לכל אורך תקופת השואה, על רקע המדיניות האנטי-יהודית, הנישול הכלכלי, תנאי החיים הקשים, חוסר הוודאות, הרעב, תחושת החידלון שמסביב ואיום המוות שריחף מעליהם – המשיכו זוגות של יהודים לכרות ברית ולהינשא זה לזה. החתונות נערכו בשנות המלחמה בארצות שנכבשו בידי גרמניה הנאצית, ובצל הגזרות שהוטלו על יהודי המקום בגטאות, במחנות הריכוז והעבודה ובמקומות המסתור.
לפי תערוכת "חתונות בשואה" שנמצאת כרגע באתר "יד ושם", בגטאות התקיימו גם נישואים פיקטיביים, שנערכו בידיעתם של הרבנים. הרב הוברבנד מוורשה סיפר שחתונות רבות התקיימו בעיקר בשעת ההעברה לגטו, בשל הסיכוי להקלה בצפיפות המגורים על ידי מעבר לדירה משותפת. נוסף על כך, כותבי כרוניקת גטו לודז' ציינו שהזוגות הנישאים קיבלו ממנהלת הגטו תוספת מזון כשי לנישואיהם, ואף תשורות נוספות שעודדו בדרכן את היהודים להתחתן.
5 צפייה בגלריה
ראש היודנרט משיא זוג בגטו לודז'. רומקובסקי ערך טקס אלטרנטיבי משלו
(ציור: באדיבות ארכיון "יד ושם")
בגטו לודז' למשל פעל באופן סדיר ועד רבנים תחת משרד מרשם התושבים של היודנראט, שעסק גם בסידורי נישואים. בספטמבר 1942 פיזרו הגרמנים את הוועד, ובכך גזרו את סופם של טקסי החופה והקידושים הדתיים שנערכו בו. מסוף אוקטובר 1942 החל מרדכי רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו, אשר ניהל את הגטו באופן ריכוזי, לערוך בעצמו טקסי נישואים.
רומקובסקי נטל לעצמו סמכויות של מחוקק דתי ורפורמטור. הוא הנהיג שינויים בטקס הנישואים ואף ערך את נוסח הכתובה המסורתית כך שתתאים לנסיבות הזמן. בטקס שערך, בשונה מהטקס המסורתי, חתמו שני בני הזוג על הכתובה ונשאלו כל אחד בנפרד אם נישאים הם מרצונם הטוב וללא כפייה. לעתים, במקום טבעות שלא היו בנמצא, העניקו בני הזוג זה לזו עט נובע.
אם כן, אנשים בשואה התחתנו מתוך אהבה, אבל גם כדי להתגבר על תחושת הבדידות הגדולה. חלקם עשו זאת מתוך רצון לחלוק את גורלם עם אדם נוסף, ולעתים כדי להציל את חייהם. גם כאשר איש אינו ידע מה יוליד יום, חשו אנשים את הצורך להינשא. ניתן לראות זאת גם כיום, עם לוחמים שמתעקשים להתחתן בזמן המלחמה, גם כשהם נמצאים בחזית עצמה.
בתום המלחמה, מלבד הצורך באהבה, היוו החתונות ביטוי לרצונם של הניצולים להשתקם, לבנות חיים חדשים ולהמשיך את השושלת המשפחתית שנגדעה באסון הנורא. באתר "יד ושם" מוצגים לא מעט סיפורם של אלו שהחליטו להינשא ולקשור את גורלם זה בזה בתקופת המלחמה ואחריה.
פרץ ונטליה נישאו בשעה שהתנהל מצוד בגטו ורשה
פרץ חורשתי נולד בוורשה ב-1920. כשהיה בן 20, נכלא עם משפחתו בגטו ורשה, ולאחר כשנה נשלח למחנה העבודה נֶדב (Nedev), שם הועסק בהקמת גשר תת מימי. בשלב מסוים הצליח לברוח וחזר לגטו. בקיץ 1942, בתקופת הגירוש הגדול מגטו ורשה, ניצל פרץ מגירוש בעזרת תעודת עובד חיוני שהשיג לו אביו.
בתקופה זו התרבו הנישואים הפיקטיביים בגטו. נשים רבות ביקשו להינשא לבעלי מסמכים. יהודי שביקש להציל את בתו, פנה אל פרץ וביקש ממנו שיינשא לה. פרץ – בעל תעודת העובד החיוני – הסכים. לאישה קראו נטליה. מסתבר שהשניים התגנבו יחד לבית הרב, שם נערכה החופה, וכל זה בשעה שהתנהל מצוד אחר יהודים בגטו.
5 צפייה בגלריה
החתונה של פרץ חורשתי. האם המצוד היווה זרז להחלטה להינשא?
(ציור: פרץ חורשתי, צילום: באדיבות ארכיון "יד ושם")
אחרי החתונה, השניים ברחו ממקום למקום והסתתרו בבתים ריקים בגטו, כדי לא להיתפס. בשלב מסוים, פרץ החליט להתחזות לפולני כדי לצאת אל מחוץ לגטו ולעבוד כחשמלאי. כאשר שב לגטו, נודע לו שנטליה נתפסה על ידי הגרמנים ונעלמה.
פרץ שב ויצא מהגטו בעזרת המסמכים המזויפים. הוא נתפס, אך שוב הצליח לברוח. הפעם הוא הגיע לגטו לִידה, כ-490 קילומטרים מזרחה מוורשה. הוא הצטרף ליחידת הפרטיזנים של טוביה ביילסקי ביערות נאליבוקי, כ-100 קילומטרים ממזרח לעיר לידה, ונלחם בשורות הפרטיזנים עד שהגיע הצבא האדום לאזור.
פרץ עלה לארץ ישראל ב-1946. הוא הצטרף לאצ"ל ולאחר קום המדינה התגייס לצה"ל. הוא היה ממקימי תחנת הכיבוי וההצלה באילת, ומ-1964 עד 1980 פיקד על התחנה.
בגיל 75 החל לצייר. בסדרת ציורים תיעד את הדברים שראה וחווה: קורותיו בגטו ורשה, ובריחתו והצטרפותו למחנה האחים ביילסקי. הוא צייר סדרה ובה מעל 200 ציורים שאותם ליווה בטקסט. בין הציורים תיאר גם את חתונתו עם נטליה.
אבל הטוויסט אירע לאחר 70 שנה, כשגילה שנטליה, שכל השנים הללו היה משוכנע שנספתה, שרדה את המלחמה וחיה אף היא בישראל. הם חידשו את קשר הידידות ביניהם, עד לפטירתה של נטליה זמן קצר לאחר מכן.
רות ומאיר נישאו כדי להישאר יחד בגטו
רות לבית בז'וסקה ומאיר קלקה נישאו בגטו צ'נסטוחובה בינואר 1942. בגטו פשטה השמועה שהגרמנים לא מפרידים זוגות נשואים, ועל כן נישאו השניים – כדי להישאר ביחד. לאחר החתונה גרו בדירה בגטו, בחדר אחד עם משפחה נוספת.
ב-22 בספטמבר 1943 החלה האקציה הגדולה בגטו צ'נסטוחובה, תחת פיקודו של קצין האס-אס, פאול דגנהרט. האקציה נמשכה עד 7 באוקטובר. במהלכה נשלחו לטרבלינקה הוריהם של רות ומאיר ובני משפחה נוספים, שם נרצחו.
רות ומאיר נותרו בגטו, אך נאלצו להיפרד בכוח באקציה אחרת. רות הייתה אמורה להישלח לטרבלינקה. היא אזרה אומץ, הוציאה מארנקה את תצלום החתונה שלה ושל מאיר, ניגשה לדגנהרט והראתה לו את התצלום כעדות לכך שהיא נשואה. דגנהרט סימן לה ללכת עם הקבוצה שבה שהה מאיר. הקבוצה נשלחה למחנה הכפייה האסאג.
"איבדנו את האהובים שלנו, ששמחו איתנו לרגל הנישואים ובירכו אותנו לדרך חדשה ומשותפת. היום אנחנו לבד, קפואים ועצובים. מחכים למחר טוב יותר"
בני הזוג עבדו בעבודות כפייה בבתי חרושת לנשק ולתחמושת. במרץ 1942 הצליחו להימלט ממחנה העבודה בסיוע מכר פולני. הם מצאו מסתור אצל משפחות פולניות ובמשך שנתיים עברו ממקום למקום וחיו בפחד מתמיד מפני תפיסתם.
5 צפייה בגלריה
דף מהיומן של רות שבו היא מתארת את יום נישואיה השלישיץ "איך עברו שלוש שנים? כמו שנייה"
(צילום: באדיבות ארכיון "יד ושם")
את יום הנישואים השלישי שלהם ציינו במסתור. רות תיארה זאת ביומנה: "היום הוא יום הנישואים השלישי שלי. איך עברו שלוש שנים? כמו שנייה. עברנו כל כך הרבה, ואלו היו יכולות להיות שנים שמחות. איבדנו את האהובים שלנו, ששמחו איתנו לרגל הנישואים ובירכו אותנו לדרך חדשה משותפת. היום אנחנו לבד, קפואים ועצובים, מחכים למחר טוב יותר... הלוואי שאת יום הנישואים הרביעי נציין כבר בחופש, בקרב חברים ובארץ".
מאיר ורות שהו במסתור עד תום המלחמה. הם עלו לישראל בשנת 1949. לזוג שני ילדים, יעקב והדסה, שנולדו לאחר המלחמה. תצלומי החתונה הוחבאו על ידם בתוך קופסת ברזל ונמצאו לאחר המלחמה.
כל הסיפורים והתמונות באדיבות תערוכת חתונות בשואה באתר "יד ושם"
