הפריצה אירעה בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, ברחוב מוצל בעיירה המנומנמת אירווינגטון שבמדינת ניו יורק. ארבעה גברים, עטויים במסכות סקי וכפפות וחמושים בסכינים, חבל, אגרופני פליז ואקדח 9 מ"מ מזויף, התגנבו לחלקו האחורי של בית פרברים גדול, דמויות הרפאים שלהם נלכדות במצלמות האבטחה. כפי שיוסבר מאוחר יותר בבית המשפט, החבל נועד לקשור את בני המשפחה, הסכין נועדה לענות אותם עד שהבן הבכור יגלה להם את מה שהם רוצים לדעת, ואילו האקדח היה לראווה: אקדח מזויף יעורר אותה אימה כמו אקדח אמיתי, אבל יפחית את העבירה. האנשים האלה ידעו מה הם עושים, וכנראה גם ידעו בדיוק מה הם רוצים למצוא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אירווינגטון היא עיירת שינה במעלה נהר ההדסון, במרחק 35 ק"מ מהעיר ניו יורק, ויתרונה הוא בהיותה מקום רגוע ולא פרוע. מקום שבו משפחות צווארון לבן יכולות ליהנות מבתיהם המאובזרים, המפוזרים במרחקים נאים בשטח, עם נוף לנהר וחנייה לשני רכבים. יש לה בתי ספר ציבוריים טובים, יש רחוב ראשי היסטורי שנמתח מקו המים, ויש שורה של דגלים אמריקניים התלויים מבניינים שנראים כאילו הועתקו מגלויית חג המולד. העיירה נקראת על שם הסופר וושינגטון אירווינג, לשעבר תושב מקומי מכובד, אשר דמותו של יציר כפיו הספרותי, ריפ ואן וינקל, יצוקה בברונזה בחצר ליד בית העירייה. הפסל, המנציח את הרגע בעלילה של התעוררות הדמות מתרדמת ארוכה, מלווה במבט אדיש את האימהות בטייץ שאצות להביא את ילדיהן לאימון הכדורגל ואת בני הנוער עם חולצות של סמלי ליגת הקיסוס, החולפים במקום במשך כל היום. מעבר לרחוב הראשי משתרעות מדשאות מטופחות הרחק אל הגבעות, שומרות על מרחק בטוח מהמהומה והזוהמה של החיים העירוניים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בכל זאת, אליס פינסקי חשש שמשהו מסוכן ואלים מתקרב לאירווינגטון. הוא חש זאת כבר כמה שבועות. את שיעורי המתמטיקה שלו בכיתה י"ב הוא העביר במחשבות על הדרכים השונות שבהן יתרגש עליו האסון. כיצד יגיע, איזו צורה ילבש, ומה הוא יכול לעשות כדי להגן על עצמו. בעניין הדאגה האחרונה, התשובה שלו הייתה רובה ציד. הוא שמר אותו במגירה ליד המיטה, לצד גביעי השחמט שזכה בהם בילדותו, כשהמשחקים ששיחק עוד היו חוקיים. בחנות הנשק "בלוליין שוטינג ספורטס", מרחק כמה עיירות בהמשך ההדסון, דמותו הרזה והחנונית אומנם משכה מבטים מהטיפוסים המעט יותר מחוספסים שבילו את אחר הצוהריים שלהם במטווח הצמוד למדפים העמוסים בציוד לחימה, מכוונים את רובי הסער שלהם לעבר מטרות, אבל הוא התעלם מהם כשהצמיד את הרובה אל פניו החלקות והנאות שמתחת לרעמת שערו השחור, מיקד את עיניו החומות על נקודה במרחק, ולחץ על ההדק.
והוא צדק שהתכונן. ב-23 במאי 2020 הפעיל ניפוץ חלון בבית את האזעקה שהעירה את משפחת פינסקי. אלמוני קפץ פנימה למרתף שלהם, מכוון את מבטו לכספת שהותקנה שם על ידי בעלי הבית הקודמים. בקומת המגורים שמעל, אליס פינסקי טען את רובה הציד שלו ויצא מהחדר שלו למסדרון, שם נתקל באימו. היא כיוונה אותו לחדר הסמוך, שם התקבצו שלושת אחיו הצעירים, מבועתים ובוכים. פינסקי סגר את הדלת ודאג שיסתתרו מאחורי משהו - כיסא, מזרן, הוא כבר לא זוכר – ואז הרים את הנשק לכתפו והניח אצבע על ההדק, כשעיניו נעוצות בידית הדלת. הוא חיכה. למטה נשמעו צעקות. אחד מאחיו ייבב. פינסקי חש את המתכת הקרה מתחממת מתחת אצבעותיו.
הוא ידע - או לפחות שיער שידע – מה הפורצים עושים בבית משפחתו בשעה 4 לפנות בוקר. שנתיים קודם לכן, ב-7 בינואר 2018, כשהיה בן 15, פינסקי ביצע שוד של 23.8 מיליון דולר. זו הייתה אחת הגנבות הגדולות אי פעם של מטבעות קריפטוגרפיים. שבועיים לפני הפריצה לביתו הוגשה נגדו תביעה, ונפוצו ידיעות הקושרות אותו לגנבה. הוא ידע שהפורצים רוצים את הכסף, את מיליוני הדולרים שגנב. הוא גם ידע שהוא לא יכול לתת להם את הכסף. כי אין לו אותו. כבר לא. הדבר היחיד שהיה בכספת שבמרתף באותו רגע היה זוג מגפיים של אימו.
בשנתיים שעברו מאז התפרסם המקרה של אליס פינסקי, הוא נותר חידה. הוא לא התראיין לתקשורת, שמצידה הציגה אותו כסוג של גאון צעיר, מתבגר סוציופת מהפרברים. כשסוף-סוף הגעתי להיפגש איתו ביום אביבי קריר, הוא כבר לא היה ילד. פגשתי בחור צעיר עם גשר על השיניים, שהיה להוט וחרד לדבר. "אני פשוט מרגיש שחשוב שהצד שלי בסיפור יישמע", הוא אומר לאחר שחיבק אותי לשלום. "לכל סיפור יש שני צדדים".
במהלך החודשים הבאים נפגשנו מעת לעת בשורה של בתי קפה ומסעדות לא הרחק ממעונות האוניברסיטה שלו. בדרך כלל ויתרנו על הפנים ההומה והתיישבנו בחוץ, מתכרבלים במעילים ונהנים מהפרטיות של השולחנות הריקים ועוברי האורח שחלפו על פנינו. פינסקי לא רצה שאדע בדיוק היכן הוא גר, וניכר שחשש מהשלכות הריאיון. קולו ומראהו שידרו רוגע, אבל אפשר היה להתרשם מטבעו הקופצני ומהאנרגיה שפועמת מתחת לפני השטח השקטים. כשהיה מנסה להתרכז בתשובה לשאלה ששאלתי, נהג למצמץ במהירות. דיבורו התאפיין בהפסקות ארוכות. הוא גילה העדפה למכנסי קורדרוי שחורים וסוודר שחור, והזכיר פעם קעקועים שהוא חושב לעשות. התנהגותו הייתה נעימה, אם כי לפעמים יכולתי לחוש שהוא נסוג רגשית. לפגישותינו היה מתייצב מצויד בהערות ששמר בטלפון שלו לדברים שרצה לומר. הגישה שלו הייתה שיטתית. הוא רוצה להתחיל מההתחלה. "כל פרט חשוב", אמר על הסיפור שלו.
פינסקי מספר שהמעבר לפרברים בכיתה ה', כשהיה בן 11, היה אירוע משמח עבורו. לא עוד דירה צפופה באפר איסט סייד של מנהטן, שבה אחיו הקטנים ישנים במיטות ילדים בסלון ואימו הטרודה משאירה אותו להשגחת הוריה המזדקנים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שכפו עליו שיעורי שחמט נוקשים ופיטמו אותו במאכלים משמינים. באירווינגטון, אימו קראה לו מהקומה למטה לרדת לארוחת בוקר, ממש כמו הילדים בסדרות הטלוויזיה. באירווינגטון, הוא נהנה מתנאים שכל בן עשרה היה חולם עליהם: חדר משלו צבוע בכחול, טלוויזיה משלו, וקונסולת Xbox One שאליה ניקז את האישיות האובססיבית שלו. כך היה כשהחליט להצטיין במשחק Call of Duty: Ghosts ובמחוות החברתיות שמאפיינות את עולם המשחקים המקוונים של Xbox Live. הוא למד את אומנות הטראש טוק, וכמו בכל דבר שהחליט להשקיע בו, גם כאן הוא למד היטב.
הכול נראה לו כמו משחק, כי זה כל מה שזה היה. אבל אז, יום אחד, בעיצומו של שטף גידופים מילוליים שפלט לתוך האוזניות, שאלה פשוטה באחד מהצ'אטים של הטראש טוק גרמה לו לעצור בבת אחת: "איך מזג האוויר באירווינגטון?". מזג האוויר באירווינגטון היה בסדר. מה שלא היה בסדר הוא שמישהו, איפשהו - אדם שעד לאותו רגע היה רק אווטאר, קול חסר גוף שצף על זרמים חשמליים - ידע היכן הוא חי. ואיים עליו בקלילות עם המידע הזה.
פינסקי התנתק מיד, אבל באותו רגע גם הבין שזה השלב הבא במשחק. שזו הייתה עליית רמה. בירור קצר מול גיימרים הבהיר לו שקיימת תוכנה חינמית בשם Wireshark שיודעת "לרחרח" חיבורי רשת נכנסים ולזהות כתובות IP שלהם, ומשם די בחיפוש מהיר בגוגל של כתובת ה-IP כדי לקבל מושג לגבי הכתובת הפיזית. לפינסקי זו הייתה תגלית. "הייתי בן 12 או 13, וזה הכה בי: 'וואו, אני, הילד הקטן הזה, יכול להפעיל כזה כוח'", הוא אומר. האינטרנט מלא בסודות כאלה, וכל מה שצריך לעשות הוא לגלות אותם.
עד מהרה הוא גם גילה שיש הרבה אנשים שעובדים סביב השעון כדי לחשוף את הסודות האלה, ומוכנים לחלוק את השיטות שלהם תמורת מחיר. הנחשב שבהם, לפחות לפי הגיימרים הקלילים יותר שאיתם החל פינסקי להתרועע, נקרא בשם המשתמש פרנו (Ferno). פינסקי שלח לו בטוויטר הודעה פרטית, ובה כתב שהוא רוצה ללמוד ממנו. פרנו הגיב בקצרה. הוא מוכן לעשות לפינסקי טובה, ללמד אותו ולהדריך אותו כיצד לחשוף את הסודות הגדולים שהאינטרנט מסתיר, אם פינסקי ישתמש בשיטות שילמד כדי לאתר מידע עבורו. פרנו לא הסביר לפינסקי מה הוא עושה עם הכתובות, מספרי הביטוח הלאומי, וכל שאר הפרטים שקיבל ממנו, ופינסקי גם לא שאל. זה לא היה משנה. המידע היה רק חלק מהמשחק, בדיוק כמו אסימונים. "האווטאר שלו היה מטבע זהב קטן", מסביר פינסקי, "שלמדתי להכיר בתור ביטקוין".
פינסקי למד לבד כיצד לבצע מתקפות מניעת שירות מבוזרות (DDoS). אלה מתקפות שבהן מציפים את השרת בכמות אדירה של פניות, עד שהמערכת כורעת תחת העומס וקורסת. מתקפות מניעת שירות בסיסיות יכולות להיות גם סוג של תעלול יעיל לגיימר שרוצה להעיף שחקן אחר מהמשחק. אבל פרנו הכיר לו גם את השיטה שנקראת דוקסינג ISP. הרעיון הוא להתקשר לחברה ספקית אינטרנט ולהעמיד פנים של איש תמיכה טכנית, ואז לדלות מאחד העובדים את הפרטים האמיתיים שמאחורי כתובת IP כלשהי. זו צורה של "פריצה" בין-אישית המכונה הנדסה חברתית. "למעשה מדובר בתמרון מישהו לתת לך מידע או לעשות פעולה מסוימת", מסביר פינסקי. "בגיל 13, זה היה הניסיון הראשון שלי בתחום".
גם כאשר עזר לפרנו לאתר זהויות של אנשים אחרים, פינסקי (שפעל תחת שם המשתמש "פאי") ידע מעט מאוד על הזהות של פרנו. הוא שיער שהפצחן (האקר) הבכיר ממנו הוא בערך בן 18, וחשד שלפרנו יש קשרים עם "ליזרד סקוואד" - קבוצת פצחנים שנודעה לשמצה בשל השימוש שעשתה במתקפות מניעת שירות כדי להפיל לפני כמה שנים את השרתים של Xbox Live בזמן חג המולד. אף שהאירוע עלה לכותרות, פינסקי הבין עד מהרה שרוב הקשרים של פרנו הם מול לא הרבה יותר מאשר "נערי סקריפטים" – סוג של פצחנים מתלמדים שמנצלים תוכנות שיצרו פצחנים אחרים כדי לבצע את הפריצות שלהם. המעשים שלהם לא הצריכו יכולת טכנית גבוהה אלא רק מצפן מוסרי מפוקפק ורצון לזרוע הרס. פינסקי איבד עניין. הוא היה אז בן 13, ורצה לעלות רמה.
המעט שפרנו בכל זאת חשף היה השוליים של עולם סייבר סודי של כאוס ורוע. עולם שמתנהל לפי קודים שאולי אינם מבוססים על נאמנות, אבל לפחות על שיתופי פעולה ועל סוג מסוים של היררכיה פלילית שמקורה בידיעה משותפת של מי מסוגל לעשות מה. פורום הפצחנים OGUsers הציע מערך שלם של שיטות חדשות כיצד ללקט מידע חסוי, אשר ברוב המקרים נוצל כדי לפרוץ לחשבונות ולהשתלט על שמות משתמש מגניבים (ככל שהשם קצר ופשוט יותר, כך הוא העניק יותר יוקרה). נראה היה שלפורום היו כמה מאות משתמשים, רובם המכריע גברים צעירים, ולמיטב ידיעתו של פינסקי – גם עם לא מעט כסף. שמות משתמש מבוקשים בטוויטר או באינסטגרם, או כאלה השייכים לסלבריטאים או משפיענים, היו יכולים להימכר במאות ואפילו אלפי דולרים. פינסקי הגיע למצב שבו ידע להשתלט על שם כזה בתוך דקות.
פינסקי מספר שמהר מאוד החל לטפס במעלה סולם הדרגות של קהילת OGUser, ולגלות שהכישורים שלו עולים על אלה של כל מנטור שלקח. "תמיד הייתי אוטודידקט ומתמיד", הוא מסביר. הוא רכש מיומנות להנדסה חברתית בזכות חביבותו ופיקחותו והתנהלות של מי שמתמצא היטב בעמק הסיליקון, אבל היה לו קל גם עם הצד הטכני של הפצחנות. כשהבין שהרבה מהמידע שהמהנדסים החברתיים השתמשו בו מגיע מבסיסי נתונים שנפרצו, הוא התחיל ללמוד לבד לתכנת, ובמיוחד כיצד לבצע מתקפות מסוג "הזרקת SQL" ו-SXX (או cross-site scripting) שאפשרו לו לתקוף ארכיטקטורת מסדי נתונים של חברות. כמויות הטרה-בייט ששאב וסחר בהן הפכו אותו לפצחן מבוקש בקהילת OGUsers, וגם בקהילות אחרות כמו הפצחנים הרוסים, עימם ידע לתקשר הודות לשליטתו בשפת האם של אימו, ולפעמים היה רואה את שמותיהם עולים לכותרות בהקשר של פריצות מוצלחות לחברות כמו לינקדאין. לדברי פינסקי, כאשר היה בן 14, "אני חושב שזה הוגן לומר שכבר היו לי היכולות לפרוץ לכל מקום".
"ברשת היו לי מוניטין של מישהו עם כישורים דיגיטליים, מישהו עם ידע ועוצמה מבוקשים. בשלב הזה הייתי בדרך לראש שרשרת המזון, והאנשים שהיו איתי למעלה היו אנשים שבאמת עשו את זה בצורה מקצועית, בניגוד לאלה שמשחקים"
ובכל זאת, גם אם לפעמים הייתה לו מודעות למוזרות של החיים הכפולים שהוא מנהל, ולעובדה שהוא לומד בתיכון ביום ושולף קוד מקור של תאגידים גדולים בלילה, הוא טוען שההשלכות המעשיות של המשחק ששיחק נראו לו רחוקות. "אני חושב שברשת היו לי מוניטין של מישהו עם כישורים דיגיטליים, מישהו עם ידע ועוצמה מבוקשים. בשלב הזה הייתי בדרך לראש שרשרת המזון, והאנשים שהיו איתי למעלה היו אנשים שבאמת עשו את זה בצורה מקצועית, בניגוד לאלה שמשחקים".
בינתיים, ככל שידעו באירווינגטון, פינסקי היה פשוט ילד מוצלח ומקובל, שהיה "כל כך חכם שזה היה טיפשי", כפי שניסח זאת אחד מחבריו לכיתה. ייתכן שאפשר היה לזהות בו תכונה של התבודדות מסוימת, וקצת יותר כסף מאשר בני גילו באירווינגטון. אחת מחברותיו לכיתה אמרה לי שאם הייתה צריכה לנחש למי מחבריה לכיתה יש חיים סודיים, היא הייתה מהמרת עליו. אבל עובדה שאף אחד לא ניחש. חבריו לקבוצת הכדורגל ידעו שהוא טוב במחשבים - אם מישהו שכח במקרה סיסמה לחשבון, פינסקי היה מי שעזר לו לשחזר אותה. אבל פינסקי אומר שלא שיתף אף אחד בסודותיו. הוא היה בן 14 ואחוז בריגוש שהוא מחזיק בכוח-על נסתר. את לילותיו העביר בתוך עולם מחתרתי שבו העריכו אותו ואף חששו מפניו, וכשהבוקר בא, קראו לו והוא ירד לארוחת בוקר.
ב-2016, בזמן שהנשיא אובמה פרסם ב"וול סטריט ג'ורנל" מאמר שבו ציין את החשיבות של אימות דו-שלבי לאבטחת סייבר, פצחנים כבר היו עמוק בניסיון להבין איך עוקפים אימות כזה. כך שמע פינסקי לראשונה על שיטה חדשה ומסקרנת שנקראת "החלפת סים", או "הונאת port-out". כדי להוציא אותה לפועל, צריך לשכנע עובד של חברה המספקת שירותי תקשורת וסלולר להחליף מרחוק את כרטיס הסים בטלפון של הקורבן, ולשים במקומו כרטיס שנשלט על ידי הפצחן. כך, כאשר מגיע הטקסט שהוא חלק מהאימות הדו-שלבי, הפצחן הוא מי שמקבל אותו.
השליטה בטלפון של מישהו אחר מעניקה שליטה בכל הזהות הדיגיטלית שלו - לפחות לזמן מה. המחשבה הזו כל כך קסמה לפינסקי, שהוא החל לחפש דרך יעילה יותר לעשות זאת מאשר להערים על עובדים מסכנים ב-Verizon או AT&T. הוא כתב סקריפט בשפת פייתון שסורק רשתות חברתיות בחיפוש אחר אזכור כלשהו לעבודה אצל ספקית סלולר. כשגילה, פנה לאותו אדם עם הצעה לתשלום תמורת עזרה במשימה. כל אדם חמישי או שישי (בדרך כלל עובדים בשכר נמוך או בעבודה זמנית) היה משיב שהוא "במשחק", כפי שפינסקי מכנה זאת. תמורת ביטקוין בשווי של כמה מאות דולרים, הם יהיו מוכנים לבצע החלפת סים בלי לשאול שאלות. בסופו של דבר, אומר פינסקי, בכל ספקית סלולר גדולה היו עובדים שעבדו גם עבורו.
ואז הסיכון עלה שלב. זה היה רק עניין של זמן עד שפצחנים של קהילת OG, שראו את עצמם כ"הקהילה", יבינו שאם הם יכולים להשתמש בהונאת החלפת סים כדי לגנוב שמות משתמש, הם יכולים באותה קלות לנצל אותה כדי לגנוב מטבעות קריפטוגרפיים. לפתע, ילדים חנונים שמעולם לא עבדו בעבודה אמיתית ושגדלו בעולם וירטואלי מלא באסימונים וירטואליים וחברים וירטואליים, למדו כיצד לנצל את הקרע שגילו במארג האינטרנט ולקבל גישה לעושר מהסוג שרוב האנשים יכולים רק לחלום עליו, ועוד בגיל שבו האונות הקדמיות עוד לא גמרו להתפתח. די היה בפריצה אחת ומטרה טובה אחת כדי להרוויח, לא אלפים - אלא מיליונים.
בתחילת 2018 פנה אל פינסקי מישהו שהציג עצמו בשם המשתמש "הארי", ושאל אותו אם הוא יודע לפרוץ לטלפון של רשת AT&T. פינסקי כמובן ידע. הוא מספר ש"הארי" הציע יעד טוב למתקפה: מייקל טרפין, אז בן 60, היה משקל כבד בעולם הקריפטו. חובב טכנולוגיה ותיק שניהל חברת יחסי ציבור שייצגה את חברת התקשורת "אמריקה און ליין" (AOL), והיה הבעלים של האתרים Motley Fool, Match.comו-Earthlink. טרפין גם הקים את חברת האינטרנט הראשונה להפצת הודעות עיתונות שמכר תמורת 35 מיליון דולר, והיה שותף להקמת ביטאנג'לס (BitAngels), קבוצת ההשקעות הראשונה של אנג'לים בסטארטאפים של מטבעות קריפטוגרפיים. כחלק מיחסי הציבור שעשה למטבעות החדשים, טרפין נהג לבקש שהתשלום יינתן לו במטבע עצמו: כך, ככל שהצליח לשכנע יותר אנשים שהמטבע עומד להמריא כך גדל הסיכוי שהמטבע אכן יצליח, ועימו שווי המטבעות שברשותו. הוא היה טוב מאוד בעבודה שלו. או כך לפחות זה נראה ל"הארי". פינסקי אומר שהארי העביר לו מספר טלפון וכתובת אימייל, ושניהם החליטו שלמוחרת היום הם יצאו לדרך עם ההונאה המתוכננת.
בערב של ה-7 בינואר התיישב פינסקי לשולחן המחשב שלו, שהיה שולחן מתקפל מקוסטקו מעוטר בתאורת לד זולה, ופתח בתהליך. דרך הטלגרם הוא יצר קשר עם "העובד שלו" ב-AT&T, והורה לו להעביר את כרטיס הסים של טרפין לטלפון של אדם אחר - מכר מקוון שגויס למשימה במטרה לצמצם עקבות פיזיות שיובילו את הפריצה לפינסקי. לאחר מכן, עם הארי שהצטרף בסקייפ, הם איפסו את האימייל של טרפין ויצרו לו סיסמה חדשה.
בשלב הבא הפעיל פינסקי סקריפט שרץ על המיילים בחיפוש אחר מילות מפתח מסוימות. המטרה הייתה לזהות מפתחות אלקטרוניים לארנקי קריפטו, שהם למעשה תוכנות לאחסון מטבעות קריפטו. הסקריפטים העלו עדויות לכך שטרפין אכן מחזיק בקריפטו (כמו מיילים של מנוי שעשה וכדומה), אבל לא מידע שיאפשר לשניים להיכנס לחשבונות. הארי כבר עמד לוותר, אבל פינסקי עבר לחפש חשבונות דוא"ל של ספקי שירות אחרים, ולאפס גם את הסיסמאות שלהם. עד שלפתע, בתוך חשבון אאוטלוק, נמצא הקובץ שהם קיוו למצוא. "הוא נקרא 'סיסמאות' או 'מפתחות'", פינסקי נזכר. "זו הייתה תגלית מהסוג של 'אלוהים אדירים'. אנחנו פותחים את הקובץ ורואים שיש שם אוסף של מפתחות לארנקים שונים".
בשלב זה החל מרוץ נגד השעון: לטרפין לא יידרש הרבה זמן להבין שהטלפון שלו מת, ושהוא לא יכול לגשת לאימייל שלו ולכן עליו לנעול חשבונות. פינסקי הצליח לזהות ארנק עם יתרה במטבע אתריום. "היתרה שראינו הייתה בסביבות 900 מיליון דולר; זה היה כזה 'הולי שיט, זה מטורף'", אבל הממשק דרש סיסמה נוספת שהם לא הצליחו למצוא. שטופי אדרנלין הם ניסו ארנק של חברה בשם Counterparty. הם הצליחו לפצח את המפתח הפרטי של הארנק, שהוא ביטוי בן 12 מילים שמשמש סיסמה חזקה במיוחד לארנקים דיגיטליים (מה שמכונה "ביטוי סיד"). בתוך הארנק היו בערך 3 מיליון מטבעות קריפטו של מטבע בשם טריגרס (Triggers). פינסקי מעולם לא שמע על המטבע הזה, והאינסטינקט הראשון שלו היה שקרוב לוודאי מדובר במטבע חסר ערך בשווי כמעט אפסי, אם בכלל; אבל רק ליתר ביטחון הוא נכנס לבדוק את השווי באתר "קוין מארקט קאפ" (CoinMarketCap), שהוא הנאסד"ק של מטבעות הקריפטו. הוא טעה: באותו היום הטריגרס היה שווה יותר מ-7 דולר. פינסקי עשה חישוב מהיר ואז חזר וחישב כדי להיות בטוח: החשבון היה נכון. הוא מחזיק כרגע בארנק עם שווי של קרוב ל-24 מיליון דולר. הוא ניצח במשחק. ועוד לא מלאו לו 16.
היו בעבר פצחנים שביצעו פריצות מושלמות, כאלה שלא נעשתה בהן אף שגיאה. פינסקי לא היה אחד מהם. חלק מזה קשור לסכום העצום, שנחשב עד היום להונאת החלפת הסים הגדולה ביותר שבוצעה על ידי אדם פרטי (בניגוד למשל, לממשלות כמו צפון קוריאה, שגם היא נכנסה לעסקי שוד הקריפטו). הנפח העצום של שוק הקריפטו והמגבלות שמטילות בורסות קריפטו על עסקאות יומיות, פירושם שיש צורך בכמה אנשים כדי להלבין את המטבעות, והמשמעות של יותר אנשים היא יותר קצוות רופפים, ויותר סיכוי שמישהו ידבר.
פינסקי היה צריך למהר להמיר את מטבע הטריגרס לביטקוין בבורסה של מטבעות קריפטוגרפיים כמו "בינאנס" (Binance), שמאפשרת המרות כאלה. הוא העלה ציוץ לטוויטר עם השאלה למי יש חשבון בינאנס. ברגע שהיה לו מספר מסוים של אנשים (כשישה או שבעה למיטב זיכרונו), הוא החל להזרים את מטבעות הטריגרס לחשבונות שלהם, והם המירו אותם למטבעות ביטקוין. את הביטקוין (מינוס 20,000 עד 50,000 דולר ששולמו למשתמשים עבור "שירות" ההמרה), העביר פינסקי לחשבון משותף שלו ושל הארי. אבל לא לפני שפינסקי העביר סכום קטן מחשבונו של טרפין ישירות לחשבון שלו, אף שידע שזה מסוכן, רק כדי לוודא שזה אמיתי. זה היה. אבל גם המהלך הזה השאיר טביעת רגל.
פינסקי אומר שהתהליך כולו היה כרוך באובדן מטבעות קריפטוגרפיים בשווי של מיליוני דולרים. 3 מיליון הטריגרס של טרפין היו כעשרה אחוזים משוק מטבע הטריגרס כולו; בזמן שמלביני ההון של פינסקי המירו אותו, השוק התרסק בזמן אמת. היו גם עמלות לשלם על עסקאות כה גדולות. וגם – מסתבר שהגונב מגנב פטור: לא כל הביטקוין שהיה אמור להגיע לחשבון של פינסקי והארי אכן הגיע. האובדן הגדול ביותר נרשם מול שם המשתמש @erupts, שפינסקי שלח אליו תחילה כניסיון מטבעות בשווי חצי מיליון דולר, ואז שלח אליו עוד מיליון דולר להלבנה. פינסקי טוען שאת המיליון שמר @erupts לעצמו. פינסקי מספר גם שהארי כל כך זעם על הגנבה, עד שהשתעשע ברעיון לרצוח את @erupts, ובמילותיו, "להביא כמה 'בריונים' שיטפלו בו, או משהו כזה", אומר פינסקי, אם כי לדבריו הרעיון ירד מהפרק במהירות. במציאות "זו הייתה חציית גבול".
כשהכול נגמר, פינסקי והארי חילקו את השלל, כשפינסקי לוקח נתח גדול יותר משום שהוא זה שעשה את רוב העבודה הטכנית, לפחות לפי דבריו. פינסקי אומר שבסוף הוא נשאר עם 562 ביטקוין, שהיו שווים באותו זמן קרוב לעשרה מיליון דולר. הוא הלך לישון. אחרי הכול, היה לו בית ספר למוחרת.
"הרגשתי כאילו הגעתי לרמה הגבוהה ביותר. אחרי סיפור טרפין, ברור שיצאתי עם הכסף, אבל גם עם תחושה שסיימתי עם החיים האלה. הם הפסיקו להיות אטרקטיביים בעיניי. זה נגמר"
בימים שאחרי, מספר פינסקי, חייו לא השתנו מאוד. לפחות לא בהתחלה. זמן מה הוא ציפה שבכל רגע האף.בי.איי. ידפוק לו על הדלת, ממש כמו בסרטים; אבל ככל שחלף הזמן הוא נרגע. הוא הוציא ביטקוין בשווי 50 אלף דולר על שעון של פטק פיליפ, ופדה כ-100 אלף דולר במזומן ששמר מתחת למיטתו בכספת שקנה בארבעים דולר באמזון. בטיול לשיקגו עם אימו הוא שילם 870 דולר על כרטיס טיסה חזור במטוס מנהלים פרטי (טיסת Empty Leg - טיסות חזור ריקות שנמכרות בזול יחסית). אבל בעיקר, אומר פינסקי, הוא לא חשב יותר מדי על העושר שלו. "זה גרם לי להיות קצת יותר משועמם בשיעור ההיסטוריה שלי", הוא זוכר, "אבל לא הרבה יותר מזה". הוא רצה לנצח את המשחק, והנה, עשה זאת. "הרגשתי כאילו הגעתי לרמה הגבוהה ביותר", הוא מסביר. "אחרי סיפור טרפין, ברור שיצאתי עם הכסף, אבל גם עם תחושה שסיימתי עם החיים האלה. הם הפסיקו להיות אטרקטיביים בעיניי. זה נגמר".
הוא מספר שהחל אז ללמוד תכנות. הוא ניהל עסק לנעלי ספורט שעשה שימוש בבוטים ובסקריפטים כדי להצליח לרכוש ראשון זוגות במהדורה מוגבלת, ואז למכור אותם הלאה: "כמו דגמים של Yeezy וכאלה. זה חוקי". הוא הלך לאימוני כדורגל. הוא וחבריו התחילו לצאת עם בנות בסופי שבוע, נוסעים איתן לגדות ההדסון, משם אפשר היה לצפות באורות הזוהרים של גשר טאפן זי. פינסקי היה מגושם מעט בחברה, אבל במפגשי אחד על אחד הוא ידע לפתח אינטימיות, תכונה שהבטיחה לו מקום בקבוצת המקובלים בבית הספר. כשמלאו לו 16, הרשו לו הוריו לנהוג ברחובות אירווינגטון באאודי שלהם, והוא מצידו היטיב לשחק את תפקיד המתבגר החביב הממוצע, ולא לחשוף את היותו מיליונר קריפטו שחוסר החמלה שלו באינטרנט היה כל כך קיצוני, עד שאחד הילדים הגיש נגדו תלונה במשטרה המקומית בטענה שפינסקי "איים שיהרגו אותי ואת אימא שלי" (כנראה שבמהלך הניסיון להלבין את הקריפטו של טרפין, חלק מהכסף נשלח לחשבון הלא נכון).
ואז, יום אחד, הוא קיבל הודעה מ-@erupts, הפצחן שלכאורה נעלם עם מיליון דולר מכספי השוד של טרפין. מסתבר ששמו האמיתי של @erupts היה ניק טרוגליה, הוא היה בן 20 או 21, והתגורר במנהטן. הוא רצה לפגוש את פינסקי, ולקחת אותו לבילוי לילי בעיר. פינסקי הבין ממנו שטרוגליה רואה בו דמות אגדית, ילד שיכול לעשות הכול, ולעצמו שיער שטרוגליה כנראה רוצה להכשיר את הקרקע לשותפות בהמשך. באשר למיליון החסר - זה לא שפינסקי יכול היה להוכיח בוודאות את אשמתו, וטרוגליה התעקש על חפותו. פינסקי נותר חשדן, אבל הסכים להיפגש.
לפי התיאור של פינסקי על קורות אותו ליל שישי, הוא הגיע במטרו למפגש עם טרוגליה עם חבר מהכיתה שהוא גייס למסע. טרוגליה חיכה להם בתחנת גראנד סנטרל, חמוש בכובע בייסבול, שעון אודמר-פיגה נוצץ וחיוך רחב. הוא אמר להם שהם הולכים לעשות חיים ביחד, והם ירדו מהאובר ישר לדירתו בגורד השחקים היוקרתי "סקיי" שברחוב 42 במנהטן. בתוך הדירה קידמו את פניהם עיצוב מבהיק ושטרות מזומנים מפוזרים בערמות. פינסקי העריך את שוויים בעשרות אלפי דולרים, ונראה שהונחו שם בהבלטה מכוונת. פינסקי לא התרשם מהכסף, אבל לטרוגליה היו שפע של פיתויים אחרים להציע לשני התיכוניסטים, החל בשתי הדוגמניות שהופיעו בדירה בתוך זמן קצר, והמשך בארוחת ערב במסעדה איטלקית נוצצת, כולל עצירה קצרה בסוהו בביתו המפואר של בנו של מיליארדר נדל"ן.
עד מהרה מצאו עצמם פינסקי וחברו מחוץ למועדון "Up&Down", מוקפים בדוגמניות, לקראת הופעה של ריץ' דה קיד, ונסחפים פנימה בתוך ערב רב של כתפיים חשופות ופנים יפות. כאשר טרוגליה שלף כרטיס אמריקן אקספרס פלטינום ובקבוקי טקילה של אלפיים דולר החלו לזרום - פינסקי יכול היה להבחין במבט שעל פניו של חברו, שאומר שהלילה הזה הולך להיות מהסרטים, ושהם עתידים להפוך לאגדה בתיכון אירווינגטון. הם שלחו הודעת סנאפצ'ט לחבריהם מתוך אזור ה-VIP כדי לוודא שהרגע מתועד. "כולם הגיבו, 'איך הצלחתם להיכנס? זה מטורף!'", פינסקי מספר.
בכל זאת, מבחינת פינסקי לא הכול היה מדהים כפי שהוצג ברשתות החברתיות. היה לו מוזר לבלות עם מבוגרים שהוא לא באמת הכיר, ועד כמה שהצליח לעמוד על קנקנו של טרוגליה, לבילוי היו מטרות מפוקפקות. הוא חש עצבנות מסוימת מכך שנראה כי בחוג מכריו של טרוגליה כולם ידעו מי הוא. בשעה שש בבוקר, פינסקי וחברו לקחו אובר הביתה, וכל אחד מהם אמר להוריו שבילה את הלילה בביתו של האחר. על התמונות מאותו לילה הוא אומר: "אם מסתכלים טוב, אפשר לראות שאני לא ממש נהנה. לא הרגשתי נוח".
פינסקי חשש בצדק מטרוגליה (שבאמצעות עורכי דינו, סירב להגיב). ב-14 בנובמבר 2018, עצרו חברי יחידת REACT להונאות מחשב את טרוגליה בדירתו במנהטן בעקבות חלקו בגנבת החלפת סים בסך מיליון דולר כמה שבועות קודם לכן. בחיפוש בקובץ הגיבוי שלו בענן, גילו החוקרים ראיות לכך שהיה מעורב גם בגנבת 23.8 מיליון הדולר של מייקל טרפין, כולל הודעות ששלח ביום הגנבה לחבריו ובהן כתב "היום החיים שלי השתנו לנצח" ו"אני מיליונר. אני לא צוחק. יש לי 100 ביטקוין". עד אז נהג לשלוח מסרונים לאביו כדי לבקש כסף; אולם לאחר מכן הוא כבר הציע לחבריו לשכור "שירותי ליווי של כוכבי פורנו" ולקחת אותם לסופרבול. מכריו מהאינטרנט וממקומות אחרים ידעו על קשריו עם פינסקי. לא נדרש הרבה זמן כדי שאנשים יתחילו לדבר. וחלק ממה שאמרו היה אפילו נכון.
בשנים שחלפו מאז השוד, מספר לי פינסקי, קרו דברים מוזרים שהוא הניח שהיו קשורים לפעילותו באינטרנט. רמזים שהיו אמורים להבהיר לו שמה שעבורו משחק, מתחיל לדמם לתוך החיים האמיתיים. פעם מישהו התקשר ואמר שיש מכונית תופת ליד הבית שלו. בפעם אחרת הופיע איש זר בפתח הבית וביקש לדבר עם פינסקי, שלא היה אז בבית. פינסקי תירץ לאימו ולאביו החורג שאלה מתיחות של גיימרים, ולדבריו נראה היה שהם האמינו לו. הם ידעו שהוא מתעסק במטבעות קריפטוגרפיים. באוגוסט 2019, תשעה חודשים לאחר השוד של טרפין, פינסקי אומר שאביו שלח לו באקראי ידיעה באימייל על כך שטרפין תובע את AT&T בסכום של 224 מיליון דולר באשמת רשלנות חמורה בגלל הונאת החלפת הסים שעבר. פינסקי השיב לו בשאלה: "למה אתה שולח לי את זה?".
חוקרי משטרה מאשרים שבתיקים של הונאות החלפות סים ההורים בדרך כלל חסרי מושג, ובמקרים שהם בכלל מודעים לקיומו של הכסף, הם משתכנעים בקלות שהעושר הפתאומי שנפל על ילדיהם מקורו בהשקעות מוקדמות בביטקוין. "המציאות היא, שיש המון הורים שלא יודעים שעל הנייר, המתבגרים שלהם עשירים הרבה יותר מהם", אומר בריאן קרבס, אנליסט אבטחת סייבר ומחבר הספר "אומת הספאם" (Spam Nation). "ברור שאם הילדים מתחילים לנהוג בפרארי, אפשר לצפות מההורים שיתחילו לשאול שאלות" (ובאמת היה מקרה של נער שקנה מקלארן בכספי הקריפטו מהונאת החלפת סים), "אבל בהרבה מקרים, ההורים פשוט לא יודעים כלום".
פינסקי טוען שגם הוריו לא ידעו כלום. בערב השנה החדשה של 2018 קיבלה אמו אימייל מעורך הדין הידוע פירס אודונל (שזכה לכינוי "פרי מייסון החדש"), ששימש כפרקליטו של טרפין. האימייל תיאר לפרטים את מעשה השוד, והאשים את בנה שהוא המוח שמאחוריו. מבוהלת, היא שלחה את המייל לפינסקי וכתבה "אנחנו צריכים לדבר". הם אכן דיברו באותו ערב, סביב שולחן המטבח. "הייתי מבועת", אומר פינסקי. "הייתי בן 16, וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי להבין שמשחק הווידאו הזה שאני חי בתוכו כבר כמה שנים פשוט הפך אמיתי, ואני צריך להתמודד עם המציאות". הוא מספר שחלק עם אימו מספיק מידע כדי שהיא תבין מהר מאוד שהוא זקוק לעורך דין, ובתחילת ינואר הם ירדו מהרכבת בשדרה החמישית, והתייצבו במשרדי לנקלר סיפרט את ווהל, שם נפגשו בחדר הישיבות עם סיפרט. פינסקי עתיד לחזור ולעשות את המסלול הזה פעמים רבות בהמשך אותה שנה, ולשבת עוד פעמים רבות באותו חדר ישיבות, שם יתבקש לשחזר את פרטי הפרטים של השנים האחרונות.
"ברור שאם הילדים מתחילים לנהוג בפרארי, אפשר לצפות מההורים שיתחילו לשאול שאלות" (ובאמת היה מקרה של נער שקנה מקלארן בכספי הקריפטו מהונאת החלפת סים), "אבל בהרבה מקרים, ההורים פשוט לא יודעים כלום"
זו הייתה ההתחלה של מה שאפשר לתאר כמופע אימים משפטי, שהלך יד ביד עם התנודתיות הקיצונית של הקריפטו. פינסקי והצוות המשפטי הצליחו למנוע את מעצרו בזכות פנייה יזומה למשרד התובע הכללי והצעת שיתוף פעולה. בפברואר 2020 החזיר פינסקי מרצונו את כל מה שלדבריו לקח לעצמו בשוד של טרפין: 562 מטבעות ביטקוין, השעון היוקרתי והמזומן ששמר בכספת מתחת למיטה. הוא ידע שזו תהיה הודאה באשמה, אבל חש שזה הדבר הנכון – אחרי הכול, הוא היה אשם. הוא קיווה שהשבת מלוא הגנבה תוכיח שהוא מתנהל מולם בתום לב. טרפין מצידו חש פחות נדיבות. הוא הפסיד הון, שרובו הגיע לידיו של פינסקי. בליל 7 בינואר 2018, 562 הביטקוינים היו שווים כעשרה מיליון דולר; ביום שבו הוחזרו, הם היו שווים פחות משני מיליון דולר. סבבים מרובים של משא ומתן על הסדר הביאו למסקנה ברורה שטרפין רוצה יותר.
למעשה, הוא רצה הרבה יותר. הוא רצה 71.4 מיליון דולר. את תביעתו ביסס על חוק RICO, המאפשר לשלש את סכום הפיצויים בתיקים של פשע מאורגן. טרפין הקפיד לטעון מלכתחילה שכנופיות סייבר הן פשע מאורגן. "את יודעת, בשוד בנק יש לך בחור עם אקדח, בחור בעמדת תצפית, בחור במכונית המילוט", הוא אומר. "לכל אחד יש תפקיד. אותו דבר בשוד החלפת סים. ברגע שהם מקבלים שליטה על הטלפון שלך, הם נכנסים עם כנופיה של מתכנתים". הוא גם לא מבין מדוע פינסקי מעולם לא הואשם בפלילים. "אמרו לי שזה בגלל שהוא היה קטין. הם מתקשים להחליט מה לעשות עם קטינים", הוא אומר. "אבל הילדים האלה בעצם לומדים איך לעשות את זה מילדים אחרים, ואז בגיל 18 מפסיקים כשהם כבר מסודרים לכל החיים ופטורים מעונש. הרי אם פינסקי היה עוצר גנבה אחת לפניי, אף אחד לעולם לא היה יודע על מעשיו".
אני משוחחת עם טרפין דרך הזום באחד מימי האביב האחרון. הוא מרכיב משקפיים עבות ולובש גופיית טריקו, ומאחוריו מה שנראה כמו רקע וירטואלי של נמל, אבל לדבריו זו תמונה אמיתית ("היום שמשי אפילו יותר"). הוא אומר שהוא היה הראשון מבין אנשי הקריפטו הבכירים לעשות את המעבר לפורטו ריקו כדי לנצל את הפטור ממס שהאי נותן להיי-טק, ומתעכב על כך בהרחבה. הוא גם מדבר על ימיו כאחד מחלוצי המטבעות הקריפטוגרפיים, אי אז כשהביטקוין היה שווה 120 דולר למטבע, והוא הלקה את עצמו על שלא רכש אותו ב-4 דולר.
"אני לא גיק אבל אני מבין בטכנולוגיה, והרעיון היה פשוט, למצוא תעשיות שמעניינות אותי באופן אישי ושחשבתי שיצמחו מהר יותר מהשוק הרגיל", הוא אומר. וכשהגיעה טכנולוגיית הבלוקצ'יין, "חשבתי לעצמי 'זה האינטרנט הבא'. הבנתי את זה מיד". למטבע שפינסקי גנב ושהוא היה רשום כשותף בו הוא לא קורא בשמו המקורי "טריגרס", אלא מקפיד לכנות אותו "מטבע קריפטו חלופי" ("אלטקוין"), כנראה במכוון: מאז השוד התרסק הטריגרס והוסר מבורסת מטבעות הקריפטו. בחודש שקדם לשוד עלה הערך שלו בערך ב-800 אחוזים, וטרפין מסביר לי שהוא כבר היה בתהליך של מכירה הדרגתית של המטבע, משום שהערך שלו הגיע לשיא. "הם למעשה בחרו את יום השיא של השוק כדי לפרוץ אליי", הוא אומר. "רוב מטבעות הקריפטו החלופיים, כפי שנהוג לקרוא להם, לא שברו מאז את השיא של היום ההוא".
אבל גם אם השווי של מה שפינסקי גנב היה מנופח, אולי אפילו הזוי, עדיין פינסקי גנב אותו. וטרפין רצה לעשות ממנו דוגמה למען יראו וייראו. הוא החל לפנות למי שחשב שאולי יש להם יד בשוד, ולהציע להם כסף עבור מידע (טרפין לא מכחיש, אבל אומר שהוא "לא שילם כלום עד היום, הבה נגדיר זאת כך"). עד מהרה הגיעו שיחות. "אשתי מתבדחת שבכל שבת בבוקר הגיע תורה של השיחה הקבועה ממישהו שמשתמש באפליקציית 'אוטו-טיון' כדי להסוות את הקול שלו".
טרפין משער שחלק מהמתקשרים עשו זאת כדי לנקום בפינסקי, וחלקם מן הסתם ניסו למלט את עצמם מהצרה. אבל המתקשרים חיזקו את ההנחה שלו שיש לו עסק עם פושע שהוא נער מתבגר, "בייבי אל קפונה", כלשונו. טרפין השתכנע שפינסקי מסתיר כסף – גם אם לא מהשוד שלו הרי שמגנבות אחרות - ושהוא יוצא לטיולים מפוארים, קונה שעוני יוקרה, ומנסה בכל דרך אחרת להמשיך ליהנות מהכספים של טרפין.
ייתכן שהוא צודק. "חלק גדול מהתיקים האלה הוא הניסיון לשים יד על הכספים, ואין דרך לדעת אם השגת את כולם", אומרת ארין ווסט, סגנית התובע המחוזי העובדת עם יחידת REACT, אותה יחידה מיוחדת לפשיעת מחשב שעצרה את טרוגליה. הביטקוין בנוי כך שיאפשר אנונימיות. את הנתונים הדרושים לגישה לכסף השמור בביטקוין אפשר לשנן בעל פה, כך שהם קיימים רק בראש של בעליהם או שהם כתובים בשוליים של ספר אקראי או בפתק ששמור עמוק בתוך ארנק אמיתי. החוקרים נוהגים לסרוק את הבתים בחיפוש אחר פתקאות עם אותן "סיסמאות סיד", קודים או מפתחות. הם עוברים על הדואר של הנאשמים בתקווה לגלות רמזים. מצוטטים לשיחות שלהם. ובעיקר יודעים שהם לא ימצאו הכול. בחלק מהתיקים שלה, אומרת ווסט, "עברנו על המספרים ועברנו על המספרים ועברנו על המספרים, ועדיין חסר כסף".
אבל לפינסקי יש הוכחה ברורה לכך שהוא לא מחביא מיליונים: הוא לא בכלא. התיק של טרפין הוא תיק אזרחי, לא פלילי. בחלקו, זה קשור לגילו של פינסקי בזמן השוד, אבל זה קשור גם לעובדה שכפי שהוא מצהיר בבירור: "שיתפתי פעולה והייתי גלוי לחלוטין עם רשויות החוק" (האף.בי.איי סירבו להגיב על "תיק שנמצא בתהליכים"). פינסקי לא יודע איך הוא עוד אמור להוכיח לטרפין שהוא לא מסתיר הון בקריפטו. "קשה להוכיח משהו שאין", הוא אומר, אבל מוסיף שהשקיע הרבה מאמץ בשנתיים האחרונות בניסיונות כאלה. הוא משער שהממשלה תעקוב אחריו עד סוף חייו כדי לוודא שאורח חייו מתאים למה שהוא אמור להיות. כשאני שואלת אם שיתף פעולה עם האף.בי.איי כדי ללכוד פצחנים אחרים, הוא ממצמץ במהירות ואז משנה נושא.
באחד מימי סוף אפריל, פינסקי מציע לצאת להליכה. האביב כבר כאן, ונראה שהעיר קמה לתחייה, שופעת שמלות קיץ ורצון טוב. בזמן שאנו עוקפים דוכני דגים בצ'יינה טאון ושולחנות בתי קפה על מדרכות הסוהו, הוא מצליח להיטמע בקהל כמו כולם. 562 הביטקוינים שהוא החזיר לטרפין שווים היום במקרה 24,539,814 דולר, אבל מי עוקב. הוא שוקל להתפרע עם קצת גלידה. זה יום טוב לתענוגות פשוטים.
ההסתובבות בקהל עושה לפינסקי טוב. שנתו האחרונה בתיכון הייתה סערה של השמצות, לאחר שסבב הסכמי פשרה נפל ב-2020 וטרפין החל לפרסם את השוד ואת חלקו של פינסקי בו. ההורים של חבריו לא רצו שילדיהם יסתובבו בחברתו. בטקס הסיום הוא זכה למחיאות כפיים סוערות, אבל ידע שאלה תשואות אירוניות, שקיבל רק משום ש"הפכתי למפורסם בעיר שלי, אבל מכל הסיבות הלא נכונות".
הוא גם הפך למישהו שמסתכל תדיר מעבר לכתפו. הפריצה לבית משפחתו התרחשה שבועות ספורים לפני סיום הלימודים. המשטרה הגיעה בזמן כדי לתפוס שניים מארבעת הגברים שניסו לפרוץ פנימה. אחד מהם נלכד במרתף, והובל החוצה באזיקים בזמן שאימו של פינסקי צועקת לעברו "מי שלח אותך? מי שלח אותך?". שני הגברים נידונו ל-60 חודשי מאסר, אבל פינסקי יודע שהשותפים שלהם עדיין אורבים לו שם בחוץ. אולי הם עדיין מאמינים שפינסקי מסתיר הון, אולי יש אחרים שחושבים כך. "החלק הכי מפחיד בכל זה הוא שאין אצלי כסף", הוא אומר. "השאלה מה יידרש כדי שהם יאמינו לי?" הוא מספר שלאחר הפריצה הצטיידה משפחתו ברובה סער, והוא ואימו הולכים ביחד למטווח. הוא מודה שקשה לו להיות בקרבתה: היא תומכת בו אבל מסתובבת בעולם עם פחד שמעולם לא חשה קודם לכן, והוא יודע שזה באשמתו (אימו ואביו החורג של פינסקי סירבו להתראיין לכתבה הזו).
6 צפייה בגלריה
''הפכתי למפורסם בעיר שלי, אבל מהסיבות הלא נכונות''. אירווינגטון, ניו יורק
(צילום: Shutterstock)
פינסקי אומר שלפעמים הוא רוצה פשוט לשבת עם טרפין לשיחה וללבן את הדברים. מעבר לשוד המטבעות עצמם, הוא יודע שעשה עוד הרבה דברים מכוערים. היו עוד חשבונות של טרפין שפינסקי ניסה לפרוץ אליהם, בדרגות פחותות של הצלחה. הוא אפילו ניסה לגנוב ממנו שוב ימים ספורים לאחר השוד, ושלח הוראות כיצד להלבין את הכסף בהפסקות בין השיעורים בבית הספר. היו אנשים שהוא איים עליהם, ואנשים שפחדו ממנו. הוא מודע לכך שכשהוא התיישב מאחורי המקלדת הוא הפך לסוג של מפלצת, ושהמפלצת הזו היא כל מה שטרפין מכיר. "אני יכול להבין את נקודת המבט שלו", הוא אומר. "אנחנו עשינו את המעשים הסוציופתיים האלה. גם אני לא הייתי מסתובב עם אליס בן ה-15 שהייתי. הייתי בורח ממנו. גם מאליס בן ה-16 הייתי בורח. גם מאליס בן ה-18 הייתי בורח, אם כי אולי פחות מהר".
הרבה ממה שמופיע בכתבה הזו וממה שפינסקי סיפר לי במהלך הזמן שלנו ביחד, אפשר לאמת ולתקף במסמכים משפטיים, צילומים, טקסטים, מיילים ומקורות אחרים. אין ספק שפשע החלפת הסים התרחש; גרסאותיהם של פינסקי וטרפין תואמות במרבית הפרטים (בעניינים כמו תכולת הכספת ומסלול הבילוי הלילי עם טרוגליה, הסתמכתי על הדיווח של פינסקי). מה שלעולם אי־אפשר יהיה לאמת, הוא מה היה או ישנו בתוך ראשו של פינסקי. האופן שבו הוא הרגיש או לא הרגיש ברגעים מסוימים, מה היו או לא היו המניעים שלו, ומה הוא חושב על הפשע כמשחק.
אני מעירה שבדרך כלל אלה שמתחרטים הם אלה שנתפסים, והוא לא חולק על כך. אבל, הוא אומר, הוא מסתכל על זה אחרת: מי הוא היה אם לא היה נתפס? אם לא היה עובר את הקורס המזורז ב"להבחין בין טוב לרע מעורכי הדין שלי, מהספרים, מהמטפל שלי"? הוא מדבר על מוסר כאילו מדובר בתחום אקדמי, משהו שאפשר להתעמק בלמידה שלו ואז להפנים. הוא קרא את החטא ועונשו, את Extreme Ownership, ואת Letters From a Stoic. לפעמים הוא נתקל בסרטון של טרפין שמספר על השוד. "טרפין מדבר בצורה עניינית, אבל לשמוע במילים שלו עד כמה הייתי שיטתי ומחושב גורם לי להרגיש בושה מאוד גדולה", הוא אומר. "זה הוסיף אלמנט אנושי למה שהיה אז בראש שלי עניין וירטואלי לחלוטין. אני יודע שבושה היא לא הרגש הכי יעיל, אבל יש לי תחושת אחריות. אין ספק, אני לא מרגיש טוב עם מה שעשיתי". הוא מדבר איתי כי הוא "רוצה שאנשים ידעו את זה". הוא רוצה שאנשים ידעו ש"דברים משתנים, ובחיי דברים השתנו לטובה".
הוא אומר שהלימודים בקולג' עזרו. הוא היה בטוח שהוא לא יתקבל, אבל אז, באורח פלא, ימים ספורים לפני הגשת התביעה של טרפין, הגיע מכתב הקבלה שלו לאוניברסיטה, שהוא מבקש ממני שלא לנקוב בשמה. הוא גם אומר שהלימודים הם בחינם, וכי עובדה זו עזרה למשפחתו לכסות את הוצאות המשפט, אם כי הם לא יוכלו להרשות לעצמם להמשיך כך לנצח. פינסקי משלים עם הסיכויים שהמשא ומתן להסדר לא יהיה לטובתו.
"לשמוע עד כמה הייתי שיטתי ומחושב גורם לי להרגיש בושה מאוד גדולה. זה הוסיף אלמנט אנושי למה שהיה אז בראש שלי עניין וירטואלי לחלוטין. אני יודע שבושה היא לא הרגש הכי יעיל, אבל יש לי תחושת אחריות. אין ספק, אני לא מרגיש טוב עם מה שעשיתי"
מה שהוא לא יכול להשלים איתו הוא הרעיון שמשהו שהוא עשה כשהיה בן 15 יהפוך להיות הדבר המרכזי שיגדיר אותו לנצח. הוא לומד מדעי המחשב וכלכלה, ורוצה להיות יזם - תחום שלא מצריך בהכרח סיפור רקע תמים, ואולי אפילו ירוויח קצת מרקע כמו שלו. הוא פיתח אפליקציה בשם Rentr, שמחברת אנשים הזקוקים לדברים מסוימים עם אנשים שמחזיקים בהם (עד מועד כתיבת שורות אלה, אפשר היה להשיג שם, בין היתר, מדפסת קנון, קורקינט חשמלי, נרגילה ואוהל חתונה). הוא אומר שלשם שינוי הוא רוצה לתרום, "כדי שבסופו של דבר אוכל להציג ערך". שילוב של השפה הטכנולוגית של השיבוש עם שפה של חרטה.
כשעבר לגור במעונות בשנה שעברה, לא הבינו חבריו לחדר מדוע הסיר את שמו מהדלת והסתגר בחדר מדי לילה. היו פעמים שהוא רצה להסביר להם, לומר שעשה משהו רע מאוד ושאנשים שחושבים שיש לו הרבה כסף עלולים לרדוף אותו - אבל לא הצליח להביא את עצמו לעשות זאת. אולם מאז הדברים נעשו פחות אינטנסיביים. הוא רכש כמה חברים קרובים, ועם הזמן גם סיפר להם מה עשה והם המשיכו להיות חברים שלו. את הסתיו האחרון הוא העביר בלימודים בפירנצה שבאיטליה. ככל שהוא מתרחק מאירווינגטון, כך קל לו יותר להרחיק עצמו ממה שעשה שם.
בימים אלה פינסקי ממעט לחזור לאירווינגטון. הוא נמנע מחדר השינה הכחול, מהרחוב הראשי הציורי, מהאורות הרחוקים של גשר טפאן זי. הוא נמנע מהמקומות שבהם אין לו דרך להיטמע בקהל. אירווינגטון נועדה להיות מקום רגוע ולא פרוע, אבל פינסקי יודע שמשפחתו יכולה הייתה למצוא שם את מותה באשמתו. כל חזרה הביתה היא תזכורת כואבת מדי לכל מה שהשתבש. "אני חושב על כל מה שהם עברו בגללי ואני מרגיש ממש-ממש רע ואנוכי", הוא אומר. זה רגע של הבנה שיכול להיות מציף.
מסלול ההליכה שלנו מסתיים בפארק. יש שם מוזיקאים שמנעימים צלילים ואנשים שמתרווחים על הדשא, חמושים במשקפי שמש ומטים את ראשם לאחור לעבר קרני השמש האחרונות. יש אווירה של חוסר דאגות שהוא מקווה שיוכל יום אחד לחוש בה. "אני רוצה מאוד להרחיק את עצמי מכל העסק הזה", הוא אומר לי. "זה היה כל כך מכוער, כל כך גרוע, כל כך דוחה. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להמשיך הלאה". למושג "להמשיך הלאה" יש משמעות נפשית יותר מאשר חומרית, אבל אולי זאת הרמה הבאה עבורו. ופינסקי יעשה כל מה שצריך כדי להגיע לשם.
פורסם לראשונה: 09:46, 19.07.22
