בואו נדמיין לרגע שארצות הברית של אמריקה הייתה נוסדת ב-2016 - 240 שנה אחרי כינונה של האומה החדשה בפילדלפיה. אילו טקסטים מכוננים היו נותרים עימנו? הכרזת העצמאות? החוקה? חליפת המכתבים בין האבות המייסדים? ובכן, בימינו סביר להניח שמה שהיינו נשארים איתו הוא רשימות אינסופיות של ציוצים קצרצרים מהטוויטר של דונלד טראמפ,
הפלטפורמה המועדפת של הנשיא האמריקני להצהרות לאומה, התכתשויות פוליטיות, תעמולה וגם הגות.
הכתבים המכוננים של ארצות הברית השתמרו בארכיונים ובמוזיאונים, ואף זכו לאחרונה לשחזור בימתי בברודוויי במחזמר המצליח של לין מנואל מירנדה, "המילטון". ומה עם הציוצים של הנשיא הנוכחי? מי דואג לאוצר התרבותי הזה? ממש לשם כך הוקמה "ספריית הטוויטר של דונלד טראמפ".
הצצה לספריית הטוויטר של טראמפ
למען האמת, ספריית הטוויטר של דונלד טראמפ היא יוזמה של צוות תוכנית האירוח The Daily Show בהנחיית טרבור נואה מרשת קומדי סנטרל, והמטרה שלה אינה בהכרח לשמר את מורשת הנשיא, אלא להקל עלינו בניסיון להכיל את הציוצים הבלתי פוסקים שבוקעים ממנו, להבין אותם, להתמודד איתם ובעיקר ללגלג עליהם.
התצוגה של ספריית הטוויטר של דונלד טראמפ הוקמה במלון דריסקל בעיר אוסטין שבטקסס במסגרת כנס סאות' ביי סאות'ווסט (SXSW) המתקיים בימים אלה. מדובר למעשה בתערוכה אינטראקטיבית שמאפשרת למבקרים להתענג על כמה מהציוצים הבלתי נשכחים של טראמפ, ולשלבם בהקשרים פוליטיים ותרבותיים שונים שלא מציגים את הנשיא באור חיובי, וגם לא את האמריקנים שבחרו בו.
התקדמות טכנולוגית, נסיגה תבונית
באחד המיצגים בתערוכה, שמבקשים להעיר משהו רחב וחכם יותר על התקופה התקשורתית שבה אנחנו חיים ועל הדמות שמייצגת אותה יותר מכל, דונלד טראמפ (וגם החבר הכי טוב החדש שלו, קניה ווסט), מופיעה אילוסטרציה שמתכתבת עם רצף האבולוציה המוכר של התפתחות המין האנושי, אלא שפה הרצף פה הוא היסטורי על פני קורות האומה האמריקנית, ומתוך נקודת המבט הטכנולוגית.
במקום הומו ארקטוס, האדם הניאנדרטלי והומו סאפיינס ישנם פה ג'ורג' וושינגטון עם הדף והנוצה, אברהם לינקולן עם הנייר המודפס, פרנקלין רוזוולט עם מיקרופון הרדיו, ג'ון קנדי עם מצלמת הטלוויזיה, ביל קלינטון עם המחשב הנייח וטראמפ עם הטלפון הנייד. כל אחד מסמן עידן, וכפי שזה נראה בתערוכה, כמו בשיח הציבורי, מדובר בתהליך של התקדמות טכנולוגית מול נסיגה תבונית.
המיצגים הפזורים בתערוכה, ובהם ציטוטים הלקוחים מתוך אלפי הציוצים של טראמפ לאורך השנים, מנסים להדגים באופן ציני, מריר אך משעשע עד כמה חמורה ותלולה ההידרדרות. מבחינה זו הולך ופוחת הדור, ואף יותר מכך מנהיגיו. "הרבה אנשים אמרו שאני הכותב הטוב ביותר בעולם של משפטים בני 140 תווים", צייץ טראמפ בגאווה כבר ביולי 2014, ובכך הציג את יומרותיו היצירתיות. לא בטוח אם מדובר בסגולה שהייתה מביאה לו תהילה בתחום הספרות, אך בעידן הנוכחי היא מקדמת אותו בזירה הפוליטית והתקשורתית.
וכך מציוץ לציוץ מנסים המבקרים למתוח קווים בין הנקודות. הציוצים קצרים, אבל הקווים הם עבים, ומובן מאליו שהאוצרים מבין אנשי קומדי סנטרל משרטטים אותם בבירור ובאופן ביקורתי, לא פעם תוך קריצה לתיאוריית הקונספירציה הסבוכה של טראמפ: הפוליטיקאים מהשמאל, התקשורת ומערכת אכיפת החוק. נשמע מוכר?
הקונספירציה החביבה על טראמפ, כפי שהיא משתקפת בהתבטאויותיו הפומביות, נוגעת להסתבכות שלו עם רוסיה. המונחים השגורים בפיו בשנתיים האחרונים - "No Collusion", "Hoax" ו"Witch Hunt" - שגורים גם באצבעותיו ופזורים לרוחבו, לאורכו ולעומקו של חשבון הטוויטר שלו. עד כדי כך שנראה שלעתים הוא מדקלם בנאומיו את ציוציו בנוגע לרוסיה, וההפך - מצייץ את נאומיו.
בספריית הטוויטר יש אגף נכבד העוסק בציוצים הנוגעים לקהילה הבינלאומית, בין אם מדובר בסוריה - "אם אנחנו הולכים להיות טיפשים ולהיכנס לסוריה (תראו את רוסיה), אז כמו שהם אומרים בסרטים: קודם תירו, אחר כך תדברו" (אוגוסט 2013), או בשבדיה - "תהיו הוגנים עם הציבור - תקשורת הפייק ניוז טוענת שרוב ההגירה בשבדיה מסתדרת באופן יפה. לא!" (פברואר 2017).
אולם יותר מכל, טראמפ שביקש בקשות חברות מדיניות משי ג'ינפינג ומקים ג'ונג-און נחגג כ"אין א-ריליישנשיפ" עם ולדימיר פוטין. בחלל רחב מתואר סיפור האהבה בין הנשיא האמריקני למנהיג הרוסי הכל-יכול כאשר הוא מובא במנות קטנות של שירה מצויצת, הייקו-קומפיוטר, לצלילי ההמנון הרוסי המתנגן בחלל החדר. פתאום אתה מבין שבקרמלין ובבית הלבן עובדים על אותן פלטפורמות כדי להשפיע על דעת הקהל בארה"ב.
בנוסף מכונסים ציוצים של טראמפ שבהם סיפק תחזית לעתיד תחת הכותרת "טראמפסטרדמוס" (בפרפראזה על נביא השקר נוסטרדמוס), ובהן תחזיות שהתבדו כמו "מקסיקו תשלם על החומה" (ספטמבר 2016) או "כולם צריכים להירגע, בן אפלק יעשה עבודה נהדרת כבאטמן" (ספטמבר 2013).
ואם כבר תחזיות, התצוגה חושפת את הסתירות הפנימיות בכתיבתו של טראמפ, כשציוץ אחד מנוגד לציוץ אחר - וזה רק הגיוני כשאתה מצייץ יותר מעשר פעמים ביום (אגב, מנוי הטוויטר הנשיאותי זוכה למסך משלו המתעדכן בלייב). כך למשל, ציוץ של טראמפ מ-2014 הזועם על חיבתו של ברק אובמה לגולף פוגש ציוץ אחר, מפברואר 2017, שבו טראמפ מתגאה על מפגש במגרש הגולף עם ראש ממשלת יפן שינזו אבה והמקצוען ארני אלס.
קטגוריות נוספות הן "המחשבות העמוקות", שכוללות ציוצים סתמיים וסתומים כמו "בוקר טוב אני הולך לעבודה" (אוגוסט 2013), "אני אוהב את מייקל דגלאס" (מאי 2016) או "ברכות לחג", שכוללת איחולים שמכוונים בעיקר למתנגדיו: "יום האב שמח לכולם, אפילו לשונאים וללוזרים" (יוני 2013), "שנה טובה לכולם, כולל אויביי הרבים ואלו שנלחמו בי והובסו קשה כל כך שהם לא יודעים מה לעשות. אהבה!" (דצמבר 2016) ו"שנה טובה לכולם, כולל לשונאים ולתקשורת המזויפת! 2019 תהיה שנה נהדרת לכל מי שלא סובלים מתסמונת הכפשת טראמפ, פשוט תירגעו ותיהנו מהמסע, דברים גדולים קורים למדינה שלנו" (ינואר 2019).
מקום מיוחד ומכובד מאוד מוקדש לציוץ הבלתי נשכח של טראמפ, שבו כתב "למרות הסיקור השלילי המתמשך של התקשורת קובפיפי". המילה קובפיפי היא תרגום חופשי של covfefe באנגלית, והיא חסרת משמעות באותה מידה כמו המקור. פרסום הציוץ ב-31 במאי 2017 עורר בזמנו גלים של תמיהה וגיחוך בניסיון להבין למה התכוון המשורר. בדברי ההסבר הבלשני ההיתולי של האוצרים נכתב כי "כאן, בציוץ בודד מהשלב המינימליסטי שלו, הנושא האמיתי אינו הלא-מילה המלאה והמקורית של טראמפ, אלא מה שאינו נראה: התזכורת הנסתרת למשפט שלא הגיע בהמשך... הנשיא מעודד צופים להתמסרות, מעודד אותם למלא את הפוסט-פסקה של המרחב השלילי". מובן שהפרשנות הזו סתומה כמו המונח שאותה היא באה לבאר, אבל במכוון.
מיצג אחר מוקדש לציון הרגע הדרמטי שבו נפל הטוויטר הנשיאותי, ב-12 בנובמבר 2017. סרטון משעשע מתאר עדויות של עוקבים (בגילומם של שחקנים) המדברים בגילוי לב ובעיקר בגיחוך על הריקנות, הבלבול וההלם שחוו באותן 11 דקות גורליות של חדל קשקשת ברשת בין 6:49 ל-7:00 בערב. המארגנים מכנים את האירוע "The Big Deactivation" ("ההשבתה הגדולה"). שמועה אחת אומרת שמדובר בתוצאה של פעולה חתרנית של עובד טוויטר ביום האחרון להעסקתו, אולם השאלה העולה היא איך 11 דקות ההאפלה הללו השפיעו על החברה האמריקנית. מן הסתם התגובות הרגשיות בסרטון מוגזמות ונועדו להצחיק, אבל בעולם שבו טראמפ הפך לכוכב רשת עם 58.9 מיליוני עוקבים, ניתוק ולו לרגע הוא מקדם חרדה.
שמועות וסיסמאות צהובות
ותיקי SXSW זוכרים את הפריצה הגדולה של טוויטר במהלך הכנס באוסטין לפני 12 שנה. מאז 2007 הרשת החברתית המינימליסטית זכתה למאות מיליוני משתמשים בכל העולם, ואחד מהם זוכה לרוב התהילה: הנשיא דונלד טראמפ. על כן, רק טבעי שספריית הטוויטר שהוקמה לכבודו הוקמה בעיר המזוהה כטריטוריה כחולה באמצע מדינת טקסס. טרבור נואה והצוות של The Daily Show חוזר לזירת הפשע, ומחבר בינה לבין העבריין הראשי. לא בגלל המעורבות המפוקפקת שלו עם רוסיה, לא בגלל המלחמה שלו באליטות המדומיינות של אמריקה, אפילו לא בגלל דברי השנאה הפופוליסטיים שהוא מפיץ. בסוף הכול נוגע לדרך שבה הנשיא האמריקני מתמרן את השיח, מצמצם אותו והופך אותו ממרחב לדיון ציבורי מעמיק בסוגיות גורליות לקליק-בייטס שמפציצים את האזרחים בדיס-אינפורמציה, שמועות וסיסמאות צהובות. הבל הבלים.
על פי טראמפ, אין צורך בראייה מורכבת של המציאות המסובכת, אין צורך להכביר במלים, אין צורך בנאומים וגם לא בעוזרים שיחברו אותם. מנאום המלחמה של ווינסטון צ'רצ'יל מהפרלמנט הבריטי במאי 1940 זוכרים רק "Blood, Sweat and Tears", מהנאום המפורסם של מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון באוגוסט 1963 זוכרים רק את "I have a Dream", מנאום קבלת פרס נובל לשלום של מנחם בגין מהדהד עדיין רק "No more wars, no more bloodshed", מנאומי התוכחה של בנימין נתניהו אנחנו זוכרים רק "לא היה כלום כי אין כלום".
עבור טראמפ אין צורך להתאמץ, וניתן פשוט לחתוך את כל הברברת ומלכתחילה לשגר משפט מחץ אחד מהנייד. אפשר לעשות זאת מהחדר הסגלגל בבית הלבן או אף ממגרש הגולף שלו במאר א-לאגו בפלורידה, 10, 11, 12 או 13 פעמים ביום. אבל מה יזכרו אזרחי ארה"ב מכל המלל הזה? אולי covfefe.
