אשת ביש: אל תהפוך אותי לקלישאה של האישה הנשואה
אני לא רוצה להיות היצור הזה, ולא רציתי להיות כאשר התחלתי להרגיש את הלחץ הסביבתי להתחתן. כי עכשיו, כשהוא אומר בקול "אשתי" לפקיד בקבלה או לחבר בטלפון, עוברת בי רק צמרמורת של גועל. מה אשתי? מה זה פה, נשואים פלוס? תכף הוא יתחיל לגלגל עיניים כשאני אעפעף אליו, או יתקע הערה עוקצנית כשאפתה אותו למיטה. לא תודה
כשחיפש חולצת ריקודים לחתונה, ההדפס השולט בחנות היה Game Over עם תמונה של כלה מחייכת וחתן עצוב ומסכן. ממציא ההדפס, שחי אי שם בשנים הרחוקות, כנראה לא לקח בחשבון מצב הפוך - לא היו שם, באף אחת מחולצות ההדפס, ציור של גבר שגורר אישה אל מתחת לחופה, גבר שמתחתן עם ארנק או גבר צוהל ונרגש להתחתן אל מול אישה מבואסת. כל אלה נחשבים כנראה למדע בדיוני, כי רק המצבים ההפוכים תוארו על הדפסי החולצות שהוצעו למכירה.
בכלל לא ידעתי שההדפסים האלה קיימים עד שסיפר לי עליהם כדי להסביר את הבדיחה בחולצה שהוא כן מצא בסוף: הדפס די שוויוני עם אותו ציור של החתן והכלה מחולצת ה-game over רק שהפעם שניהם מחייכים, והכיתוב הוא they say game over… I say: new team mode. הדפס שאכן יותר משקף את הלך הרוח שאיתו החלטנו להתחתן. אבל עדיין, בדיחות ה"משתוקקת להתחתן", "זוממת על כספו" או "הכריחו אותו להתחתן, חייו הטובים מסתיימים" – ממשיכות להיות רלוונטיות מסתבר גם בסוף 2018.
זו גם הייתה האווירה הכללית שהורגשה מהכיוון הגברי ככל שהתקרבה החתונה - "האישה הפילה אותו ברשת", "נגמרו החגיגות", "היא מבסוטה שהיא כלה בזמן שהוא קורבן מסכן שמוותר בשבילה על הנאות החיים". אבל האמת היא שמצבנו לא יכול היה להיות הפוך יותר מהקביעות המיושנות האלה. דווקא הוא היה מי שהציע שוב ושוב שנעבור לגור ביחד, בזמן שאני הייתי זו שדחתה את המעבר כי רצתה למשוך עוד קצת את הלבד. אפילו להתחתן לא התחשק לי מעולם, והייתי זקוקה לזמן והכנה כדי להתרגל לרעיון.
בהתחלה אפילו חשבתי להתנות את החתונה בהסכם שהיא תהיה תקפה רק לשלוש עד חמש שנים בשביל הקטע והצהרת הכוונות, ואז זהו, יפוג תוקפה. חוזרים להיות זוג רווקים, וממשיכים לעשות מה שרוצים. אבל אף חולצה או בדיחה לא הייתה חושבת לתאר את זה, שזו גם האמת של בחורות רבות נוספות: שלא כולנו 'בריידזילות' שנמסות משמלת כלה יפה, נרגשות לדמיין מסיבת ענק ומושקעת ובטוחות שחתונה היא האירוע הגדול והיוקרתי ביותר שאי פעם נחווה. אנו כן מחבבות במידה מסוימת את הרעיון של התחייבות הדדית למונוגמיה עם האדם הספציפי הזה, אבל מכאן ועד להיות "נשואה"? "אשתו של"? פחות ופחות ככל שהשנים חולפות.
אצלי זה התעצם, אולי, עם כל הסטיגמה השלילית המתפרצת מהתיוג הזה "אשתי". מכל הבדיחות, המערכונים, הדמויות הקריקטוריסטיות, ההומור הגברי ואחוות בדיחות ה"רמזור" למיניהן. כבר ב"נשואים פלוס" יכולתי לראות אישה שנראית מעולה לגילה, עושה הכול כדי שבעלה יסתכל עליה, אבל הוא נגעל ומואס בה. למה? כי היא אשתו. המסרים היו ברורים - כשגבר לא יוצא עם חברים, זה לא כי משעמם לו איתם או כי הוא מתעצל, זאת אשתו שאשמה בבידוד החברתי שלו. כשגבר לא מצליח בעבודה, לחוץ מדי, עייף מהבית, זה הכול בגללה. וכשמתלוצצים לגבי נשים באופן כללי על הנאות החיים, רצונות ותשוקות, דוחפים את ה"אשתי" או "אשתך" בתור התזכורת המעצבנת והמאוסה לכך שאתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה.
אז הבנו. האישה בתפקיד "אשתו-של" היא הגורם הלא סקסי, הלא מפרגן, הלא כיפי, הלא משחרר. היא מאוסה ומעצבנת, ולי ממש אין כוונה להיות אישה כזו. אני בת הזוג הסקסית, החברה הכיפית, זו שמעודדת אותו לצאת עם חברים, זו שיוצאת לטייל בעולם ומציעה לו להצטרף. אבל הוא לא חייב, כי אפשר גם בנפרד. אין לי אפשרות להתחבר לטייפקאסט הזה שהחברה המערבית בנתה עבורי בכזו שקדנות לאורך השנים, ואל תחשבו שהוא לא מנצל את זה בהיתממות משהו. אם חבריו נמצאים בעיר והם מציעים לו לבוא לבירה של פעם, ואני דוחקת בו "תלך, תשמור על קשר איתם, אל תתעצל!", אבל הוא מעדיף להישאר בבית (איתי) ולשחק במחשב, הוא יכתוב בקבוצה משהו כמו "סורי, אני נשאר בבית עם האישה".
"מה הקשר לאישה?!", שאגתי עליו בפעם הקודמת שזה קרה. זה כל כך הכעיס אותי שכופים עליי את סטיגמת "אשתי", מבלי שזה יהיה אפילו מוצדק. "תכתוב להם שזה אתה רוצה! זה אתה בוחר! אמרתי לך שמבחינתי תצא". בפעם אחרת חבר ותיק שלו רצה לבוא והם התכתבו לגבי זה, ובינתיים יצאנו אני והוא לשתות. כאב לי קצת הראש והחלטתי לחזור הביתה. לא הועילו תחנוניי. הוא כתב לחברו שכואב לי הראש, אז הוא נאלץ לבטל ושיידחו למחר, והיה מאוד מופתע ומבולבל מתשובת החבר, שהייתה "עזוב, לא משנה. מה, אתה לא רואה שהיא פשוט רוצה להיות איתך?". כאב הראש שלי שלא היה אמור לעמוד בדרכו של איש, התפרש אוטומטית כעוד דרך מניפולטיבית של "אשתו" לגרום לו להישאר ולא לצאת ליהנות.
הפתרון המושלם לכל הבעיות - נשים
אבל עם הזמן התחלתי לקלוט - זה הכול חלק מהעניין. כי עם כל המגרעות שבטוח יש לנו, בדיוק כמו שלהם יש, הקטע הגורף הזה של הגבר המסכן והאישה השתלטנית הוא הפתרון הנוח ביותר עבור הגבר כדי להתמודד עם הצרות שיש לו בכלל עם עצמו. הכוונה היא שההוויה של האישה היא יופי של עילה לחוסר ההצלחה שלו, או לחוסר השלווה שלו, או לחוסר החשק שלו לצאת עם חברים ולכבוש כל אישה בסביבה. זה הרי לא כי הגבר עצמו לא מסוגל לכך, אלא פשוט כי יש לו אישה.
בלעדיה? בלעדיה היה לו המון כוח ורצון להסתובב עם חבריו. הוא היה מטפל בילדים בעצמו כמו שצריך, הוא היה מגיע ערני לעבודה. אבל חבל, הוא לא יכול לעשות את כל אלו כי זאת אשתו שמדכאת את הכול, והיא תמיד תהיה תירוץ מצוין. היא תמיד תהיה המקור לכל החולשות, התקלים ורגשי הנחיתות שלו. למה אין לו ביטחון עצמי, למה הוא לא מגשים את חלומותיו, למה הוא לא מרגיש סקסי וחי. סיכוי טוב שהמילה "אשתי" תופיע בתשובתו הארוכה לכל השאלות האלה.
אז אני לא רוצה להיות היצור הזה, ולא רציתי להיות כאשר התחלתי להרגיש את הלחץ הסביבתי להתחתן. המשפחות משני הצדדים דתיות והתחננו לכך, ומסיבה גדולה עם שמלה זה תמיד נחמד, ואפשר להתגרש אם לא הולך. אז יאללה, חשבתי, הרפתקה. אבל עכשיו, כשהוא אומר בקול "אשתי" לפקיד בקבלה או לחבר בטלפון, עוברת בי רק צמרמורת של גועל. מה אשתי? מה זה פה, נשואים פלוס? תכף הוא יתחיל לגלגל עיניים כשאני אעפעף אליו, או יתקע הערה עוקצנית כשאפתה אותו למיטה? לא, תודה.
אם כבר משחקי תפקידים שנכפים עליי כחלק מהחיים, אני מעדיפה לשחק את הרומן הלוהט שלו מהעבודה, זה שהוא עושה מאחורי גבה של "אשתו" המאוסה, הנודניקית, זו שמצוירת על הטי-שירט לריקודים של החתן.
ליאת רוטנר היא סופרת, מרצה ומנחת סדנאות
