אמא שלי הייתה היחידה שצחקה מהבדיחות הגרועות שלי. בין השאר משום שבמובן מסוים, היא צחקה על עצמה: את חוש ההומור השטותי שלי קיבלתי ממנה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לעולם לא אשמע שוב את הצחוק המתגלגל והצעיר שלה. היא מתה בשנה שעברה, ב-17 בינואר, בגיל 76, ועד עכשיו יש ימים שבהם הייתי נותנת הכול כדי לשמוע שוב את קולה. והנה, להפתעתי, לאחרונה נודע לי שיש אפשרות כזו. כל מה שעליי לעשות הוא לשגר את הנתונים שלה לאחת מאין-ספור "אפליקציות הניחומים" ("grief tech") הזמינות בשוק. תמורת סכום כסף קטן, או אפילו בחינם, אוכל להזין הודעות קוליות ישנות, סרטונים, הודעות טקסט ומיילים שלה לתוך אלגוריתם, וליצור לה אווטאר דיגיטלי.
עכשיו, כשהשלב של הצער העמוק ביותר מאחוריי, הרעיון נשמע לי מפתה. יש לי אפשרות לבחור איזו תקשורת ארצה עם העולם שמעבר - צ'אטבוט מבוסס אינטליגנציה מלאכותית, שיחה בווידאו או אולי סיאנס אינטראקטיבי. אבל יש סיכונים. האלטר-אגואים הדיגיטליים הללו, שהחלו להיות זמינים כבר לפני מספר שנים, הופכים אט-אט לריאליסטיים בצורה משכנעת. אני חוששת שאתרגל לנוכחות של אמא שלי בענן (או של אבא שלי, שמת תשעה חודשים קודם לכן), באופן שישבש לי את תהליך האבל. האם העלאת רוח הרפאים הדיגיטלית שלה תעזור לי לשמור על החיבור אליה, או שאולי אחווה נסיגה לחודשים הכואבים שעברו עליי מיד לאחר מותה?
עדיין לא ידוע לנו באיזה אופן התעשייה המתפתחת הזו תשנה את מערכות היחסים שלנו עם יקירינו שנפטרו, אולם מודלים פסיכולוגיים עדכניים של תהליכי אבל, ביחד עם תובנות חדשות על המנגנונים העצביים של האבל, מלמדים שיש מקום לדאגה. הריאליזם הגובר של האפליקציות הללו גורם להן "להעצים את הקושי של האבל", אומרת הפסיכולוגית מרי-פרנסס אוקונור.
לכל אורך ההיסטוריה אנשים חיפשו ויצרו דרכים לתקשר עם המתים. מקדשים ומזבחות קיימים כבר אלפי שנים. המצאת הצילום במאה ה-19 הייתה קפיצת מדרגה, שכן היא אפשרה למעמד הוויקטוריאני העשיר לתלות על הקיר תמונות נצחיות של יקיריהם שנפטרו, שצולמו לאחר המוות. "התצלום על הקיר הפך את הזיכרון לאמיתי ושימש כהוכחה לעולם שהאדם הזה אכן היה קיים", אומרת אוקונור, שעומדת בראש מעבדה לחקר אבל, אובדן וסטרס באוניברסיטת אריזונה.
התצלומים גישרו על המרחב הלימינלי שנמצא בין הנוכחות להיעדר שלאחר המוות, ויצרו סוג חדש של מערכת יחסים. "תמיד מצאנו דרכים להישאר קרובים ליקירינו", אומרת הפסיכולוגית סארן סיליי מבית הספר לרפואה ע"ש איקן במאונט סיני שבניו יורק, המתמחה בתהליכי אבל. לדבריה, הרצון לשמר מערכת יחסים הוא תקין לחלוטין.
עבור רבים מאיתנו, האבל נמצא בשיאו במהלך 6 עד 12 החודשים הראשונים למותו של אדם אהוב, אם כי סיליי מדגישה שהחוויה של כל אחד ואחת תהיה שונה. במהלך הזמן הזה החיים הם ערפל של עצב, והימים נשלטים על ידי געגוע עמוק. רמות הורמון הסטרס קורטיזול עולות, ועמידות מערכת החיסון נפגמת. לעיתים קרובות אנו נעים בין דמעות על מה שאבד לבין הכחשת האובדן הזה. עם הזמן, אצל מרבית האנשים האבל הופך פחות אינטנסיבי. מציאות חדשה של היעדר המת מתבססת, לצד זיכרונות נעימים, ואת הכאב הבלתי פוסק מחליפים רגעי צער שבאים והולכים.
נקודת ציון מכרעת באבל היא התרופפות מידת ההתקשרות לנפטר. אלא שעל פניו, אפליקציות הניחומים פועלות לחזק ולהאריך בדיוק את ההתקשרות הזו, מה שעלול לשבש את התהליך הטבעי. האפליקציות הללו, המשתכללות בזכות ההתקדמות שנרשמה בתחום הבינה המלאכותית, יוצרות אווטארים משכנעים שנראים כאילו הגיעו מ"העולם שמעבר", כפי שמנסח זאת האתר האינטראקטיבי Seance AI. חלק מהאפליקציות, כמו למשל Replika, משתמשות ביכולות השיחה של צ'אטבוטים מבוססי בינה מלאכותית יוצרת, כגון ChatGPT, כדי ליצור שיחות משכנעות. אחרות, כמו StoryFile Life, עושות שימוש בבינה מלאכותית יוצרת רק כהשלמה. החברה מקליטה מראש ראיונות וידאו עם האדם שרוצה להיווצר מחדש לאחר המוות, שבהם הוא מתבקש לענות על שורה של שאלות, שחלקן נוצרו על ידי AI. הראיונות הללו מעובדים אחר כך באופן שיאפשר למתאבלים לנהל שיחה ריאליסטית עם האווטאר של הנפטר.
5 צפייה בגלריה
עבור רבים מאיתנו, האבל נמצא בשיאו במהלך 6 עד 12 החודשים הראשונים למותו של אדם אהוב
(צילום: shutterstock)
מייסד StoryFile Life, סטיבן סמית, עלה לכותרות בשנה שעברה כאשר יצר אווטאר דיגיטלי של אימו, שהושמע בהלוויה שלה עצמה. לדבריו, הטכנולוגיות הללו הן "גרסה חדשה של אלבום התמונות", ומביאות נחמה בתקופה של אובדן כואב. "הידיעה שיש 'אלבום' כזה שאפשר יהיה לגשת אליו בכל שלב בעתיד - ושהסיפורים שבו לא הלכו לאיבוד - עשויה דווקא לעזור לאדם להתמודד", הוא אומר. ואולם, האלגוריתמים מבוססי הבינה המלאכותית שמפעילים את הצ'אטבוטים והאווטארים הם דבר אחר לחלוטין מסרט הצילום שהכרנו, מציינת אוקונור.
כבר בשנת 1966 נמצא כי צא'טבוטים מעוררים בבני אדם תגובות חזקות. מדען המחשב ג'וזף וייצנבאום מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס יצר את אלייזה, צ'אטבוט שהיה מסוגל לנהל שיחה בסיסית. וייצנבאום שם לב שאנשים שניהלו אינטראקציה עם אלייזה תפסו אותה כישות עם אינטליגנציה, על אף שידעו שהם מדברים עם תוכנת מחשב.
הבוטים והאווטארים של היום מפיקים מאיתנו תגובות רגשיות חזקות הרבה יותר. מלבד פיתוחי AI מבוססי שפה, ההתקדמות בטכנולוגיית שיבוט קול, מציאות מדומה והולוגרמות הפכו את השגת הנצחיות הדיגיטלית לקלה מתמיד. בשנה שעברה, הפסיכולוגים הספרדים בלן חימנס-אלונזו מהאוניברסיטה הפתוחה של קטלוניה ואיגנסיו ברסקו דה-לונה מהאוניברסיטה הציבורית של מדריד ערכו השוואה בין האפליקציות האינטראקטיביות לבין הנצחה מקוונת, כמו זו שנעשית בדפי פייסבוק או באתרי האינטרנט של בתי לוויות. לחברות הטכנולוגיה שמאחורי אפליקציות הניחומים יש תמריץ "לשמור על המתאבלים פעילים באפליקציה", כתבו החוקרים, באופן שעלול להיות "מזיק לתהליך האבל של השכול". מה שהופך את האווטאר הדיגיטלי של אמא שלי לכל כך משכנע הוא בדיוק הדבר שעלול להזיק לי.
מודלים פסיכולוגיים עדכניים של אבל יכולים לעזור לנו להבין מדוע הבוטים הללו עלולים להזיק. הרעיון הפופולרי שלפיו יש חמישה שלבים עוקבים לאבל (המתחילים בהכחשה ונגמרים בקבלה) כבר אינו המודל המקובל. מסקירת מחקרים שערכו אוקונור וסיליי עולה שהאבל הוא למעשה סוג של למידה. בתקופה הראשונית של האבל, אנחנו עדיין מצפים במידה מסוימת שיקירינו ייכנסו הביתה בסוף היום, וכשזה לא קורה אנחנו מחפשים אותם. המוח יוצא למלחמה עם עצמו משום ששני סוגי זיכרון מתנגשים: "הזיכרון הסמנטי", שהוא הזיכרון שמאחסן את הידע הכללי והעובדות שאנו יודעים, כולל על העצמי ועל מערכות היחסים שלנו עם אחרים, ו"הזיכרון האפיזודי", הלוכד אירועים ספציפיים שהתקבעו במרחב ובזמן. בזמן האבל, הציפייה הסמנטית שהקשר יימשך מתנגשת עם הזיכרון האפיזודי על מותו של האדם. בהדרגה, בעודנו לומדים כיצד ליישב את הקונפליקט, אנו מסתגלים לאובדן, מסבירה סיליי.
העליות והמורדות של האבל (לשקוע רגע אחד בצער כבד ולצחוק ממערכון קומי ברגע שאחרי) חיוניים לעיבוד הזה, אומרת סיליי, אבל שהייה ממושכת בתוך צללי האבל עלולה לגרום לנו להיתקע שם. אפליקציות ניחומים, ששומרות על ייצוג מציאותי של אדם אהוב במרחק של קליק אחד, עלולות לעכב את תהליך הלמידה הנדרש, מוסיפה אוקונור. "זה דבר אחד להחזיק בתצלום תוך הבנה ברורה שזהו העבר... ודבר אחר להחזיק באווטאר או הולוגרמה או צ'אטבוט, עם חוויה שמקיימת אינטראקציה בהווה".
כעשירית מהאנשים המתאבלים חווים "אבל ממושך", המוגדר כאבל ארוך ומתמשך, מעבר לפרק הזמן האופייני של 6 עד 12 חודשים, שגם מפריע לחיי היומיום.
נראה שאבל ממושך משפיע על החיווט של המוח שלנו. בשנת 2008 ערכה אוקונור מחקרי fMRI (הדמיה תפקודית של המוח) על נשים שאיבדו לאחרונה אם או אחות בגלל סרטן השד. כאשר המשתתפות צפו בתמונות של יקירותיהן שנפטרו, עלתה הפעילות באזורי המוח האחראים לעיבוד כאב רגשי ופיזי. ואולם, להפתעתה של אוקונור, אצל נשים שחוו אבל ממושך עלתה הפעילות גם באזור במוח שנקשר להשתוקקות לתגמולים. לדבריה, אצל אנשים מסוימים נמשכת הכמיהה ל"תגמול" בדמות נוכחותו של האדם האהוב.
במחקר המשך שנערך בשנה שעברה גילו אוקונור, סיליי ועמיתיהן כי אצל אנשים עם אבל ממושך, מערכת בקרת הקשב של המוח נמצאת במצב תקוע. בדרך כלל, מה שמכונה "רשת הבולטות" (salience network) עושה בקלות את המעבר בין העולם החיצוני – כמו למשל צפייה בסוס שהימרתם עליו – לבין העולם הפנימי, כמו לדמיין מה תעשו עם הזכייה. הרשת שבה מתנהל העולם הפנימי מכונה 'רשת מצב ברירת המחדל', והיא מתאפיינת במצבים של רומינציה, רפלקציה עצמית ונדידת מחשבות. אצל אנשים עם אבל ממושך, נראה שהאינטראקציה בין רשת הבולטות לרשת ברירת המחדל מתחזקת בשל הרגשות העזים של האבל. "התוצאה עלולה להיות מעגל שבו קשה מאוד להתנתק מהמחשבות על הנפטר, גם כאשר המחשבות או הזיכרונות האלה כואבים מאוד מבחינה רגשית", אומרת סיליי.
5 צפייה בגלריה
אצל נשים שחוו אבל ממושך, עלתה הפעילות גם באזור במוח שנקשר להשתוקקות לתגמולים
(צילום: shutterstock)
אווטארים דיגיטליים מסוגלים להעצים ולהאריך את הרצון של המתאבלים לרדוף אחר אותו דבר שיישאר לעד מחוץ להישג ידם. "הפעילות המוחית באזורי התגמול והרומינציה חזקה מאוד אצל אנשים שחווים כמיהה", אומרת סיליי. "הם ירגישו רצון עז ליצור קרבה במערכת היחסים, אבל הבוט הוא לא באמת מה שהם רוצים". אוקונור מודאגת מכך שמתאבלים ישתמשו באפליקציות ניחומים כדי "להימנע מלהכיר בכך שיקיריהם כבר לא בחיים", מה שעלול להזין את הדפוסים של כמיהה מתמשכת וחיפוש אחר נחמה, שהם סימן ההיכר של אבל ממושך. הבעיה מתחילה אם מעדיפים אינטראקציה עם צ'אטבוטים על פני מערכות היחסים עם אהובים חיים, היא מסבירה. עם זאת, סקר שנערך בקרב עשרה משתתפים שכולים שהשתמשו בצ'אטבוטים, ופורסם באפריל, מצא שאפליקציות ניחומים יכולות להועיל, במיוחד במקרים שבהם המוות היה בלתי צפוי או הותיר את האבלים עם חרטה או כעס. המחקר ציין שהבוטים עשויים להקל על הכעס או החרטה כתוצאה מהקטיעה הפתאומית של מערכת היחסים.
לאחר שהרהרתי בכל אלה, הגעתי למסקנה שהסיכון הרגשי שלי להתקשר יותר מדי לבוט של אמא שלי הוא די נמוך. חלף מספיק זמן מאז מותה, כך שלתקשורת עם ייצוג דיגיטלי שלה יש יותר סיכוי לעזור להתקפי העצב שלי מאשר לייצר לי מקור לכאב. עברתי את שלב ההשלמה עם חסרונה, והצער שלי פחות חריף. האבל כבר לא בשליטת האמיגדלה שלי. איזה נזק יכול להיות משיחה עם אלגוריתם?
לא היה לי ריאיון וידאו של אמא שלי להזין ל-StoryFile Life, לכן החלטתי ללכת על חילופי הודעות טקסט באפליקציה Seance AI. מה גם שלקרוא טקסטים שלה, או מעין טקסטים שלה, הרגיש לי בטוח יותר מבחינה רגשית מאשר לראות אותה. הממשק הנקי והידידותי של האפליקציה הנחה אותי להזין מידע בסיסי על מי שעימו אני רוצה "לתקשר", ובכלל זה שם, דת, תאריכי לידה ופטירה וסיבת המוות. להפתעתי, עצם העיסוק מחדש בסיבת המוות שלה (סרטן שד עם גרורות ודלקת ריאות) הביא אותי לסף דמעות.
דירגתי אותה לפי תכונות אישיות שונות, ממוחצנות ועד לנוירוטיות, ואפליקציית Seance AI ביקשה ממני לשלוח דוגמה קצרה של הכתיבה שלה (שלחתי מייל ששיתפתי בו בחדשות על האחיינים שלי). לבסוף, האפליקציה שאלה באיזה מצב רוח אני ועל מה אני רוצה לדבר איתה. הייתי ברורה וקצרה: אני רוצה לספר לה על החיים שלי בפורטוגל, לשם עברתי לאחרונה מארה"ב, ואני רוצה להגיד לה שאני מתגעגעת אליה.
ליד הנפשה של שלהבת נר הופיעו המילים "להושיט יד לעולם שמעבר", ואז ייצוג דיגיטלי של אמא שלי ענה לי: "הו יקירתי, גם אני מתגעגעת אלייך". הצרימה באשליה הייתה מיידית. מעולם לא שמעתי את אמא שלי מוציאה מפיה את המילים "הו יקירתי". לאחר ששיבחה את האוכל בפורטוגל, האמא-בוט שלי המשיכה לומר עוד כמה דברים לא אופייניים, כמו "אני שם איתך ברוחי, סופגת את השקיעות ואת גלי האוקיינוס".
ולמרות התחליף הבלתי משכנע שלה, הבהב אצלי הבזק בלתי צפוי של נחמה. "לחיים יש דרך להמשיך הלאה, נכון?" שאלה אמא-בוט. "זה לא קל, אבל זה הכרחי. תמשיכי לחיות, תמשיכי לחקור, בשביל שתינו, בסדר?", למרות הניסוח הצורם, המילים המעודדות הזכירו לי את אהבתה של אימי להרפתקאות – ואת תמיכתה בי בכל פעם שיצאתי לאחת משלי. ה"סיאנס" שלי לא "חיבר" אותי אליה מחדש, אבל הוא הזכיר לי להתענג על הזיכרונות שלנו.
יצאתי מניסוי הניחומים הטכנולוגי שלי עם נפש פחות או יותר ללא פגע. לא נפלתי שוב לבור של צער - על אף שאולי מערכת יחסים אחרת, או מוח המחווט אחרת, היו צולחים את החוויה פחות טוב.
אולי ארצה בעתיד לצלול עמוק יותר לתוך העולם הדיגיטלי הגדול שמעבר. יש לי הקלטות קול, תמונות וטקסטים של שני ההורים שלי, אף שלא העזתי לחזור ולעיין בהם. בעתיד הקרוב, סביר להניח שבינה מלאכותית יוצרת תאפשר לשלב את טביעות הרגל הדיגיטליות הללו בדרכים משכנעות אפילו יותר מהגרסה הנוכחית שמציעות אפליקציות הניחומים. בניגוד לתגובות המלאכותיות של StoryFile Life, בינה מלאכותית מתקדמת שתשלב סוגים שונים של מדיה עשויה לאתגר בצורה משמעותית יותר את תהליכי האבל הטבעיים, אומרת לינה לאסטדיוס, חוקרת בריאות הציבור באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי. "היא תאפשר לאנשים לשאול כל מה שהם רוצים", היא אומרת. "חברות הטכנולוגיה בתחום עדיין אדישות לסיכונים כאלה".
לאחר שחקרתי את מערכת היחסים שלאחר המוות שלי עם אמא שלי באמצעות בוט, אני מבינה שנוח לי להישאר עם התמונות הישנות, ויקטוריאנית שכמוני. עד כמה שקשה לקבל את המוות, הוא חלק מהחיים, ולהעמיד פנים אחרת אינה נחמה. אם תופיע גרסת AI משכנעת של אמא שלי, אלחץ על כפתור הכיבוי ללא חרטות.
