לפחות שני אלמנטים בספר של דורי שפריר הקדימו במקצת את החיים האמיתיים. את הסיפור על הבוס ששולח תמונות של איבר מינו לאחת העובדות בחברת הסטארט־אפ שלו התחילה לכתוב מעט לפני התפרצות תנועת מי-טו.
את אפליקציית המיינדפולנס הבדיונית שהיא מתארת בספר המציאה רגע לפני ש"אפל" הכתירה את Calm כאפליקציית השנה של 2017.
כמי שמכירה מקרוב את זירת ההיי-טק האמריקאית, מי שעזבה לאחרונה תפקיד בכיר באימפריית התקשורת "באזפיד", שפריר לא הייתה זקוקה לתחקיר כדי לכתוב את ספר הביכורים שלה, "סטארט אפ" (הוצאת כתר). "זו לא אוטוביוגרפיה, אף אחת מהדמויות לא אמיתית, אבל זה גם לא לגמרי מומצא", היא אומרת על הספר, שבו היא חותכת דק-דק את ברנז'ת ההיי-טק ועיתונות האינטרנט. את השוביניזם, את האייג'יזם, את ההתמכרות לעבודה, ללייקים, לכסף, לאגוזים אורגניים ושייקים במשרד. התוצאה היא רומן שוצף ועוקצני, עמוס מילים כמו סנאפצ'ט ואקזיט, שישמח כל מי שרוצה לקרוא עד כמה אומללים בעצמם הם הייטקיסטים צעירים שאומרים דברים כמו, "למה בני 39 לא יכולים להיות זקנים ועייפים בלי לדבר על זה כל הזמן?"
מאק הוא יזם ניו-יורקי - "הוא הקים את החברה כשהיה כבר קשיש בן 25", כותבת שפריר - שאפליקציית המיינדפולנס שלו מתחילה להמריא. הוא פופולרי, מלא בעצמו, נמצא בשיא תהליך גיוס של הרבה מאוד כסף, והוא מנהל רומן עם אחת העובדות שלו. דברים מסתבכים כשהרומן מסתיים, ומאק ממשיך לשלוח לה תמונות במבחר זוויות של כלי זינו. קטיה בת ה-24 היא כתבת רעבה מאוד של בלוג טכנולוגיה שחוקרת את הסקנדל, בשאיפה לספק למעסיקיה כמה שיותר הקלקות. וישנה גם סברינה, אמא בת 36 ("גיל שנראה לרובם רחוק לפחות כמו גיל שמונים ושש") שעובדת בשביל מאק אבל נשואה לבוס של קטיה. כל הטיפוסים האלה מעבירים את חייהם באותו רדיוס - עובדים יחד, מבלים יחד, מתחרפנים יחד - ושפריר, שמכירה את העלילה מכל צדדיה, נהנית להעלות את כולם על שיפוד.
"עוד לפני הבום הגדול של מי-טו הייתה תחושה שזה מתחמם. במיוחד בתעשיית הטק, שהייתה לה בעיה עם נשים הרבה מאוד זמן. היה את הסיפור של אלן פאו, שהגישה תביעה נגד חברת השקעות שבה עבדה בסיליקון ואלי. היא הייתה שותפה זוטרה והיה לה רומן עם עובד בחברה, ואחרי שזה נגמר הקפיאו אותה לגמרי ובסוף פיטרו אותה. היא תבעה והפסידה, למרות שבמהלך המשפט היה ברור שהיא הופלתה. והיה גם המקרה של וויטני וולף, ממייסדי 'טינדר', שניהלה רומן עם אחד המייסדים האחרים, וכשדברים נגמרו הוא התחיל לשלוח לה טקסטים לא לעניין. היא עזבה את החברה ותבעה, וזה נגמר בפשרה. שני המקרים האלה באו די במקביל, לקחתי אותם מאוד קשה וידעתי שאני רוצה לכתוב על זה".
נתקלת בעצמך בהטרדות מיניות במהלך הקריירה שלך?
"לא הדברים הבוטים שבספר, אבל עבדתי ב'באזפיד' שש שנים, מסביבי היו הרבה חבר'ה בשנות ה-20 שלהם, היו הרבה רומנים ולפעמים זה נגמר לא טוב. כמו שיקרה בכל מקום שבו תשימי קבוצה גדולה של בני 20 לכל כך הרבה שעות ביום. אז אם שני מבוגרים שולחים אחד לשני תמונות עירום ועושים את זה בהסכמה, זה בסדר כמובן, ועדיין זה לא משהו שראוי שיקרה במקום עבודה. בספר מאק ואליזבת כבר נפרדו, היא בוודאי לא רצתה שאף אחד ישלח לה תמונות של זין, והוא עוד הבוס שלה. זה כבר כמה וכמה רבדים של No־No. ובכל מקרה, אני לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם לשלוח טקסטים ומיילים כאלה - אתה יודע שכולם יכולים לקרוא את זה, למה אתה שולח?!"
אולי כי עד לפני שנים ספורות זה היה מקובל לגמרי.
"נכון. וכשאנשים אומרים שמי-טו הלכה רחוק מדי, זה בולשיט. אף אחד לא טוען שאתה לא יכול להגיד משהו לבחורה בעבודה, פשוט אל תהיה מגעיל. זה לא כל כך קשה לדעת מה הגבול. זה שאתה היית רגיל להגיד לנו דברים, לא אומר שאנחנו חשבנו שזה בסדר. אנחנו אף פעם לא חשבנו שזה בסדר, פשוט לא יכולנו להגיד כלום. וזה מרגיז במיוחד כשמדובר בגברים צעירים, שכבר אמורים לדעת".
כל הגברים בספר שלך שוביניסטים ברמות כאלה ואחרות.
"כן, אבל אף אחד מהם לא חושב שהוא כזה. הם משוכנעים שהם גברים פרוגרסיביים ונאורים. דיברתי עם הרבה גברים בתעשיית ההיי-טק כדי לנסות להבין איך הראש הזה עובד. חלק מהם בטוחים שהם חצי אלוהים; הרי להיות מייסד של חברת היי-טק דורש כמעט נרקיסיזם".
לא חסרות נשים נרקיסיסטיות, אבל איכשהו הן לא מנהלות חברות היי-טק.
"רק שני אחוזים מהתעשייה הם נשים. זה די נורא. הרשת של ה'אולד בויז' מאוד חזקה, למרות שמדובר בבויז צעירים מאוד. ורובם גם לא מבינים את הפריבילגיה שלהם. הם חושבים שהם הגיעו לאן שהגיעו בזכות עבודה קשה, ולא כי עמדת הפתיחה שלהם, גברים לבנים מבית מבוסס, הייתה הרבה יותר טובה משל אחרים. כמו ג'ורג' בוש או דונלד טראמפ, רק ביותר קטן".
אביה, אבישי שפריר, היה חייל במלחמת יום כיפור כשפגש את אמה, אמריקאית שביקרה בישראל. כשהסתיימה המלחמה הם נסעו יחד ללמוד באמריקה, שם נולדה דורי שפריר, הבכורה בין שלושה ילדים. היא גדלה במזרח ארה"ב, בין בוסטון, פילדלפיה וניו־יורק, "בבית יהודי, עם בת מצווה ומחנות קיץ יהודיים", וכשהייתה בת תשע נחתה המשפחה לשנה בישראל. "גרנו ברמת אביב, ואני זוכרת בעיקר שהיה שם הרבה יותר חופש מאשר באמריקה. תחושה של ביטחון. יכולנו להסתובב בחוץ ולשחק. הזיכרון הכי חזק שלי הוא המסיבות במקלט: 40 ילדים בני תשע עושים מה שהם רוצים. היום אני מבינה עברית, אבל לא יודעת לדבר. מה שכן, אומרים לי שאני מאוד ישירה, שזו נחשבת תכונה ישראלית. אני לא מאמינה בפאסיב-אגרסיב. זה בזבוז זמן. הבעיה היא שבמקומות עבודה, אפילו כאלה שאוהבים לחשוב שהם נורא מתקדמים, לא מצפים מאישה להיות כל כך ישירה. זה יכול להיראות מאיים".
הישירות הזאת עזרה אולי להתניע את קריירת התקשורת של שפריר, שהתחילה במגזין "פילדלפיה וויקלי"׳, שאליו הגיעה אחרי שהחליטה לוותר על הדוקטורט ולהיות עיתונאית. אחר כך כתבה באתר Gawker כשעוד היה בתחילת דרכו, עשתה תחנת ביניים ב"רולינג סטון", וב-2012 הגיעה ל"באזפיד", בשדרה החמישית בניו-יורק. מה שהתחיל כאתר אינטרנט קטן עם סרטונים של חתולים חמודים ושאלונים בסגנון "מי אתה בקאסט של 'סיינפלד'", צמח למעצמת תקשורת ששינתה לחלוטין את פני העיתונות האינטרנטית. שפריר הייתה עורכת, כתבת תרבות וטכנולוגיה, והפכה לאחד האנשים הבכירים ב'באזפיד'. בסוף הספר היא מודה לקולגות בחברה, שבזכותם היא "מרגישה צעירה וגם זקנה נורא".
בתור זקנת השבט, שפריר מיטיבה לתאר את מה שמכונה "מות הפרינט" ("היא לא הכירה אנשים שעבדו בעיתון אמיתי וגם לא אנשים שקראו עיתונים אמיתיים", כותבת שפריר על הגיבורה הצעירה. "אם זה לא בטלפון שלך, זה לא קיים"). רק טבעי, לכן, שאת עלילת ספרה החליטה לשכן במקום שבו קורים הדברים באמת.
"בכל מקום שעבדתי בו בשנות ה-20 שלי, היו סביבי אולי עוד שני אנשים בגילי וכל היתר מבוגרים. עכשיו זה הפוך. כולם צעירים. וזה מרתק, ולפעמים מדכא, לראות איך הם מקבלים את העובדה שהם אמורים להקדיש את חייהם לדבר הזה. לראות איך מקום העבודה הופך להיות כל החיים שלהם".
את עושה בספר אבחנה ברורה בין הסטארטאפיסטים של ניו-יורק לסטארטאפיסטים של הסיליקון ואלי.
"סן-פרנסיסקו היא היום רק היי-טק, כולם עובדים בסטארטאפים. העיר איבדה את הנשמה, זה מקום מדכא ואנשים שחיו שם הרבה שנים נדחפים החוצה. בסיליקון ואלי גם מאבדים לגמרי פרספקטיבה - קמפוסים כמו 'גוגל' ו'פייסבוק' נבנו במיוחד כדי להשאיר אנשים בפנים כל הזמן. בניו-יורק לפחות יש עוד תעשיות וחשיפה לתרבויות שונות, וגם אין שם מספיק מקום פיזי בשביל לדמיין בנייה של קמפוס גדול. אבל גם בחברות של ניו־יורק עדיין מקבלים אוכל טוב חופשי, ועדיין יש צ'ופרים ופעילויות. אנשים רוצים לעבוד בסביבה כיפית, בלי להבין שבפועל מכריחים אותם לוותר על החיים מחוץ לעבודה".
בני ערובה מרצון.
"כן. הפינוקים האלה גורמים לך לחשוב שאלה החיים שלך ואתה לא צריך חיים אחרים. שולחנות פינג פונג, שיעורי יוגה, מקלחות, מעון לילדים כדי שיהיה להם איפה להיות כשאתה עובד 18 שעות ביממה. כשאני מתארת בספר תרבות ששומרת אנשים בפחד מתמיד מפני פיטורים, כך שהם חייבים לתת את כל חייהם לחברה - זו בדיוק המציאות במקום כמו 'נטפליקס'".
גם 'באזפיד' נראית ככה?
"הווליום יותר נמוך, אבל כן. אתה מקבל חולצות וכובעים וכל דבר שכתוב עליו 'באזפיד' כדי שתזדהה עם החברה, ואתה לא שם לב שאתה נשאב. לא מזמן היה שם גל פיטורים, ואלה הרגעים שבהם אתה חוטף סטירה ומבין: זה עסק, זה עבודה, זה לא המשפחה שלי, אלה אפילו לא החברים שלי. אני יכול להרגיש נאמנות כלפיהם, אבל אף אחד שם לא מרגיש נאמנות כלפיי. הבעיה היא שאנשים צעירים מצפים שיהיה להם כיף בעבודה. החברים בבוקר הם גם אלה שיוצאים איתם בערב. הם רוצים שהחיים האמיתיים יהיו זהים לאלה שהיו להם כסטודנטים".
אז הביקורת על המילניאלז מוצדקת? הם מפונקים כמו שאוהבים לקרוא להם?
"קודם כל, למילה 'מילניאל' כבר אין משמעות. המילניאל הכי מבוגר הוא כמעט בן 40, אין לו שום קשר לאנשים בני 25, ואנחנו קוראים לאלה וגם לאלה מילניאלז. חוץ מזה, כל דבר שלילי שאומרים על הדור הזה אפשר להפוך לדבר חיובי. 'הם מרגישים שהכל מגיע להם' יכול להיות גם 'הם לא פוחדים להגיד מה הם רוצים'. וזה דבר טוב. אנשים בדור שלי פחדו להגיד מה הם רוצים. לפחות באמריקה, אם רוצים להאשים מישהו במצב שלנו זה לא את המילניאלז אלא את הבייבי בומרס. הם אלה שהרסו לנכדים שלהם את הביטחון הכלכלי ואת כדור הארץ".
האפליקציה שעומדת במרכז הסטארט-אפ של "סטארט אפ" נקראת "טייק-אוף", ומספקת 24 שעות ביממה של מיינדפולנס. היא סורקת בכל רגע נתון את החשבונות הפרטיים של אנשים ברשתות החברתיות, לומדת מהם על מצב הרוח ועל הצרכים של המשתמשים, ושולחת להם לטלפון תזכורות ודברי חיזוק כמו "תנשום נשימה עמוקה, הכל יהיה בסדר". בתוספת סמיילי, כמובן. "אנחנו המקבילה הטכנולוגית לתרופה נגד דיכאון, רק בלי שום תופעות לוואי", מסכם מאק מול קהל המשקיעים, ומצטט מחקר שלפיו רק שלושה אחוזים מהצרכנים נמנעים מהאפליקציה משיקולי פגיעה בפרטיות, לעומת 50 אחוז לפני שלוש שנים.
"אנשים היום מוותרים על פרטיות בשביל נוחות. גם אני עושה את זה. ושווה לקחת צעד אחורה ולראות אם את באמת רוצה שהטלפון יגיד לך איך את מרגישה בחמש אחר הצהריים. הטבע האנושי הוא לקחת דברים לקצה שלהם. תמיד יהיה מי שייצר את האפליקציה הכי גרועה שאפשר לדמיין. זו תעשייה בלי רגולציות, והאנשים הרעים תמיד מקדימים את האנשים הטובים".
אם מארק צוקרברג היה יודע שפייסבוק תהפוך למפלצת כזאת, הוא היה מתנהל אחרת?
"צוקרברג ספציפית עשה הרבה דברים חסרי מצפון וחסרי רחמים כדי להפוך את פייסבוק למפלצת הזאת, בעיקר בכל מה שקשור לפרטיות. אני לא חושבת שהוא היה מסתפק בזה שפייסבוק תישאר אפליקציה קטנה ונחמדה. אבל זה נכון גם לגבי ענקי טכנולוגיה אחרים. הרי 'אפל' תיכננו את האייפון כך שהוא יהיה ממכר, וההצלחה שלהם מושלמת".
עד כמה את עצמך מכורה?
"לפני שנה קראתי ספר מצוין של קתרין פרייס שנקרא 'איך להיפרד מהטלפון' ושממש בונה תוכנית להתנתקות. אני לא חושבת שזה ריאלי להתנתק לגמרי, אבל אני מנסה להכריח את עצמי להשתמש בטלפון כמה שפחות ולקרוא ספרים כמה שיותר".
הספר שלך מתאר עולם שבו אין מקום לספרים.
"אנשים עדיין קונים ספרים. הם קנו את הספר שלי. יש חנות ספרים גדולה ליד הבית שלי ומדי פעם עומדים שם בתור מאות ילדים בני 12 כדי לקנות ספר של איזה כוכב יוטיוב".
זה מוכיח בדיוק את הטענה, לא?
"לא בטוח. לפחות הם עדיין מכירים את האופציה של ספר מודפס שצריך לדפדף בו. הם עדיין רוצים להחזיק משהו פיזי של מי שהם מעריצים".
הדמויות בספר, כמו רובנו היום, אובססיביות ללייקים. גם את מודדת את עצמך ככה?
"מאוד מדכא להגיד את זה בקול רם, אבל נאיבי לחשוב שאפשר בלי זה היום. אני תמיד חושדת באנשים שאומרים שהם לא נמצאים במדיה החברתית כי הם מעל זה. אני לא מעל זה. ואני בודקת לייקים כי זה חשוב לי ברמת יחסי הציבור. אבל שמעתי על מישהי שמנהלת רישום של העוקבים שלה, והיא יודעת אם מישהו הפסיק לעקוב אחריה. זה כבר מתכון לשיגעון. זה באמת נורא".
ב"באזפיד" היה לחץ להשיג הקלקות?
"אף פעם לא הייתי צריכה להשיג מספר מסוים של הקלקות, אבל בוודאי שהייתה אווירה שקטה של 'צריך להביא סיפורים שיהפכו ויראליים'. היה קשה לא להפנים את זה".
מישהו אמר פעם שאחת הסיבות למצב באמריקה היא ה"באזפידיקציה של העיתונות".
"קצת מוגזם להפיל אשמה כזאת על באזפיד. המקום שאנחנו נמצאים בו היום הוא יותר תוצאה של מדיה חברתית ושל פוקס ניוז. באזפיד לא המציאו את תרבות הקליקבייטס, אבל הם כנראה עשו את זה הכי טוב".
כיאה לאשת טק, שפריר הכירה את בעלה ב"טינדר". אחרי שהאפליקציה חיברה אותה עם מאט מיירה - סטנדאפיסט, תסריטאי ומגיש פודקאסט מצליח בשם The Nerdist Podcast - התברר לשפריר שהוא גר במרחק של רחוב אחד ממנה באל-איי. "מאט עבד עם כמה מהחברים שלי על סדרת טלוויזיה, אז יכולתי לרגל אחריו קצת כדי לוודא שהוא לא פסיכופת".
הם התחתנו לפני ארבע שנים, וכשהתברר שיצטרכו לעשות הפריה חוץ־גופית, החליטו לשתף את העולם בתהליך, כמו שהם יודעים. הם הפיקו פודקאסט בשם המתחכם Matt & Dorrie’s Eggcellent Advanture שהפך פופולרי מאוד ועזר לנרמל תהליך אמוציונלי ויקר. הנרי ג'וליאן נולד באפריל האחרון, ושפריר היא עכשיו אמא במשרה מלאה שמנצלת את הסיטואציה לטובת פודקאסטים לאמהות.
לניו־יורק - כפי שאפשר להבין מהמשפט המצוין "זו עיר ששוחקת אותך עד שאתה שונא אותה לפחות באותה מידה שאתה אוהב אותה" - היא כנראה לא חוזרת. "גרתי בחוף המזרחי כל חיי, אבל הייתי יותר מדי בתוך הברנז'ה התקשורתית של ניו־יורק, וזה התחיל לדכא אותי. אז כש'באזפיד' פתחו משרד בלוס-אנג'לס וחיפשו מישהו שינהל אותו, ניצלתי את ההזדמנות. אני מתגעגעת לחברים שלי בניו-יורק, אבל הסיכוי היחיד שאחזור לשם הוא אם אתעשר, מה שכנראה כבר לא יקרה. אולי הייתי צריכה להמציא את אפליקציית 'טייק-אוף' בעצמי".
