שני רגעים משמעותיים שנרשמו בחודש האחרון הביאו אותי למסקנה העגומה שאני, ובכן, מכורה לטוויטר: הראשון אירע כשבן השש נזף בי בכעס שאני כל היום בטלפון ולא מקשיבה לו; השני התרחש כשאחיו הקטן - עוד לא בן שנתיים - כמעט נפל מהספה, כשאני יושבת לידו וגוללת עצמי לדעת. האם יש דרך הולמת יותר לציין שנה של ציוצים?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, הצטרפתי לטוויטר רק לפני שנה. אני מה שנקרא "לייט בלומר" ידועה, ולוקח לי המון זמן להרגיש בנוח לנטוש את המוכר והידוע ולעבור למשהו חדש. במשך שנים האפליקציה של טוויטר פשוט התקיימה על הצג של הנייד, אחת מבין עשרות אפליקציות אחרות. מדי פעם קיבלתי ממנה התראות משונות, משפטים תמוהים כמו "עו"ד כנרת בראשי מדברת עכשיו בספייס". זה לא עניין אותי. אבל אז משהו קרה: הרגשתי איך פייסבוק הופכת ללוח מודעות מנוקד בפוסטים ארוכים ומתישים; ואיך אינסטגרם מוצץ לי את הדם עם תמונות וסרטונים של אנשים מאושרים בשעה שאני מעוכה על ספה, מנסה להניק.
אני מודה שלקח לי קצת זמן להיכנס לעניינים, אבל בתוך כמה שבועות הקסם כבר לגמרי קרה. את התוכן המלוקק ברשתות החברתיות המתחרות החליפו ציוצים חריפים, מלאי מרמור ותובנות אמיתיות על החיים. מצאתי את עצמי שקועה בשלל פידים במקביל: בראש ובראשונה פיד הורים ממורמרים, אבל גם רפואה ומדע, כדורגל (במיוחד בזמן המונדיאל), קצת פוליטיקה כי מוכרחים, תחבורה כי הרכבת מוציאה ממני אמוציות, ואפילו פיד רגשות וצייצני מין יקבלו ממני פיברוט מפעם לפעם. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, אבל יותר מזה - שהמקום הזה מצא אותי: משלושה עוקבים בלבד הפכתי לסמי-אושייה, שמגרדת את ה-3,000 והאצבע על המקלדת עוד נטויה.
אפשר לדבר עד מחר על האופי הממכר של רשתות חברתיות, על זריקות הדופמין שהן מטפטפות לנו, על העובדה שלפעמים את פשוט צריכה את זה כמו סיגריה. חשבתי שהכרתי את הרטוריקה מספיק כדי לא ליפול ברשת. אז חשבתי. מהר מאוד גיליתי שכשאני בתוך דיון משולהב בטוויטר, אני מרגישה את כל הרגשות. מיקס מוזר של לחץ והתרגשות. פתאום אני מצליחה להעריך את עצמי מחדש, ואז מיד תוהה אם מעריכים אותי דווקא בגלל שבטוויטר אין תמונות וסרטונים - יש רק מילים. המראה ונחיתה בשבריר שנייה.
וכשציוץ תופס תאוצה? אני מסוגלת להישאב אליו למשך יום וחצי ברצף. לענות לכל תגובה ותגובה. כשמדברים על טוויטר כמחולל זמן - בדיוק לזה מתכוונים. על איך מציוץ אחד נוצרות כל כך הרבה אינטראקציות ותת-אינטראקציות, שפתאום את מרימה את הראש וקולטת שהבוקר כבר עלה. ולפעמים זה גם מרגיש כמו מטלה. להישאר פעילה, מגיבה, מפברטת, הכול כדי לא לרדת מהרדאר.
אבל בין בליל הרגשות, התחושה הבולטת ביותר היא זו: טוויטר גרם לי להרגיש שוב בת 20. נטולת אחריות, מחוזרת ללא הפסקה. טוב, על מי אני עובדת, גם בגיל 20 לא הייתי מחוזרת ללא הפסקה - אבל התחושה דומה. פתאום אני לא אופיר, עוד רגע בת 36, אמא מותשת לשני מתוקים שבקושי מצליחה לישון בלילות, שאין לה זמן אפילו לקפה עם חברות. פתאום אני אופיר אחרת, משוחררת. עם הומור, עם שנינות, עם אנרגיות בלתי נגמרות. כזו שלא רק שיש לה מה להגיד כמעט על כל דבר - היא גם ממש לא עייפה מכדי לעשות את זה. הדיסוננס הזה יכול לשגע פילים, עד כדי כך שלפעמים את פשוט מרגישה כמו שני אנשים שונים. כאילו שהטוויטר והעולם האמיתי הם שני יקומים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
טוויטר גם מזמן לי רגעים מרגשים באמת. כשסיפרתי שאני נוטלת תרופות נוגדות דיכאון, לצד בליל התגובות והפיברוטים והחיבוקים הווירטואליים, פנו אליי כמה צייצנים והודו לי על הציוץ החשוף. כשגיליתי שאני נשאית של גן BRCA2, צייצניות שיתפו שהן ניגשו להיבדק בעקבותיי. הרגשתי שזה לא רק משחק, שיש לי כוח אמיתי ביד, שאני יכולה להשפיע. זה מדהים וזה מבהיל, ושניהם מתקיימים בו-זמנית.
ככל שהימים חלפו והמשכתי לצייץ, להגיב, לגלול ולכבד בלייקים כאילו אין מחר, התחושה שאני מנהלת חיים כפולים הלכה והתעצמה. מאזן הכוחות בין המציאות לבין העולם הווירטואלי התרופף עד כדי כך שציוצים וצייצנים החלו לצוץ לי בחלומות, והאנשים האמיתיים, כלומר אלו שמלווים אותי באמת, הוזנחו לטובת כאלה שמעולם לא פגשתי. אנשים שמכירים רק את הפרסונה שבניתי לעצמי ברשת - אינטליגנטית עם קורטוב של ציניות, אבל גם עדינה וזכה. או בקיצור, האישה המושלמת שמודעת למושלמותה, וההיפך הגמור מזו שמתהלכת במציאות ולא מסוגלת לומר על עצמה מילה אחת טובה.
אלא שהפיצול הזה, כך מתברר, הוא בכלל אשליה. בחודשים האחרונים גיליתי שאני נשארת אני גם בתור ייצוג וירטואלי: לא חסינה מפגיעות, נעלבת כשמסירים עוקב, מתלבטת אם הציוץ חכם מספיק או מטופש נורא, מתה מפחד שאם אניח את הטלפון לקצת - כולם פשוט ישכחו ממני. שאחזור להיות צל של עצמי, והפעם גם ברשת החברתית.
האמת היא שלא האמנתי שיגיע יום שבו איאלץ להודות ביני לבין הפסיכולוג שלי שהתמכרתי לרשת חברתית. שדווקא אני - זאת שבוחרת את חבריה הטובים, וגם את אלו שפחות, בפינצטה - אחשוף חלקים מחיי בפני אנשים זרים, ועוד כאלה שאין לי מושג איך קוראים להם, ואם הם גבר או אישה. ההבנה הזאת מוכרחה לגרור גם פעולה. אם בהתחלה הייתי יושבת מול טוויטר משעות הערב המוקדמות ועד שתיים בלילה, כיום אני משתדלת למנן. נכנסת קצת בבוקר, קצת בערב. כשאני מרגישה שטוויטר מציף אותי מבחינה רגשית אני מוחקת את החשבון, ומחזירה אותו רק כשמתאים לי. בימים רעים אני מצליחה להתרחק, אבל עדיין, די מהר מתעוררת בי איזו תחושה של חוסר ושל החמצה. ועד שתהליך הגמילה יוכתר כהצלחה, אני לומדת לחיות גם עם הצייצנית שבתוכי - אולי בסוף נדביק קצת זו את זו.
