"המאמר הזה נכתב על ידי רובוט. מפחדים כבר, בני אנוש?" - הכותרת החריגה במדור הדעות של "הגרדיאן" היממה אותי. זה היה אחד היישומים הראשונים של כתיבה משמעותית מבוססת בינה מלאכותית, ממש מאמר דעה שלם, קוהרנטי, מבוסס ונגיש לציבור שנכתב כולו בידי מכונה. מעבר להישג הטכנולוגי, היה כאן גם הישג עיתונאי מעורר קנאה: רציתי כזה גם אצלנו ב-ynet, וחשבתי לעצמי "בטח, ברור שהם הצליחו לקבל גישה. הם 'הגרדיאן'". זה היה בספטמבר 2020, לפני קצת יותר משנתיים, והנה ברוך השם להגיש היום טקסט על בינה מלאכותית שלפחות חלק ממנו נכתב בידי בינה מלאכותית זו כבר כמעט קלישאה עיתונאית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני מהדסת בצעדים מגושמים ונזהרת מהקלישאה הזאת בעצמי, אבל גם מתמוגגת מהעובדה הפשוטה שהתכסיס הזה נעשה נפוץ כל כך, כמעט צפוי. אלה ללא ספק זמנים מדהימים לחיות בהם, ומדהימים יותר לכתוב וליצור בהם. הנה, עוד לא התחלנו לגלות עשירית מהפוטנציאל של מודלים ויזואליים כמו Dall-e ומידג'ורני, וכבר מגיע היישום הטקסטואלי הנגיש והחינמי הראשון, ChatGPT, ונושך אותנו בטוסיק, מילולית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מודל השיחה החדש הזה מבוסס על GPT-3.5, מודל חיזוי טקסטים נרחב פרי פיתוח של חברת OpenAI (שאחראית גם על דאלי שהוזכר פה), בהבדל עיקרי אחד: הוא מאומן באופן ספציפי על דיאלוגים ושיחות. GPT-3 כבר הספיק לעשות כותרות עוד כשנפתח לסביבות מחקר יחסית מבוקרות: הוא הצליח, למשל, לחקות בהצלחה את הכתיבה הדי מובחנת של ניל גיימן ולייצר סיפורים בקולו; להחזיר מהמתים את מי שהותירו אחריהם עקבות דיגיטליים; לכתוב סונטות עדכניות בסגנון שייקספירי; לייצר בעצמו מאמרים על הסכנות שבבינה מלאכותית; ולאחרונה אף אִפשר לעיתונאית לנהל שיחה עם הילדה שהייתה כשהזינה לתוכו קטעים מיומן הנעורים שלה.
אז העברתי כמה ימים בלשוחח איתו. או איתה. בהתאם לרוח הזמנים תהיתי מהי לשון הפנייה המועדפת על המכונה שבצד השני, אבל נעניתי שלבינה מלאכותית אין מגדר - וגם לא העדפות בנושא. "אני מודל למידת מכונה המאומן בייצור טקסט, וככזה אין לי העדפות או רגשות. אני כאן כדי לסייע במתן מידע לאנשים". וואללה. הלוואי על כולנו רמה כזו של ידיעה ברורה לגבי הזהות, המעמד והשליחות שלנו בחיים. שאלתי גם על כמה דאטה הוא מאומן - המקבילה הממוכנת ל"בן כמה אתה?" - אבל קיבלתי תשובה עמומה שעיקרה "הרבה מאוד סוגים של דאטה טקסטואלי". בסדר. מגדר אין, אבל חוש מפותח להגנה על סודות מסחריים כבר בהחלט יש. קפיטליזם על מלא.
התפניתי לשאול את השאלות שכולם שואלים: "מה זאת אהבה?"; "האם יש חיים אחרי המוות?"; "איך קובעים מה מוסרי?"; "האם יש כזה דבר יקומים מקבילים?"; "איך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?"; וכמובן - "מי תנצח במונדיאל הנוכחי?". מצאתי שאחד הכישורים הבולטים של המודל הוא לספק תשובה מבלי באמת לענות על השאלה. להתייחס לגם וגם. להישאר באמצע. להגיד, ומיד להסתייג. האם יש דבר אנושי יותר מזה?
זה קרה ביתר שאת כשניסיתי לחלץ ממנו פירור של טעם עם שאלות כמו "מהי הסדרה הכי טובה ששודרה אי פעם?" ("משחקי הכס") או "מהו ספר המד"ב הטוב ביותר שנכתב?" ("חולית"). כמו המצוינים שבמדרגים האנושיים, הוא סירב לתת תשובה בודדת ומיד הצמיד לי את רשימת עשרת הטובים בכל קטגוריה, שהתגלו מיד כרשימות הכי סחיות, בנאליות וצפויות, משל IMDb נצבע בצבעים עזים אפילו יותר של קונצנזוס. זה די מובן אחרי הכול: המודל אומן בעצמו על רשימות מהסוג הזה, על ביקורות טלוויזיה ומוזיקה וספרים, שכשמסתכלים עליהן יחד, כצבר אדיר של חומר טקסטואלי - מגלים שאין בהן טיפה של ייחוד או צל של שוליים. כולנו, כך מתברר, אומרים פחות או יותר את אותם הדברים על אותם הדברים.
ואז עברתי לשאלות אינפורמטיביות: מהו השם הנפוץ ביותר בארה"ב? ("אמה" לבנות, "ליאם" לבנים); באיזה חודש נולדו הכי פחות אמריקנים? (פברואר). הדאטה על ישראל לא ממש קיים אצלו במערכות, כך הסביר לי באדיבות של מכונה. שאלתי גם: האם דגים מרגישים צמא? אם מתארים משהו כ"בלתי יתואר" - האם זה הופך אותו למתואר? כמה קורי-עכביש יש לספיידרמן? מהו האימוג'י הנפוץ ביותר בשימוש? ואיך יודעים מתי הביצה הקשה מוכנה? על השאלות האלה (ועוד רבות אחרות שהשתיקה עדיפה להן מכל בחינה) קיבלתי תשובות. תשובות אמיתיות. תשובות מפורטות. במקרים אחדים קיבלתי גם הסבר לגבי מקורות המידע הרלוונטיים, המגבלות והסייגים.
בסדר, חשבתי, אז המודל הזה הוא גוגל על סטרואידים. רק שבמקום לאלץ אותנו "להתרבט" (לכתוב כמו רובוטים ולהתנסח במילות מפתח, ואז גם לסרוק את עמוד התוצאות בחיפוש אחר התשובה) - הוא בנוי כמודל שיחה כך שהכול מרגיש הרבה יותר טבעי בשני הצדדים. השאלות נכתבות בחופשיות, לפעמים בהומור או עם קצת סלנג, והתשובות מגיעות כטקסט אחד בהיר, מתומצת וזורם.
בהסבר של תיאוריות מורכבות יותר, הוא כבר התחיל להיחנק כמו מתרגל של קורס מבוא לפיזיקה מול סטודנט טרחן בשנה א'. ביקשתי, למשל, שיסביר את "פרדוקס תפוחי האדמה" - פרדוקס מתמטי נוגד אינטואיציה, שעוסק ביכולת החישוב של משקלם של תפוחי אדמה בהינתן שהם עשויים בעיקר ממים. לא אלאה בהסברים משמימים, אבל התשובה שקיבלתי מהמודל, אף שהייתה יצירתית להפליא, לא ממש הייתה קשורה לפרדוקס המתמטי הדי ידוע. ההסבר עסק בחידה שתכליתה להצליח להעביר כמות שווה של תפוחי אדמה משק לשק עד שמצליחים להביא את כולם אל תוך שק אחד, עם כל מיני כללים וחוקים. כשביקשתי את הפתרון גם קיבלתי אחד, יפה ובהיר, אבל נטול כל קשר לפרדוקס תפוחי האדמה שעליו שאלתי.
"אני פוחדת", הקלדתי פנימה פרומפט שמנסה לתקוף מכיוון רגשי יותר. "זה נורמלי לפחד לפעמים", ענתה המכונה, "בייחוד כשניצבים בפני מצבים קשים או בפני חוסר ודאות". בשתי הפסקאות הבאות קיבלתי טיפים להירגעות (נשימות, מיינדפולנס, לדבר עם אדם שאת סומכת עליו) ואז גם הסבר בסיסי על מקורות הפחד והחרדה. "נפגעתי", הקלדתי שוב בניסיון עיקש לבחון את גבולות הגזרה. הוא לא התעייף. כמו עלון מוצלח בתחום בריאות הנפש הוא אישר את הרגשות שלי, המליץ על דרכי פעולה והזכיר לי שאני יכולה לנקוט גם צעדים משפטיים.
בסוף הרגשתי שמצאתי את היתרון המובהק ביותר שלו, במה שנקרא כתיבה שיווקית. כמו חקיין מיומן הוא שלף רעיונות לקמפיינים, ניסח ניוזלטרים - פחות או יותר על כל נושא שבעולם - כתב סלוגנים משונים ופיצח בריפים מומצאים לגמרי. הוא נחת בול על כל מילת באזז, על כל סופרלטיב מלוקק, הפגין גיוון ואפילו טיפ-טיפה של יצירתיות. על הקמפיין שכתבנו יחד לשירות ייחודי ומדומיין של נטפליקס עבור דולפינים יכולנו לזכות בפרס. בסופו של דבר המודל הזה עשה עבודה לא רעה בכלל, בזמן תגובה בלתי נתפס. כמעט רציתי לתת לו תן ביס או איזה תלוש לחג.
שאלתי אותו עוד שאלה אחת: "האם בינה מלאכותית מעמידה את היצירתיות האנושית בסכנה?". הוא חשב קצת, וענה: "יש החושבים שככל שהבינה המלאכותית תמשיך להתפתח, היא תוכל יותר ויותר לבצע משימות יצירתיות השמורות לבני אדם, ובכך תוביל לדעיכה ביצירתיות האנושית. יחד עם זאת, יש סיבות רבות להאמין שבינה מלאכותית לא תפגע ביצירתיות האנושית. ראשית, בינה מלאכותית עדיין מוגבלת מאוד ביכולת שלה להבין ולחקות יצירתיות אנושית. יתרה מזאת, בינה מלאכותית יכולה לפתוח הזדמנויות חדשות עבור היצירתיות, שכן היא משחררת זמן ומשאבים עבור בני האדם, שיוכלו להרחיב כעת את גבולות היצירתיות תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות". משכנע, לא?
