפטי של הקשר באמצעות הסכמי חיים משותפים. "ב'הויה' יש מחלקה משפטית שבונה את המסגרת הנחוצה לזוגות כדי שיוכרו כידועים בציבור וזכויותיהם יושוו לזכויות זוגות נשואים, על אף שאינם רשומים כנשואים בתעודת הזהות. כל עוד המדינה אינה מגינה על הזוגות, זה הכי טוב שביכולתנו לעשות".
פעילותה של ד"ר גולדוין נגזרת מתפיסה אידיאולוגית, פוליטית ורדיקלית המשויכת לתנועת ההתחדשות היהודית. "היהדות חייבת להמשיך להתפתח ולהתאים את עצמה למבנה חברתי חדש ומשתנה - למעמד האישה, לנטיות מיניות שונות או להתערבבות של יהודים עם לא יהודים. אני רואה בהתערבבות הזאת עניין מבורך, מתוך תפיסה שהמשותף בין בני אדם חשוב ומהותי יותר ממה שמפריד ביניהם. אם יהודיה מתאהבת באדם שלא נולד כיהודי והתרבות היהודית תהיה מספיק אטרקטיבית, גם ילדיהם יבחרו לחיות כיהודים".
"בלי להמשיך לפתח את היהדות, יהודים יפסיקו לרצות להיות יהודים. לכן צריך ליצור יהדות שכיף להיות בה. בשביל זה צריך מהפכה בשמחה. מבחינתי, לכל אדם שרוצה חתונה שיש בה מרכיב יהודי, יש זכות מלאה לקבל את זה. וזה מה שאנחנו עושים. אנחנו מאפשרים לזוגות להתחבר למרכיב היהודי בזהותם ממקום חיובי ולא שלילי. זאת גישה שהיא בעד - בעד היהדות, בעד אנשים, בעד האהבה הזוגית".
