להתחתן בגיל 40? מביך, אך זה עדיין החלום
שנייה לפני שאת יוצאת בהכרזה ששמלה לבנה זה כל כך 2005, חשוב שתהיי מספיק כנה עם עצמך כדי לשאול מי את באמת ומתי הרשית לחלום הזה להתנפץ לך
תשמעו וידוי: בתור ילדה מעולם לא דמיינתי איך תראה שמלת הכלה שלי (שזה שקר שכל רווקה אוהבת לספר), ועם זאת תמיד ידעתי שארצה להתחתן ברבנות, תחת חופה וקידושין. עם טבעת, כוס שנשברת ודודות מעצבנות עם נשיקות רטובות שאני בכלל לא זוכרת.
ואז הגיע יום הולדת 30, ואחריו 35 והופה אני בת 40 ("יואו, את ממש לא נראית!") ופתאום קלטתי שעם השנים הפסקתי לדמיין חתונה, שלא לדבר על שמלה, ואפילו דמות החתן נעשתה ממש עמומה ("מה זה חתן?"). סיפרתי לעולם ובעיקר לעצמי שאני מאוד רוצה זוגיות טובה, אבל חתונה זה כבר לא עניין עקרוני. מי צריך את כל ההפקה הזאת? חשבתי. למי יש זמן או משאבים, שלא לדבר על כל סיפורי האימה על מוסד הרבנות? בקיצור, אם הנסיך שאפגוש ירצה להתחתן - בכיף, ואם לא - שטויות, העיקר שאוהבים. גם לא חייבים לקרוא לו בעלי. בתל אביב הולך היום מאוד חזק להגיד "בן זוגי".
מי מתחתן בתל אביב?
עם השנים זה גם מתחיל להרגיש פתטי כל הסיפור הזה. כשאת גרה תל אביב ואת בואכה גיל 40, מאוד קל לוותר על רעיון החתונה. רוב החברים שלך (אלה שעוד נותרו) גם ככה התגרשו, ובכל הזדמנות הם יספרו לך שהם נגד המוסד ובכלל נגד החיים. חלק לא מבוטל מאלה שכן חיים בזוגיות טובה ויתרו מראש על חופה וקידושין, ובכלל איפה לעזאזל תעשי מסיבת רווקות? בג'ימבורי עם כל התינוקות של החברות?
אז את מספרת לעצמך ולאחרים שאת כבר לא רוצה. אתם יודעים, העיקר למצוא מישהו, שתהיה ביניכם חברות טובה וקדימה - ילדים. הרי זאת לא את, זה הביציות. ובאמת יש משהו קצת מוזר, על גבול הפתטי, לצעוד לחופה בגיל 40 עם מבטי האורחים שמשדרים, "סוף סוף! כבר חשבנו שזה לעולם לא יקרה". נכון שחתונה אפשר לעשות בכל גיל, אבל בואו נודה, היא הרבה יותר פוטוגנית בגיל 30, כשכל החבר'ה קורעים את הרחבה עם צ'ייסרים ולא את העגלה בנדנודים.
נכון שיתכן ואתגרש ושזה לא יהיה לכל החיים, ונריב על המזונות ונשכח לעשות הסכם ממון ומי יודע מה, אולי בכלל הוא גיי בארון. נכון. אבל וואלה, גם לי בא לעשות את "הטעות" הזאת לפחות פעם אחת בחיים. להתאפר, להשתכר, להיות במרכז העניינים, להצהיר בקולי קולות בפני האורחים שאנחנו אוהבים, לעשות פדיחות להורים. חתונה זה כיף, גם אם קודם הפכתם להורים ורק אחר כך הבנתם שאתם תקועים האחד עם השני לכל החיים. ובכלל, מי אמר שחתונה חייבת לבוא לפני הילדים?
אני יודעת שיש נשים שהטקס הזה באמת לא מרשים אותן במיוחד, כמו שיש נשים שלא רוצות להיות אמהות, וזה לגמרי בסדר ואני לחלוטין מאמינה להן. לא כולנו חייבות להיות חלק מהעדר, הנה, גם אני לא. אחרת לא הייתי מסרבת להתחתן בעבר עם כל מי שמספיק רצה, אבל היה פחות נכון עבורי. באותה נשימה אני גם זוכרת שיש נשים כמו עדי אשכנזי ולוסי אהריש שהצהירו לא פעם ששמלה לבנה זה לא כוס התה שלהן ואופס, תראו מה קרה להן השנה. נסתרות הן דרכי החופה.
אני אומרת, שנייה לפני שאת יוצאת בהכרזה ששמלה לבנה זה כל כך 2005, חשוב שתהיי מספיק כנה עם עצמך כדי לשאול מי את באמת ומתי הרשית לחלום הזה להתנפץ לך. האם את באמת לא רוצה, או שפשוט כבר הרמת ידיים מאהבה, והבנת שמה הטעם לפנטז על חתונה? כי חתונה, חברים, היא קצת כמו חופשה בתאילנד. כל אחת ואחד חייבים לעשות את זה לפחות פעם בחיים, גם אם זה מול כומר או נזיר, גם אם דילגת על זה אחרי צבא והגעת לפול מון הראשון שלך רק בגיל 40.
אודליה יקיר היא אשת תקשורת, מרצה לשימוש בהומור בעמידה מול קהל ומאמנת למימוש עצמי. מנחת כנס "בוקר של השראה".
