שלום אדם, אפשר לנהל את הראיון הזה בעברית?
"לא, העברית שלי נוראית. אבא שלי היה מתבייש. אח שלי היה יכול לעשות את זה בעברית, אבל אני לא יכול. כשאחי היה בערך בן 20 הוא התקשר לאבא שלי כל יום במשך כמה חודשים והכריח את אבא לדבר איתו רק בעברית שעה ביום. אז בסופו של דבר הוא למד לדבר. אבל עכשיו הוא מדבר עברית כמו אבא שלי. אבא שלי עזב את ישראל בשנות ה־70, אז אחי מדבר עברית של שנות ה־70".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
אתה יכול להבין אם מישהו מדבר איתך בעברית?
"אני יכול להבין מספיק כדי שזה יהיה מסוכן לדבר לידי בלי לחשוב שאני לא מבין".
מתי ביקרת בפעם האחרונה בישראל?
"בפברואר האחרון. דודה שלי נפטרה. אחותי גרה בברלין, אני בלוס־אנג'לס ואח שלי בסן־פרנסיסקו. כולנו הגענו לשבוע. אני מקווה לבקר שוב בקרוב, אבל אני חייב לחכות עד הקיץ. אני לא יכול להשאיר את אשתי עם כל הילדים לבד. זה לא נראה הוגן. אבא שלי נמצא עכשיו בישראל. הוא הגיע אליכם אחרי שאחותו נפטרה ונשאר שם כשהמגפה החלה. עודדנו אותו להישאר בישראל. בדרך כלל הוא גר בניו־יורק, וזה היה מקום כל כך רע בחודשים הראשונים של הקורונה. עכשיו הוא גר ביפו. הוא נמצא שם כבר שנה ונראה לי שהוא לא יחזור. נראה לי שהוא שב לישראל באופן קבוע".
זה אומר שאתה תגיע אלינו בקרוב?
"כן, אבל זה ממש מפחיד אותי. יש לי שלושה בנים בגילי חמש, שלוש וכמעט שנה. הרעיון לעלות על מטוס מקליפורניה לתל-אביב עם שלושה בנים מעורר בי אימה. אבל אני חייב להתחיל לתכנן את הנסיעה".
איזון בין עבודה לחיים, זה בכלל אפשרי מבחינתך?
"זה קשה. זה עוזר שיש ילדים, כי לא באמת אכפת להם שאתה צריך לעבוד, הם פשוט מופיעים".
באמצע הזום של העבודה.
"כל הזמן. פעם בחצי שנה אנחנו עושים משהו שקוראים לו 'all hands'. אוספים את כל צוות האינסטגרם ומדברים על מה שקרה בחצי שנה האחרונה ובעיקר על מה שיהיה בחצי השנה הקרובה. עשיתי שיחה בזום עם כל הצוות בדצמבר שעבר. 2020 הייתה שנה קשה, אתה יודע, אז ממש רציתי לעודד את הקבוצה. תיכננתי לשאת נאום מרגש ומעורר השראה. הקדשתי לזה המון מחשבה והתכוננתי רבות לנאום הזה. בערך דקה לתוך הדברים, כשבדיוק נכנסתי לקצב, בני האמצעי פלש ולא הסכים ללכת. זה היה יכול להיות חמוד אם זה היה נמשך עשר שניות, אבל זה היה במשך כל הזמן! כל הזמן הוא קפץ ברקע, שלח ידיים. התחננתי אליו, שלחתי אותו לאמא שתיתן לו עוגייה והוא חזר ואמר, 'אמא אמרה שאין עוגייה’. זה הרס את הכל. אבל מצד שני זה עוזר, כי זה משאיר אותך על הקרקע. בעבודה יש לי הרבה סמכות. בבית אני במקום האחרון. יש לי פחות השפעה מאשתי, משלושת ילדיי ומהמטפלות. אז זה בריא".
באינסטגרם, הקאפקייק של השכן תמיד ורוד יותר. כי אם פייסבוק זה פיד שנאה, אינסטגרם זה לגמרי פיד קנאה. יפים ועשירים שאוכלים מנות עם המון פרחים, בשיזוף נטול מלנומה, ונשארים כל כך רזים שאפשר להכניס אותם לחור של מנעול כמפתח רזרבי. יש אפילו אנשים שמתפרנסים מזה. קוראים להם אינפלואנסרים, משפיעני רשת, וכל מטרתם היא להוציא לכם את העיניים עם מזלג ואז למכור לכם את המזלג הזה כתוכן שיווקי. זה מצליח להם לא רע. אינסטגרם היא הרשת השנייה בגודלה בעולם עם יותר ממיליארד משתמשים, והיא העתיד של פייסבוק, ששוקעת בשלל פייק ניוז, מתנגדי חיסונים, ותמונות מבת-המצווה של בת דודה שלכם.
אדם מוסרי הוא הבוס של אינסטגרם, ולעומת האנשים שהוא מאחסן בפלטפורמה שלו הוא חי חיים של מנכ"ל ממוצע. בן 38, נשוי עם שלושה ילדים, אבא ישראלי, אמא אמריקאית, נולד בניו-יורק וחי בסיליקון ואלי, עם גיחות לישראל.
זו תקופה לא פשוטה להיות המנהל של אינסטגרם, זה שמחליף את המייסדים הדומיננטיים שמכרו את החברה לפייסבוק ואז פרשו לפני כשנה וחצי ומאז לא הפסיקו לטנף. קודם כל, יש את המתחרה הכי גדולה שקמה לפייסבוק אי פעם — טיקטוק, שהצליחה להמציא שפה חדשה, סרטונים קצרים, פיד שנראה אחרת לגמרי, אלגוריתם שיודע להתאים לכל אחד בדיוק את מה שהוא רוצה, ובניגוד לאינסטגרם שמרגישה עכשיו כמו בזאר, הרבה יותר ממוקדת ומייצגת את רוח התקופה לא פחות ממטוש.
בעיה שנייה: הרשויות באמריקה מנסות להפריד בין פייסבוק ואינסטגרם בטענה הלא-מאוד רחוקה מהאמת שלחברה יש יותר מדי כוח והיא למעשה מונופול. מהבחינה הזאת, הבעיה הראשונה, טיקטוק, וההצלחה שלה, דווקא נפלה להם מהשמיים.
לאינסטגרם, מטבע הפורמט שלא מאפשר קבוצות, ואופי המשתמשים והתוכן שהם מעלים — אין הרבה בעיות של פייק ניוז או תיאוריות קונספירציה, ציוצים מטורפים של דונלד טראמפ או התערבות רוסית – אבל ההשפעה שלה על מרקם החיים לא פחות מוחשית. תקראו לי זקן, אבל אני עוד זוכר שקיעות שסתם ככה הופיעו בשמיים בלי שייהפכו לרגע אינסטוש מושלם ויופיעו עם כיתוב "יפה כמו בקופנהגן"; או דוגמניות מפורסמות בלי עיניים ענקיות, שפתיים נפוחות, ומראה כללי של בובת LOL שהתבגרה, הרבה בגלל הפילטרים המוגזמים שיצרו מראה אינסטגרמי שאפשר להשיג רק עם הזרקות והתערבויות כירורגיות; וגם שלפני הקורונה אנשים העדיפו לצרוך חוויות ולא מוצרים.
אולי הביקורת שעוררה הכי הרבה הדים על היקום הזה של פייסבוק הגיעה מהסרט "הדילמה החברתית" שעלה בשנה שעברה בנטפליקס, היה פופולרי גם בישראל, ושימש כמעין מי-טו של בכירי חברות הטכנולוגיה הגדולות שבאו להתוודות על החטאים ולספר איך באמת עובד המנגנון. "אני מכיר באופן אישי לא מעט מהדמויות שהיו בסרט", אומר מוסרי. "אני חושב שהוא העלה הרבה נקודות חשובות, אבל הציג את הדברים באופן סנסציוני. חבל שלא הציג תמונה שקולה יותר המבוססת על מחקר, במקום התמונה הדרמטית שהייתה חד-צדדית, משוחדת ונועדה לעורר מחלוקת. הדירוג (כלומר, האלגוריתם – ר"ג) שלנו למשל, לא מופעל על ידי שלושה אנשים בחדר בקרה שנראה כאילו נלקח מתוך 'מסע בין כוכבים', והשלושה האלה לא באמת מחליטים מה נראה. לא ככה זה עובד, אז חבל שלא הציגו את הנושא עם קצת יותר פרספקטיבה. יחד עם זאת, הנושאים שהם העלו חשובים. אנשים אכן מודאגים מקיטוב חברתי. אנשים מודאגים מהלחץ להיות מושלמים. גם אנחנו מודאגים מהנושאים האלה. תראה, זה לא בדיוק מה שרציתי לעשות בשישי בערב, לצפות בסרט הזה במשך שעתיים, אבל אתה חייב לצרוך את כל הביקורת כדי שתוכל למצוא את האמת ולהתעלם מהרעש, ואז ללמוד ולהשתפר. מאותה סיבה אני עוקב אחר כל המבקרים שלנו בטוויטר. אני תמיד מחפש איך להשתפר".
מניח שלא צפית בזה עם פופקורן ביד.
(צוחק) "לא. מזגתי לעצמי כוס מים גדולה, רק לוודא שאני ממוקד".
אם זה לא שלושה אנשים בחדר של "מסע בין כוכבים", איך באמת האלגוריתם של הסטוריז עובד? מתי אני רואה תוכן של אנשים מסוימים ולא של אחרים?
"כל מה שאתה רואה בסטוריז זה כי בחרת לעקוב אחרי מישהו. זה הדבר הכי חשוב שקובע מה אתה רואה. אבל מכיוון שיש הרבה יותר סטוריז ממה שאנשים צורכים ביום נתון, אנחנו באים עם ניחוש מושכל בנוגע לאילו סטוריז יעניינו אותך יותר. אנחנו עוברים על כל הסטוריז האפשריים שתוכל לראות, בהתבסס על אלה שאתה עוקב אחריהם, ומנסים לנחש אילו מהם יעניינו אותך יותר, בהתבסס על התגובות וההתייחסויות שלך לתוכן שלהם בעבר. אם אתה מעדיף סרטונים על פני תמונות, דברים מהסוג הזה. עם כל המידע הזה אנחנו מבצעים חיזוי. עד כמה סביר שתפתח את הסטורי, שתגיב לו, שתדלג עליו... אנחנו משקללים את המידע ואת החיזויים האלה לאחוזים ומכניסים לתוך מה שאנחנו קוראים לו 'ניקוד רלוונטיות'. זה מספר שמייצג כמה, לדעתנו, הסטורי הזה יעניין אותך. מכיוון שאחד הנתונים הכי חשובים זה מתי פירסמו את הסטורי, לרוב תראו את הסטוריז בסדר כרונולוגי. אבל מכיוון שזה לא הנתון היחיד, זה לא תמיד בסדר כרונולוגי. אז אם הסטורי שלך מופיע לי ראשון בפיד, אם אלחץ עליו, אראה את כל הסטוריז שלך לפני שזה יעבור לאדם הבא".
מה קובע את הסדר של האנשים שיופיעו לי קודם בסטוריז?
"ניקוד הרלוונטיות. אם אתה רואה קודם כל סטורי שלי, אנחנו חושבים שסביר שתפתח את זה ושתגיב לזה יותר מאשר לסטורי של מישהו אחר שיופיע לאחר מכן. אנחנו חושבים שסביר יותר שתיצור אינטראקציה עם הסטורי הזה".
בוא נתחיל בביקורת: הפילטרים המוקצנים של אינסטגרם גורמים לאנשים לרצות לשנות את המראה שלהם. מסכים?
"כשרוב האנשים חושבים על אינסטגרם, הם חושבים על הפיד. הפיד המרכזי שמגוללים כשפותחים את האינסטגרם. שם אנשים משתפים רק את ההיילייטס שלהם, את הרגעים הכי טובים. באזור הזה, אנשים נוטים להיות הכי זהירים לגבי איך שהם מציגים את עצמם. יחד עם זה, הסטוריז נעלמים אחרי יום. אתה יכול לראות אותם רק אם אתה מחפש אותם באופן יזום. לכן אנשים מרגישים יותר בנוח כשהם משתפים סטורי. הם יציגו שם רגעים יותר גולמיים ואותנטיים וישתפו ברגעים האלה בזמן שהם שולחים הודעות פרטיות, שזה עוד חלק גדול באינסטגרם, כי זה פרטי. הם יודעים בדיוק מי יראה את זה ומתי".
והפילטרים המוגזמים?
"באופן כללי, אנחנו רוצים שהאפקטים ייתנו השראה לביטוי יצירתי, אבל אנחנו רוצים לוודא גם שהם לא יוצרים לחץ אצל המשתמשים להיות מושלמים. לדוגמה, בכל האפקטים שלנו יש מדיניות שאומרת: או שהם פנטסטיים לחלוטין – אתה יכול להפוך את עצמך לדרקון — או שאפשר לשחזר את האפקטים האלה, באופן תיאורטי, בעזרת איפור. אנחנו לא מאפשרים אפקטים שנראים כמו ניתוחים קוסמטיים – שינוי בצורת האף, עיניים גדולות יותר, דברים מהסוג הזה. לפעמים עדיין מצליחים לייצר אפקטים כאלה, אבל אנחנו משתפרים ביכולת שלנו לנקות אותם, כי אנחנו רוצים לוודא שאנחנו לא מוסיפים ללחץ, בעיקר של אנשים צעירים, להשיג מראה שבעצם הוא בלתי ניתן להשגה ללא ניתוח".
אתה יודע, אחת העורכות בעיתון אמרה לי השבוע: “כשאני נכנסת לפיד בטוויטר אני מרגישה חכמה. כשאני נכנסת לאינסטגרם אני מרגישה כונפה זקנה”.
"אוי לא! טוויטר עוצבה בעיקר במטרה לייצר דיונים. באופן אישי, אני משתמש בטוויטר בעיקר לעקוב אחרי המבקרים שלנו, אז זה מקום די אפל בשבילי, אבל זה חלק חשוב מהעבודה שלי. אני עוקב אחר כל המבקרים שלנו".
זה ממש לא טוב לבריאות הנפשית.
"אולי, אבל כשהייתי צעיר אמא שלי תמיד אמרה לי שהכל צריך להיות במידה. אז כל עוד אני זהיר זה בסדר. עכשיו, דיבייט זה דבר חשוב. טוויטר בנויה כך שמגיבים ואז מגיבים לתגובות. כתוצאה מכך, יש לזה מטען שלילי יותר. להבדיל, לאינסטגרם יש מודל של עוקבים, אבל היא גם הרבה יותר חזותית. אין שם לינקים או אפשרות אמיתית לשתף דברים של אחרים אז היא פלטפורמה חיובית יותר. זה יותר עניין של לתעד את החיים שלך. אולי תרגיש זקן או צעיר, יפה או מכוער, אבל זה קשור פחות לפלטפורמה ויותר לבחירות שלך בכל הנוגע למי אתה שָׂם עוקב".
אבל כולם שם רוצים להיראות עשירים ויפים. "תראו את המנה שלי", "תראו את השקיעה המדהימה".
"זה תלוי מאוד. לילדים יש מספר חשבונות אינסטגרם. ביפן לדוגמה, לבני נוער רבים יש חשבונות מיקרו של זהות סודית שידועה רק לשניים, שלושה חברים, והם עוקבים אך ורק אחד אחרי שני. יש להם סוג של עולם משלהם באינסטגרם, רק לשלושתם, שאף אחד אחר לא יכול לראות. חשבון האינסטגרם שלי מלא בהמון תמונות של תינוקות, כי יש לי ולחברים שלי ילדים קטנים. הרבה סרטונים של סנובורדינג וגלישת גלים. יש לי קצת דברים שקשורים לאופנה, אבל לא דוגמניות. יותר בגדים ואביזרים. אז לא יוצא לי לראות הרבה אנשים יפים באינסטגרם, כי אני לא עוקב אחריהם. זה שונה אצל כל אחד. בכללי, אני חושב שאינסטגרם מצליחה בכל הנוגע לאופנה וליופי, וזה יוצר יותר לחץ. בגלל זה אנחנו בודקים מקרוב איך אנשים מרגישים בחוויה שלהם. אנחנו רוצים שהם ירגישו טוב בזמן שהם מבלים בפלטפורמה".
יוצרים ומשפיעינים מרוויחים מלא כסף מאינסטגרם. הם משלמים לכם משהו?
"בדרך כלל לא. יש היום שינוי בבסיס הכוח שעובר ממוסדות ליחידים. לספורטאים יש יותר כוח יחסי מאשר לקבוצות שלהם בהשוואה לעבר. לעיתונאים יש יותר כוח מאשר לגופי תקשורת. זה קורה בכל העולם וזה די מדהים. הרבה יותר מעניין לראות איך זה להיות בנעליים של מישהו שאתה מעריץ מאשר לצרוך משהו שהופק על ידי תאגיד גדול או מוסד כלשהו. אז מה יוצא לנו מזה? אנחנו רוצים להיות הפלטפורמה הכי טובה שיש ליוצרים ברחבי העולם. הם יוצרים הרבה תוכן ויש לזה ערך מכיוון שזה מוביל להשתתפות אקטיבית. אנשים משתמשים באינסטגרם ולכן זה טוב לעסק. אבל חוץ מהיקף התוכן שהם יוצרים, הם יוצרים גם תוכן רלוונטי מבחינה תרבותית. אנחנו רוצים שאינסטגרם תהיה מקום שדוחף את התרבות קדימה. אז זו לא רק שאלה של כמה אתה צורך, השאלה היא האם זה מעורר השראה? האם זה בעל ערך ייחודי כלשהו? אנחנו חושבים שזה נכון לגבי לא מעט מהתוכן הזה".
הם מביאים לכם טראפיק, בקיצור.
"זה משפיע על דעת הקהל. בהגדרה, הם משפיענים. אז יש בזה הרבה דברים טובים בשביל אינסטגרם, למרות שלא מרוויחים מזה כסף באופן ישיר. רוב המנוע הכלכלי מאחורי המערכת הזאת הוא מה שנקרא 'תוכן ממותג'. לדוגמה, סמסונג ישלמו להם, והם בתמורה יפרסמו את הטלפון שלהם. הם מקבלים צ'ק מסמסונג, ואנחנו בכלל לא יודעים מזה, אלא אם כן הם מספרים לנו. אנחנו מעודדים אותם לספר לנו כדי שנוכל להציג את המידע הזה באופן גלוי למשתמשים. יש לנו עוד דרכים לעזור להם להרוויח כסף. אנחנו יכולים לפתוח מעין חנות שבה הם יכולים לקנות את המוצר במקום. אנחנו יכולים לייצר מרצ'נדייז. לקחת את הכלים של עסקים קטנים ולהרחיב את זה ליוצרים כדי שהם יוכלו למכור. ברור שזה רלוונטי לגדולים, כמו קיילי ג'נר, אבל זה רלוונטי גם ללהקה של אח שלי שמוכרת חולצות ותקליטים".
כמה אכפת לך מתוכן שיווקי בלי גילוי נאות?
"זה בניגוד למדיניות שלנו, אבל מה שיותר חשוב — יש מדינות שבהן זה בניגוד לחוק. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות זה להעניק ליוצרים כלים על מנת לוודא שהם פועלים על פי החוקים המקומיים, שמשתנים לא מעט ממדינה למדינה. בגרמניה, למשל, חלק מהחוקים סותרים אחד את השני, אז היוצרים פשוט כותבים #Ad על כל דבר שהם מפרסמים באופן גורף, גם אם זה לא ממומן, כי הם חוששים מקנסות. בגלל זה אנחנו גם מעודדים את המחוקקים להבהיר את החוק כאשר הוא לא לגמרי מובן. הייתי רוצה שהמפרסמים יוכלו למדוד את ההחזר על ההשקעה שלהם באופן יעיל יותר. כרגע, הם די משלמים 'באפלה'. אני בטוח שיש אנשים שמשלמים להם יותר מדי בזמן שיש אנשים שלא משלמים להם מספיק. זה מדאיג אותי. אבל כרגע, אנחנו עוסקים בעיקר בגילוי הנאות. אנשים צריכים לדעת מדוע הם רואים את מה שהם רואים ואם זה ממומן".
יש כוכבי אינסטגרם ישראלים ששמת עליהם עין?
"אנחנו רואים בישראל המון יוצרים מדהימים שעושים דברים באינסטגרם. אנשים כמו ליאל אלי, גל זהבי וקווין רובין שמעלים סטוריז מאוד יצירתיים. וגם, 'ישראל בידור' הוא דוגמה מעולה ליזמות שנולדה וגדלה באינסטגרם ויש כבר למעלה ממיליון איש שעוקבים אחריהם".
טיקטוק היא השחקנית החדשה בשוק. זה מדאיג אותך?
"כן. הם מתחרה חזק מאוד. הם נמצאים בסביבה כבר לא מעט זמן. הם מתחרים בנו באופן אגרסיבי בכל העולם. הם מוציאים מיליארדי דולרים בכל שנה, זזים מהר ועובדים מאוד קשה. אז אני חושב שזה טוב. זה בהחלט דבר שצריך לדאוג ממנו, אבל זה גם נותן לנו מוטיבציה, שזו המהות של תחרות. אני מקווה שזה גורם לנו להיות חדורים להפוך את המוצר שלנו ליותר מושך, כך שיתחרה בהם יותר טוב".
וגם נוח לך להגיד את זה כי רשות ההגבלים רוצה לפרק אתכם מטעמי מונופול.
"אנחנו תומכים בחוקים שמעודדים חדשנות, משאירים את התחרות פעילה ומגינים על הערך ששירותים דיגיטליים נותנים לאנשים. הפלטפורמות הפופולריות ביותר מתבגרות ומתאימות את עצמן להעדפות המשתנות של האנשים. פייסבוק קנתה את אינסטגרם כדי לספק מוצרים טובים יותר למשתמשים. בהרבה מובנים אינסטגרם היא מה שהיא היום בגלל פייסבוק. ואני חושב שנמשיך להתאים את עצמנו ולהתחרות במודל הקיים".
מוסרי כאן כדי לקדם את "רילס", פיצ'ר חדש שמושק עכשיו בישראל ומאפשר ליצור סרטונים בסגנון טיקטוק, ובינתיים מבלבל את הגולשים באמריקה: מה בדיוק ההבדל בין הווידיאו בסטורי (העתק של סנאפצ'ט), הווידיאו בפיד, הווידיאו באינסטגרם טי-וי (יוטיוב), והווידיאו ברילס (טיקטוק).
אבל אין ברירה, כי כשזה מגיע למתחרים, לפייסבוק יש אסטרטגיה אחת: אם אתה לא יכול לקנות אותם, תגנוב מהם את הרעיון ותלך עליו בכל הכוח. פעם גם אינסטגרם עצמה הייתה במצב הזה מול מארק צוקרברג. חברה לשיתוף תמונות שאיפשרה לשדרג חומר מצולם בזמנים שהמצלמה של האייפון בקושי צילמה משהו. ב-2010, כשהחברה הוקמה על ידי קווין סיסטרום ומייק קריגר, היו להם שלושה עובדים ומיליון משתמשים. שנתיים אחר כך היא נקנתה תמורת מיליארד דולר במה שנראה אז כמחיר מופקע והיום, כשיש להם מיליארד משתמשים, גורם לרשות ההגבלים העסקיים של ארצות-הברית לרצות לפרק את פייסבוק ואינסטגרם בטענה שהן מונופול מסוכן.
מוסרי נמצא בפייסבוק 13 שנה, היה מנהל הפיד של פייסבוק בתקופת קיימברידג' אנליטיקה ("נסעתי בכל העולם וחטפתי צעקות ממנכ"לים שאמרו לי שאני בצד הלא-נכון של ההיסטוריה. קראו לי בכל שם שאפשר לחשוב עליו"), עבר להיות מנהל מוצר תחת מייסדי אינסטגרם, ולאחר העזיבה שלהם לקח את המושכות. המינוי שלו, כמקורב של צוקרברג, נתפס כניסיון של פייסבוק להפוך את אינסטגרם לחטיבה פחות עצמאית בתאגיד.
בספרה של שרה פרייר, "נו פילטר", העזיבה של מייסדי אינסטגרם ב-2018 ומאבקי הכוח מול פייסבוק מתוארים בצורה דרמטית. לפי עובדים שמתראיינים בספר, כשאינסטגרם הגיעה למיליארד משתמשים, בניסיון להשאיר את פייסבוק כרשת הגדולה והדומיננטית ואולי גם מתוך קנאה — צוקרברג ביטל פיצ'ר שמקשר אוטומטית בין משתמשי פייסבוק לחברים שלהם בדפי אינסטגרם. כמו כן הוא מנע מהם מלגייס עוד כוח אדם ונתן לפייסבוק קדימות בבדיקת תוכן בעייתי ברשת. סיסטרום מתואר שם כאדם שמעריך יוקרה, ובז לכל מה שקשור לפייסבוק. מפחי הזבל שהם הציבו במשרדים, דרך הקפה שלהם (הפולים נקנו במיוחד לאינסטגרם ונצרכו בתקופת השיא שלהם שהיא ארבעה ימים אחרי הקלייה), ועד לפוסטרים שנתלו במשרד כדי לעודד מוטיבציה שהוא תלש מהקיר. ואולי החלק הכי מוזר, פרייר מתארת איך צוקרברג מפסיד במשחק שבץ נא לטינאייג'ר בזמן טיסה במטוס פרטי, ומרוב זעם בנה תוכנת מחשב שתמצא לו את הצירופים של כל האותיות. ואז מסיים כל פגישת צוות בצעקה: "שליטה!"
כמה אתה וצוקרברג קרובים?
"אני עובד איתו כבר קרוב ל־13 שנה, אז לומדים להכיר בן אדם אחרי כל כך הרבה זמן. עבדתי איתו בהרבה תפקידים שונים במשך השנים. הוא תמיד היה מנהיג מאוד מרשים מבחינתי. הוא אדם מאוד מתחשב. הוא ממוקד בטווח הארוך ורק לעיתים רחוקות מוסח על ידי הטווח הקצר. הוא מציב רף גבוה לכולנו, ואני חושב שזה דבר נפלא. במשך הרבה זמן הוא אמר לנו שיש שתי דרכים שבהן חברות נכשלות. 1. כשהן לא משיגות את היעדים שלהן; 2. כשהן כן משיגות את היעדים שלהן. כלומר, יש אנשים שלא מציבים את היעדים שלהם מספיק גבוה ונכשלים או שהם משיגים את היעדים כל הדרך למטה. אז הוא תמיד הציב בפנינו יעדים גבוהים וזה תמיד הותיר בי רושם".
אתה יכול לחשוב על רגע אחד שמספר את כל הסיפור על צוקרברג? אני רק ראיתי את "הרשת החברתית".
"זה לא באמת הוא. הוא מאוד מתחשב. מאוד חכם. היו לי דיונים ארוכים איתו עד שעות מאוחרות בימי שישי על הכיוון העתידי של פייסבוק בזמן שהייתי עובד על הניוז פיד. היו לי תחרויות בישול נגדו באמצע הלילה על הכנת פרנץ' טוסט. הוא תמך בי כשהתמודדתי עם דברים מאתגרים בחיים האישיים שלי. כשאשתי הייתה בהיריון ראשון ולא ידענו אם זה בן או בת, הוא היה מתגרה בי ואומר שזה חייב להיות בן. אני מאוד גבוה, סוג של בחור מגודל, אז הוא היה צוחק עליי שאין מצב שזאת בת כי אני יכול לייצר רק בנים. אמרתי לו, זה לא עובד כך, ברור שיכולה להיות לך בת, לא משנה איך אתה נראה. ונולד לנו בן. ניקו נולד בשעה 22:23 ולא הגעתי למחרת לעבודה. שלחתי לו מייל שאני לא מגיע. בבוקר הוא שלח לי הודעה: 'מזל טוב. זה בן. אף אחד לא ראה את זה בא...' בעיניי זה מייצג את מארק. מצד אחד זה היה מצחיק ואכפתי, אבל מצד שני גם תחרותי ומתחכם".
בוא נדבר על רילס שהשקתם עכשיו בישראל. האם אתה יכול להסביר מה זה מבלי להגיד טיקטוק אפילו פעם אחת?
"טיקטוק זה... סליחה, אמרת מבלי להגיד טיקטוק. הקטע של רילס זה סרטונים מבדרים וקצרים. באופן כללי, מה שאנחנו מנסים תמיד לבדוק באינסטגרם או בפייסבוק, מחוץ להקשר של רילס, זה מהם שינויי הפרדיגמה שאנחנו רואים ואיך אנחנו יכולים להתחבר אליהם. הסיכון הכי גדול שאנחנו מתמודדים מולו הוא לא מתחרה, למרות שתחרות היא אכן סיכון, אלא שמה שאתה עושה נהיה לא רלוונטי בזמן שהעולם משתנה סביבך. אחד מהשינויים הגדולים שאנחנו רואים, ורואים אותו כבר הרבה זמן, זה הגידול המסיבי בווידיאו. אנשים משתמשים בווידיאו על מנת לווסת את מצב הרוח שלהם. זו בריחה בסוף היום וזה ניסיון להרגיש קצת יותר טוב. כתוצאה מכך, אנחנו רואים סרטונים מבדרים שהם קצרים. והם קצרים מכיוון שזה עובד יותר טוב במכשירים ניידים כשיש לך פחות זמן. אתה משתמש בטלפון לעיתים קרובות יותר במשך היום, אבל בכל פעם לזמן קצר יותר. אנחנו רואים את המגמה הזאת אצל רבים מהמתחרים. צריך לתת את הקרדיט למתחרים שהיו חלוצים בפורמטים חדשים, אבל אנחנו חייבים לדבוק במגמה הגדולה יותר, אחרת נהיה פחות רלוונטיים. במחצית השנה הקרובה אנחנו נתמקד בהשקה בעוד מדינות ובצמצום הפערים בחלק מהדברים הבסיסיים ביותר. אני מקווה שבחצי השני של 2021 אנחנו נעמיק בבידול שלנו לעומת מתחרים".
מוסרי נולד בניו-יורק לאבא רמי, דוקטור לפסיכולוגיה שעלה לארץ ממצרים עם משפחתו בשנת 1957, כשהיה בן שלוש. הוא שירת בשריון בסיני ולמד באוניברסיטת תל־אביב. בגיל 24 עזב לארצות־הברית ללימודים בקולומביה וב־NYU, התאהב באמריקאית והחליט להישאר בניו-יורק. האבא התמחה בטיפול זוגי, מה שלא מנע ממנו להתגרש מאמא של אדם, ארכיטקטית במקצועה. "אדם מאוד קשור לארץ", אמר אביו לפני כשנתיים בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הוא ואשתו שייכים לבית כנסת בסן־פרנסיסקו ועושים חגים יהודיים יחד. אני נוסע לשם בראש השנה ובפסח, ולשני הבנים שלו עשינו בריתות אצלו בבית עם מוהלת ורבנית. זה קליפורניה, סן־פרנסיסקו. אני בתור אבא פשוט מאוד גאה בו. אני רואה בו גם הצלחה ישראלית, כי אני ישראלי, אז אני רואה בו גם איזושהי נציגות".
מוסרי גדל בצ’פאקווה, פרבר של ניו־יורק שהקלינטונים עברו אליו כשהילארי הכריזה על מועמדות לסנאט והייתה צריכה כתובת במדינה. “כשהייתי בן 16 עבדתי בסטארבקס והגשתי קפה לביל ולהילארי וגם לצ’לסי שגדולה ממני בשנתיים”, הוא נזכר.
כמו הרבה אנשים שעשו קריירות מזהירות בהיי־טק, גם מוסרי אומר שהיה “חנון” בתיכון. “גבהתי מאוד מוקדם והייתי רזה, היו לי משקפיים עבים כמו תחתית של בקבוק קולה”, סיפר פעם בראיון. “ראיתי כמו הארי פוטר עוד לפני שהארי פוטר היה קול. שיחקתי כדורגל והתאמנתי באתלטיקה, קפצתי מוט, אבל לא הייתי טוב בזה במיוחד”.
אחרי התיכון הוא לא למד תכנות או כלכלה, אלא דווקא עיצוב וניו־מדיה ב־NYU, וכבר במהלך הלימודים, בגיל 20, הקים חברת ייעוץ לעיצוב. המטרה הייתה לממן את שכר הדירה אבל מהר מאוד היו לחברה שני סניפים, בניו־יורק ובסן־פרנסיסקו. כשסיים את הקולג’ הוא עבר לחוף המערבי והשיק פלטפורמה לשיתוף בקובצי מוזיקה. בהמשך התקבל לעבודה בפייסבוק, והתקדם מהר.
"יש לו מגוון כישרונות, לא רק מבחינה אמנותית, גם מבחינה יזמית”, אמר אביו בראיון ההוא. “ומבחינת מוסר עבודה, הוא עובד קשה ויש לו כישורים חברתיים, יכולת לארגן צוותים ולעבוד יחד. גם תמיד היה לו את החוש למה מעניין אנשים, לאן המדיה החברתית הולכת. אני תמיד חשבתי שהוא ייכנס למשהו בעולם המדעים המדויקים, ואז הוא הלך לכיוון של עיצוב. לא חשבתי שעיצוב זה משהו שהוא יכול לבנות עליו הכנסה, אבל כמובן טעיתי לגמרי".
על הקשר לארץ האב אמר: "לא הייתי מספר סודות לידו בעברית כי הוא יודע מספיק. הוא מבין די הרבה ויודע לקרוא עברית, כי הוא הלך לבית ספר יהודי. במשך הילדות הקפדתי לקחת אותו לארץ מדי שנה. הוא היה מבלה את הקיץ בבת־ים אצל הוריי, סבא וסבתא. הייתה להם דירה על חוף הים, והוא והאחים שלו היו יורדים למטה, למגלשת מים שהם היו מתים עליה".
אדם, מה אתה זוכר מהימים שלך בתור צעיר בבת-ים?
"היינו נוסעים לשם כל קיץ. לסבתא שלי הייתה דירה בבת־ים. שאר המשפחה גרה באזור, תל־אביב וחולון. סבתא שלי הייתה מצרית, אז הייתי אוכל המון אוכל יהודי-מצרי מסורתי. היא הייתה מכינה משהו שקראנו לו 'מנינה'. זה עוגיות סוכר ממולאות בתמרים. והיא הייתה מכריחה אותי לאכול אוכל חם בקיץ, שזה משוגע. היא אמרה שאם אתה אוכל אוכל חם כשחם בחוץ אתה תרגיש שקר יותר. 38 מעלות בחוץ ולא הבנתי למה אני אוכל מרק מלוחייה, אבל אהבתי את זה. לישראל יש מקום מיוחד בליבי ואני מקווה לבקר בה לעיתים יותר קרובות. אני מקווה שזה יהיה קל יותר אחרי שהילדים שלי יגדלו קצת. אין לי מושג איך ההורים שלי עשו את זה כל שנה כשהייתי קטן. אני לא מבין".
