אנחנו חיים בעולם מפחיד. כמות הגירויים המקיפה אותנו הופכת אותו גם למסעיר, מרגש ומלא הפתעות, אבל אימת ההפסד, אותו FOMO מפורסם, גורמת לנו לנוע בתוכו בתזזיתיות, כמעט בהיסטריה. לא משנה עד כמה נתאמץ, לעולם לא נוכל לבלות בכל המסיבות, לקנות את כל הגאדג'טים, או ליצור מערכת יחסים עם כל בני הזוג הפוטנציאליים שקורצים לנו באפליקציות.
כולם כל כך יפים סביבנו, וכל כך מפתים: גברים ונשים מצטלמים בפוזות הכי מחמיאות, ועם קצת פוטושופ הם נראים כמו נסיכי ונסיכות החלומות. רק את עצמינו אנחנו רואים בסופו של דבר בצבעים האמיתיים, הקצת פחות מחמיאים. ואז נשאלת השאלה - למה שמישהו מבין היפים והיפות הללו, שנשקפים מבעד לכל המסכים שאנחנו מכורים אליהם, ירצה דווקא אותנו, כשההיצע כל כך גדול מסביב, וכל כך הרבה יותר מוצלח?
לפני כמעט עשור כתבתי ממש במדור הזה, על "מכת" הפיתויים האינסופיים ועל ההתמכרות שהיא מייצרת. ביקשתי ללמד את המטופלים והמטופלות שלי איך לשמור על עצמם מפני ההתמכרות, ואיך להשתמש בתבונה באתרי היכרויות. היום אני שומעת יותר ויותר עד כמה זה בלתי אפשרי: אימת ההפסד הפכה לנגע שפשט ופגע בכל חלקה טובה. הניסיונות שלי לעצור את ההתמכרות הקשה הזאת, בחלקת האלוהים הקטנה של חדר העבודה שלי, הם טיפה בים המכורים והמחפשים שאינם מסוגלים לעצור עוד, אינם יודעים כיצד לבחור, ואינם מצליחים להתמסר לבחירה אחת ויחידה.
"שמחתי שהבת שלי לא תצטרך לעבור את מסע הטלטלות, הייסורים והסערות שעוברים "המחפשים" הנצחיים, אבל גם נעצבתי כשחשבתי על שלבי החיים שאותם היא לא תעבור"
אימת הבדידות המרחפת מעל כולנו, ובעיקר מעל בני הדורות הצעירים, כתוצאה מן המצב הזה, מובילה לשני כיוונים מרכזיים: האחד הוא פיתוח מיומנויות ואידיאולוגיות המבוססות על הרעיון של "אכול כפי יכולתך", כאשר מי שהולך בכיוון הזה מפתח מומחיות בשיווק עצמי, במרדף ובחיפוש תמידי אחר כמה שיותר סיפוקים; ומפתח אידיאולוגיה המקדשת ריבוי אהבות ומונוגמיה סדרתית (כל פעם חבר אחר), שמחליפה את אידיאולוגיית המונוגמיה הקלאסית ואת הרצון לבחור בבן זוג אחד לכל החיים.
הכיוון השני הוא מראש לא לשחק את המשחק. לוותר על המרדף המתסכל והאינסופי, ולחיות חיים שלווים רגועים. זה מתבטא בבחירה לגור באזורים פריפריאליים, או בבחירה לעזוב לחלוטין את הארץ הסופר אינטנסיבית שלנו ולחיות במקומות פחות מלחיצים. מבחינה זוגית זה מתבטא בהימנעות מן התחרות, בוויתור מוחלט על דייטים ועל מיניות, או לחילופין - בבחירה להישאר עם בן הזוג הראשון מן התיכון ולהתחתן בגיל עשרים.
האפשרות הזאת, להתחתן בגיל כל כך צעיר עם החבר הראשון מהתיכון, החלה לרתק אותי כאשר הבת שלי התקרבה לגיל עשרים והייתה בזוגיות קבועה כמעט ארבע שנים. המחשבה שהיא עלולה להתחתן החלה להעסיק אותי כששמעתי אותה ואת בן הזוג שלה מדברים, קצת ברצינות, קצת בילדותיות, על חתונה וילדים.
כששאלתי את עצמי מה דעתי על האפשרות הזאת, הבנתי ששוכנים בתוכי רגשות מעורבים: מצד אחד, שמחתי שהבת שלי לא תצטרך לעבור את מסע הטלטלות, הייסורים והסערות שעוברים "המחפשים" הנצחיים, שמחתי שהלב שלה יישאר שלם (אולי) ולא יתרסק שוב ושוב לאלפי רסיסים, אבל גם נעצבתי כשחשבתי על שלבי החיים שאותם היא לא תעבור, על קפיצת הדרך שתגרום לה לפספס את הדברים שהיא לעולם לא תוכל להשלים, ועל העובדה שבגיל כל כך צעיר היא תתמודד עם חוויות זוגיות שמתאימות לשלבים הרבה יותר מאוחרים של החיים.
בעודי מתייסרת בתחושות הללו, ומנסה להסתיר את מחשבותיי מהבת שלי, כדי לאפשר לה לבחור את בחירותיה ולחיות את חייה כפי שהיא רוצה, שמתי לב שגם לחברות הקרובות שלה יש חבר כבר כמה וכמה שנים, ושחדר העבודה שלי מתחיל להתמלא ביותר ויותר זוגות צעירים, בני גילה, שמתחבטים בשאלות על זוגיות שתמיד חשבתי שהן מתאימות לאנשים המבוגרים מהם בעשר שנים לפחות.
זוגיות – פתרון רומנטי או פרקטי?
כיום, יותר מתמיד, קל להציג את הבחירה הזוגית כעדות להצלחה וכבחירה רומנטית הטבולה בוורדים ובשושנים. תמונות של מפורסמים ומפורסמות שמתחתנים ומביאים ילדים בגילים צעירים חשופות בפני כל המציצנים והסקרניות (קיילי ג'נר וג'יג'י חדיד מעבר לים, ויסמין מועלם ועדן בן זקן בישראל, הן רק דוגמה חלקית לתופעה שהולכת וגְדלה).
נדמה כי הדור הצעיר, דור ה-Z, החליט להריץ את החיים ב-Fast forward, קדימה ומהר, ולהספיק הכול לפני שייגמר. כי לצד תוחלת החיים ההולכת ומתארכת, הם חיים גם בצל משבר האקלים, משברים בריאותיים ואיומים נוספים המרמזים על הסוף הקרב של החיים. אלא שהפתרון שלהם - לעשות קריירה מהר, להרוויח כסף מהר ולהתחתן ולהביא ילדים מהר, מרמז על כך שהם הולכים אחורה, ולא באמת קדימה ומהר - הם צועדים בדרכם של ההורים הקדמונים שלהם, שגם הם התחתנו צעירים ומהר.
במקום לדחות עוד ועוד את הקמת המשפחה והבאת הילדים, כפי שעשו בני שני הדורות שקדמו להם, דור ה-X ודור ה-Y, שנחשבים, מסיבות שונות, ל"אבודים ומבולבלים", בוחרים בני דור ה-Z לעשות מעשה שבפועל נחשב לשמרני והישרדותי.
"ריבוי הגירויים והאפשרויות לא נעלם ברגע שמתחתנים, ואחרי השנים הראשונות תעלה שוב השאלה מה יש לחיים להציע, ועימה התחושה – לאן מיהרתי ומדוע?"
נישואים בגיל צעיר היו מאז ומתמיד פתרון להרבה מאוד בעיות. בעולם העתיק הם שימשו כפתרון למאבקים פוליטיים ולבעיות כלכליות, בעולם הדתי-שמרני הם שימשו ומשמשים כפתרון לארגון ולסדר חברתי, ומסתבר שגם כיום, בעולם הפוסט-מודרני, מהווים נישואים בגיל צעיר פתרון מהיר ופרקטי להתמודדות עם בדידות, עם תחושת סוף העולם הקרב, עם חיים תחרותיים ועם התמכרות לגירויים אינסופיים.
הם יוצרים תדמית של הצלחה, מסגרת של יציבות וביטחון, מאפשרים לנשואים הצעירים להתפנות לדברים כמו קריירה והתפתחות אישית, ומעניקים להם הזדמנות להשקיע את האנרגיה שלהם ביצירת חופש כלכלי וחופש מן ההורים.
הניסיון לחזור אחורה, לתקן טעויות של דורות קודמים וללמוד מחוכמתם של קדמונים צריך לקחת בחשבון את העובדה שהזמנים השתנו. נישואים פרקטיים תחת מעטה רומנטי לעולם לא ייתנו מענה מסַפק לבני הדורות החדשים. הצורך ביצירת חיים בטוחים ויציבים, שסיפק את מי שחי בעבר חיים מסוכנים והישרדותיים, מתנגש עם הצורך בהתלהבות ובריגוש של מי שהחיים שלו לא באמת מסוכנים. החוויה הקיומית, התזזיתית, של העולם הפוסט-מודרני, מעוררת אומנם חרדות קיומיות, אבל הפתרון, בדמות נישואים מוקדמים, עלול לייצר בעיות לא פחות קשות.
לאורך השנים עלול מי שהתחתן בגיל צעיר מדי לתהות על מה שעשוי היה לקרות, ולהתחרט על מה שהפסיד ויפסיד גם בעתיד. ריבוי הגירויים והאפשרויות האינסופיות לא נעלם ברגע שמתחתנים, ואחרי השנים הראשונות, המרגשות, המתוקשרות והשוחקות, תעלה שוב השאלה מה יש לחיים להציע, ועימה התחושה – לאן מיהרתי ומדוע?
למרות שאין לנו יכולת לצפות את העתיד, אנחנו כן יכולים לחזות כבר היום בתופעת החרטה ובמחיריה, כפי שהיא באה לידי ביטוי באוכלוסיות השמרניות שמאז ומתמיד התחתנו בגיל צעיר. העובדה הסטטיסטית היא שיותר ויותר אנשים שהתחתנו בגילים צעירים מוצאים את עצמם כיום, כשהם כבר בני 40 ו-50, מדוכאים או מתגרשים, מנסים להתחיל את חייהם מחדש ולהרגיש ולחוות תחושות נשכחות, אבודות ורגשות סוערים וכמוסים.
הניסיון להעביר את החיים ב-Fast Forward מזכיר לי את הסרט "קליק", בכיכובו של אדם סנדלר, המגלם שם את דמותו של מייקל נוימן. נוימן מנהל את חייו באמצעות "שלט אוניברסלי". השלט מאפשר לו להעביר מהר קדימה את החלקים בחייו שאותם הוא איננו רוצה לחוות, ולהשתיק קולות שהוא לא רוצה לשמוע. בימיו האחרונים מתאבל נוימן על החיים שהפסיד, ומקבל ממלאך המוות הזדמנות נוספת לחיות את חייו הבוגרים מחדש, הפעם ללא הקפצות בקליק.
בעולם הפוסט-מודרני להתחתן בגיל 20 מרגיש לי כמו לנסות להעביר את החיים ב"קליק" - להימנע מחוויות שעלולות להיות לא נעימות, מסוכנות או מכאיבות, ולשהות רק בחלקים המוצלחים, הרגועים והנעימים של החיים. אלא שבניגוד לסרט ההוליוודי הרומנטי, מי שיבחר לדלג על שלבים משמעותיים בחיים, יגלה שני דברים חשובים.
הוא יגלה שנישואים, בכל הגילים, מייצרים את האתגרים הכי קשים, ומחייבים יכולת התמודדות שדורשת בגרות נפשית וניסיון שנקנה עם השנים. ושנית, הוא יגלה שבחיים, בניגוד לסרטים, אין דרך חזרה, ואת אותם השלבים, עליהם ניסה לדלג ולהקפיץ ב'קליק', הוא לעולם לא יוכל להחזיר לאחור ולחוות מחדש.
לכן, לפני שאתם מחליטים שאתם הולכים ומתחתנים, בעיקר אם אתם מאוד-מאוד צעירים, ויותר מכך, לפני שאתם בוחרים להביא ילדים, עצרו רגע ושאלו את עצמכם: מה המנוע האמיתי לבחירה שלכם? האם זאת פנטזיה רומנטית, שהולכת (לצערי) להתנפץ בפרצופכם? האם זה הפחד להתמודד עם המורכבות של החיים? או שאתם באמת ובתמים משוכנעים שהבחירה הזוגית שלכם תהווה בסיס יציב ובטוח לצמוח מתוכו ולעוף על החיים. אם אתם לא לגמרי בטוחים, חכו רגע, חשבו עוד קצת, נסו לפתור את החרדות ההִישרדותיות שלכם בדרכים אחרות, בלי לקבל החלטות חפוזות.
מאחלת לכם בחירה זוגיות חכמה ונכונה,
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.