תחשבו על זה ככה: האישה עם ההכנסה הכי גבוהה בעולם העסקים האמריקני – האישה שהביאה הביתה משכורת של 138 מיליון דולר בשנת 2022, כולל מימושים ומענקים מיוחדים (ב־2023 היא חזרה לסכום הצנוע של חמישה מיליון דולר), והוכרה יותר מפעם אחת כמקבלת השכר (האישה) המובילה ברשימת אלף עשירי מגזין "פורצ’ן" – נולדה בחולון.
חולון!
וגם עברה שם את מלחמת ששת הימים – בת חמש אז, רצה למקלט עם אמה המבוהלת והסיר שלה כשאבא אי שם במילואים – וכל הזיכרונות האלה עדיין חיים בה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כך שאין כמעט מנוס מלהציג לה את השאלה המיידית המתבקשת: אם היית נשארת בחולון – ואם היית הופכת לישראלית מן המניין – עדיין היית מגיעה רחוק כל כך?
וצפרא כץ – שאלוהים יברך אותה על דיפלומטיותה וזהירותה – עונה לי מבלי להתחייב: "אין לי מושג. אבל החיים שלי, באופן מתמשך, תמיד השיגו את כל המשאלות שלי. הבן שלי מאשים אותי במה שאנחנו מכנים 'וויש־קאסטינג' – שזה כשאתה אומר משהו על העתיד כי זה מה שהיית רוצה שיקרה. ואני עונה לו: תשמע, כל אחת מהמשאלות שלי התגשמה, ובאופן טוב בהרבה מכפי שאי פעם קיוויתי. אולי זה כי היו לי משאלות צנועות". והיא מחייכת במתיקות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נו, בסדר. לא צריך להגזים עם הצניעות כשזה מגיע לצפרא כץ, 62, מנכ"לית "אורקל", חברת הטכנולוגיה הענקית שהקים לארי אליסון ושכץ הפכה למנכ"ליתה כשאליסון זז הצידה ב־2014. אנחנו נפגשים בחדר פרטי בקומה העליונה של שרתון, היא בביקור מולדת מתוקשר של כמה ימים בישראל – לראשונה מאז המלחמה – אתמול הייתה בכפר עזה ובקריה, היום היא בדרך לפגישות עם גנץ ונתניהו. ואיתי, נו.
כי בכל זאת, האישה הלא־גבוהה הזו עם הקארה הנצחי – אחת האייקוניות המובהקות של עמק הסיליקון בשני העשורים האחרונים – היא הרבה יותר ממיליארדרית טק מובילה; היא אחד המוחות החדים, המוערכים והמבוקשים באמריקה. היא הייתה מיועדת לשני תפקידים בממשל טראמפ – ולא התפתתה – והיא יושבת בדירקטוריונים כבדים של בנקים וגם של תאגיד דיסני, והיא לא נחה לרגע.
מעבר לזה, היא תומכת ישראל נצחית, מיושרת ימינה יחסית, מי שדאגה שכל אתרי אורקל בעולם – כולל במדינות עוינות – יביעו תמיכה בישראל בתקופה הזו, דאגה שהחברה תתרום ציוד צה"לי – כולל כוונות טלסקופיות ומגיני עיניים – בשני מיליון דולר, והעניקה לכל עובד של החברה בישראל משכורת נוספת כמענק לתקופה הקשה.
והיא אישה קטנה בסך הכול, כריש עסקי ארוז באריזה נעימה של חיוכים ואופטימיות נצחית ואיזו רכות בקול, שמתחלפת בסטקטו וחיתוך חד כשהיא מגיעה לסיום משפטים ומבקשת להדגיש נקודה. והיא אומרת שוב ושוב "תאמין לי, אתם תראו" כשהיא מדברת על מה שצפוי עכשיו לישראל – במובן הכי אופטימי של המילה – ולמעשה קצת קשה שלא להאמין; בכל זאת מדובר בצפרא כץ, אחת הנשים המבריקות באמריקה, ללא ספק המתוגמלת ביותר. והיא גם נשואה לישראלי, גל תירוש, שמאפשר לה להיות כל מה שהיא יכולה להיות, בעוד הוא מסתפק בכתיבה, מנטורינג, אימון כדורגל ובלהיוודע כבעלה של צפרא כץ. בקיצור, זו אישה אחת שמתחשק לתת בה אמון; כל משאלותיה עד היום התגשמו – ובאופן טוב בהרבה מכפי שקיוותה – וכרגע יש לה בעיקר משאלה אחת: שיהיה פה טוב.
אני נכנס אליה במלוא הדכדוך הכל־ישראלי של שבוע מלחמה מוכה יגון ושכול נוסף, והיא מחייכת את החיוך המשוכנע הזה שלה ומסרבת ליישר קו.
"תסתכל מהחלון הזה", היא מראה לי את תל־אביב על רבי־קומותיה הזכוכיתיים. "זה מדהים, וזה לא הולך לשום מקום. עכשיו תסתכל בתמונות של ישראל מ־1929 ואפילו מ־1951, כשאבא שלי הגיע לכאן מרומניה כילד – ותראה שישראל הפכה ממדינת עולם שלישי גמורה לאחת ממדינות העולם הראשון המובילות ולאחד מהסיפורים הכלכליים המדהימים ביותר של המאה. אני מכירה רק מדינה אחת נוספת שעשתה משהו שמתקרב לזה, וזו דרום־קוריאה. שוב, מדינה מדהימה, ואף אחד לא מדבר על להיפטר מהם. מלבד, כמובן, השכנים שלהם".
שנינו מגחכים לרגע, כי שכנים הם לגמרי הבעיה הישראלית הנוכחית, אבל כץ לא זזה מהנרטיב הכל־ישראלי העכשווי: לא עוצרים עד שמנצחים.
7 באוקטובר תפס אותה, באופן בלתי נמנע, ב־6 באוקטובר. "עדיין היה 6 באוקטובר בלוס־אנג'לס כששמענו על זה", היא נזכרת, "חזרנו מארוחת שבת אצל ההורים של חברה של הבן שלי, נהגנו בחזרה למלון, ואז התחלתי לראות את זה בטוויטר ובטלגרם ובכל האתרים, ופשוט נשארנו ערים כל אותו הלילה בזמן שכל הדבר הזה התרחש, ולמחרת טסנו הביתה לחוף המזרחי, וכשהגענו בעלי אמר לי: 'זה היום הגרוע בחיי'. מאז לא ישנו לילה נורמלי אחד. זה כל הזמן דאגה. לאמהות ולאבות ולבני הזוג של החיילים והחטופים. עד שהגעתי לכאן".
וכאן משהו השתנה אצלך?
"כן. כי כשאתה רחוק, אתה בהלם ועצוב וכועס ומנסה להבין איך לעזור, וזה יכול להיות מתסכל. ואתה מתווכח עם התקשורת והעמדות הלא־מאוזנות או הוגנות שלהם ומנסה להראות איך שקרים תפסו את מקומה של האמת, כל הזמן. או שאתה פשוט תורם כסף, והרבה – ובכל מקום שתרמנו אמרנו להם: 'זה הולך לקחת הרבה זמן, יהיו צרכים גדולים יותר, תחזרו אלינו שוב כשתדעו יותר, לא נגיד לכם 'כבר תרמנו'. אבל אחרי 7 באוקטובר בעלי העיר לי שאני לא מחייכת יותר בתמונות. ועכשיו, כשאני פה, ורואה כמה כולם חזקים וזזים קדימה, ופשוט עצם העובדה שאני עם כולם, גורמת לי לחייך שוב. ראיתי תמונה שלי מאיזה כנס סטארטאפים וחברות אתמול, והנה אני ממש מחייכת. רק להרגיש שוב את החיים והאופטימיות גרם לי לזה".
את חושבת שצריך לסיים את המלחמה בזמן הקרוב?
"אני לא נותנת עצות לאנשים מנוסים פי אלף ממני. אבל במצב העניינים הנוכחי – כשבית מופגז בכפר יובל ואם ובנה נהרגים או כשאנשים באים והורגים אוכלוסייה אזרחית באמצע עיר – למה? למה רק אוכלוסייה יהודית צריכה לסבול ככה? שום מדינה אחרת לא הייתה מוכנה לזה, נקודה. וזאת הזדמנות לשנות את העובדות בשטח".
אז עד מתי צריך להמשיך?
"הדבר החשוב ביותר שממשלה עושה לטובת אזרחיה זה לשמור על ביטחונם. עד שזה יושג, הממשלה צריכה לעשות כל מה שביכולתה לטובת המטרה הזו".
גם אם זה יעלה בשנים של מלחמה ואבידות?
"ישראל עברה שנים על גבי שנים של מלחמה, ועדיין, לאורך השנים היא הפכה כל כך מדהימה עד שמדינות אחרות רצו לייצר איתה יחסים. ולמה שהמדינה היהודית היחידה תחיה בפחד מתמיד? הממשלה חייבת את זה לאנשים, וזה לא בא חינם. תמיד יש אבידות טרגיות, עצומות ומזעזעות".
הישראלים חלוקים כרגע בשאלה אם צריך להחליף ממשלה בזמן מלחמה.
"אני לא מצביעה כאן וזה לא יהיה ראוי שאני אגיד משהו, אז אגיד רק את זה: כשאתה מתעסק עם מעגל אויבים סביבך, אתה לא צריך להוסיף לזה מלחמות פנימיות. כולם צריכים להתמקד בהצלת חיי ישראלים, והייתי אומרת שזה לא זמן טוב להסחות דעת במאבקים פנימיים".
"הדיון בהאג הוא כתם על הקהילה הבינלאומית. אתה לא יכול להאשים את הקורבן. האנשים שנרצחו בכפר עזה - אתה לא יכול להאשים אותם. ולא את המיליונים שמתו באושוויץ בגלל מה שנאצים עשו להם. שנאת היהודים היא השנאה העתיקה בהיסטוריה האנושית"
ועדיין, שרים מהימין הקיצוני משמיעים אמירות שגורמות לנו נזק ודאי בזמן מלחמה.
"זו מדינה חופשית, אנשים יכולים להגיד מה שהם רוצים. לעמוד עם מיקרופון זה דבר אחד, כל אחד יכול לעשות את זה, אבל מה שבאמת מדהים זה מה שהאזרחים עושים זה למען זה – ועל זה אני מסתכלת".
למה לדעתך אירע טבח 7 באוקטובר? האם זה קשור להיחלשותה של ישראל בגלל השסע הפנימי או לשאננות יתר של הדרג הצבאי והממשלתי?
"לעולם לא אצליח לחשוב כמו חמאס, לכן אני לא יכולה להגיד לך מה היו החישובים שלהם. אבל הם אמרו לנו – אמרו לנו! – בכל ההצהרות שלהם שהמנדט שלהם הוא להרוס את ישראל ולחסל את היהודים. מדינות אחרות אמרו דברים דומים. גם החות'ים טוענים למנדט הזה. גם איראן. ואני חושבת שכשאומרים לך שרוצים להרוג אותך, אתה צריך להאמין לזה. אני חושבת שזה הלקח העיקרי".
היא מוכרחה להיות זהירה, כמובן. לא פוליטית מדי לשום כיוון. לא מפורשת, גם אם ברורה. אבל לגבי עניין אחד היא מסכימה: עלייתה המחודשת של האנטישמיות בארה"ב. אין דרך להחמיץ את המתרחש בערים ובקמפוסים הגדולים, גם אם כץ משוכנעת שהתופעה תחלוף ברגע שישראל תבהיר שהיא עצמה לא מתכוונת לעשות שום דבר דומה.
"אני רואה גדילה הדרגתית באנטישמיות בארה"ב כבר לאורך עשור וזה לא הפתיע אותי בכלל, אבא שלי הצביע על זה בשבילי כי הוא ראה תהליכים דומים במזרח אירופה כילד. וזה קורה לדעתי כי הם חושבים שישראל חלשה. הם חושבים שהיהודים חלשים, והם מתחזקים מזה. אם ישראל תחזיר לעצמה את ההרתעה והיכולות, ואמריקה תחזיר את ההרתעה והיכולות מול הדבר הזה, הם ייעלמו כמו שהם נעלמו תמיד. ראינו את הדבר הזה גם אצלכם: כשטרוריסטים מרגישים חזקים הם יוצאים לרחובות, וכשישראל מתחזקת הם מסתתרים מתחת לרצפה. זה קשור לכוח ונחישות, וכרגע הם חושבים שישראל חלשה".
נראה שכרגע גם הנרטיב הפרו־פלסטיני חזק יותר עבור המון צעירים אמריקנים.
"זה כמו שקומוניזם היה פעם מאוד פופולרי. וזה מתחיל באוניברסיטאות. ילדים אמריקנים נלקחים ממשפחותיהם בגיל 17־18, מגיעים לקמפוסים האלה, אין להם חברים והם חייבים להתחבר. הם מפוחדים, והארגונים שוטפי המוח האלה אומרים להם: בוא, תן לי לחבר אותך למטרה, למשהו חשוב. הם אפילו לא יודעים את העובדות. כל התנועה הזו של להט"בים למען פלסטין – בחייך, תחשוב כמה טיפשים הילדים האלה! הם לא מבינים את הדברים הכי בסיסיים, שאין שום זכויות להט"ב בעזה. אז לקח לארגונים האלה הרבה זמן לגדול, וייקח איזה זמן להחזיר אותם לגודלם המקורי. וקח בחשבון שרוב האמריקנים עדיין עם ישראל. תאמין לי, אתה תראה. התפיסה שהיהודים הם הקולוניאליסטים היא באמת טירוף. והמציאות, באופן בלתי נמנע וכמעט תמיד, בסוף נוחתת. אז אני נשארת אופטימית, יש לי שני בנים שעברו בקולג'ים האלה ויצאו לגמרי נורמליים, כך שאני באמת חושבת שאלה קבוצות קטנות. זעירות".
היית מעורבת בעצמך בתרומות לקמפוסים של הרווארד, פן ו־MIT?
"היינו מעורבים במידה רבה, והפסקנו, והבהרנו שלא יזרמו יותר מיליונים בכיוונים האלה, לא לפני שייעשה שם ניקוי אורוות יסודי. לא ייתכן שאנשים צורחים שהם בעד השמדת עם והרג יהודים. זה לא חופש דיבור, זו הטרדה ואיום, זה מפר את החוק ואת מדיניות האוניברסיטאות, ואוניברסיטאות לא יתמכו בזה כמו שאצלנו בחברה לא יתמכו בזה".
6 צפייה בגלריה
''דרוש ניקוי אורוות''. נשיאת אוניברסיטת הרווארד הפורשת קלודין גיי בדיון בקונגרס
(צילום: EPA)
ייתכן שישראל טעתה במדיניות ההסברתית שלה ולבסוף מצאה את עצמה נשפטת בהאג?
"זה טיפשי. זה מסוג הדברים שקורים באו"ם ובבית הדין הבינלאומי, ואלה דברים שהם בעיניי כתם על הקהילה הבינלאומית. אתה לא יכול להאשים את הקורבן. האנשים שנרצחו בכפר עזה – אתה לא יכול להאשים אותם. ולא את המיליונים שמתו באושוויץ בגלל מה שנאצים עשו להם. שנאת היהודים היא השנאה העתיקה והמתמשכת ביותר בהיסטוריה האנושית, ואתה יכול להלביש את זה בכל בגד שתרצה – אנטי־ישראליות, אנטי־הממשלה – וזה עדיין בדיוק מה שזה היה תמיד: היהודים הביאו מוסר לעולם לפני אלפי שנים, ויש כמה אנשים שעדיין שונאים את זה".
המלחמה הזו תשנה משהו?
"אני מאמינה שהקטסטרופה האסונית הזו שקרתה לישראל תהיה בסוף נקודת אור וקריאת השכמה פחות לישראל ויותר לעולם כולו. לא רק בארה"ב ובאוניברסיטאות, אלא גם בכל אירופה ובעוד מדינות. דברים הולכים להשתנות. לעיתים קרובות, למרבה הצער, זה דורש הקרבה גדולה מצד היהודים".
קל, אולי, להישאר אופטימיים כשאתם מיליארדרים אמריקנים עם כרטיס טיסה בחזרה בסוף השבוע, אבל כץ עדיין מגיעה עם סוג עמוק יותר של מחויבות והבנה, והיא משוכנעת שהטוב ביותר עוד לפנינו. כמי שהייתה מעורבת בבחישות לקראת הסכמי אברהם, היא עדיין צופה להם עתיד. "זה לא יקרה היום או מחר, אבל אין לי שום ספק שזה יקרה – פשוט תקשיב למה שאומרים לנו: ההנהגה הסעודית ברורה מאוד לגבי הנורמליזציה עם ישראל שהם רואים באופק, וכל ממשלה ישראלית תשתף פעולה עם נורמליזציות נוספות באזור. האזור עצמו חשוב מאוד, אנחנו רואים מה קורה עכשיו בים האדום, ונורמליזציה רחבה היא האינטרס של עוד הרבה מדינות מלבד ישראל".
"אני מאמינה שהקטסטרופה האסונית הזו שקרתה לישראל תהיה בסוף נקודת אור וקריאת השכמה פחות לישראל ויותר לעולם כולו. לא רק בארה"ב ובאוניברסיטאות, אלא גם בכל אירופה ובעוד מדינות. דברים הולכים להשתנות"
איפה את רואה את ישראל בעוד חמש שנים? זו דמוקרטיה? מדינה משגשגת?
"כן. תקשיב, אתה באמצע הדבר אז אתה לא יכול לראות ממרחק. אבל מדינות ברחבי העולם – כאלה שיש להן יחסים חדשים עם ישראל וכאלה שנמצאות איתה ביחסים זה עשורים – עדיין רואות בה נקודה מרכזית מאוד ומגדלור של חדשנות. דיברתי עם משקיעים והם שמחים לבצע השקעות חדשות בישראל. זו פשוט תקופה קשה כמו שהקורונה הייתה תקופה קשה. איבדנו אנשים גם לאורך המגפה. סבלנו, ילדים סבלו, אנשים הפסידו שנים מחייהם – וישראל יצאה מזה חזקה מאוד. והיא תצא גם מהמשבר הזה חזקה מאוד לפני שתספיקו לשים לב. אתם תראו".
זו אופטימיות מופלגת.
"אני באה ממשפחה מבורכת ואופטימית מאוד – שני הוריי שרדו את השואה כילדים בתנאים קשים, ושניהם יצאו מזה ולא אמרו 'איזה מסכן אני'. לא, הם אמרו: 'וואו, איזה בר־מזל אני, נשארתי בחיים'. וכשאבא שלי הגיע לישראל, הוא אומר שזה היה היום המאושר בחייו. וכן, הוא היה במחנה ובמעברה כאן, והוא התחיל כשרת באוניברסיטה העברית, והוא היה פועל בניין כשבנו את האוניברסיטה, ומה הוא עשה בסוף? דוקטורט בפיזיקה גרעינית באוניברסיטה. והוא פגש שם את אמא שלי, שהייתה סטודנטית זרה מאוניברסיטת מיין, מישהי שההורים שלה הגיעו לארה"ב אחרי השואה ומחנה פליטים באוקראינה".
השאר היסטוריה אמריקנית שהביאה את הבת לפסגת ההייטק העולמית, משם היא צופה – שוב, באופטימיות לא תמיד זהירה – במצב ההייטק הישראלי ובהאטה הניכרת.
השקעות כאן צנחו בתקופת הרפורמה המשפטית, ובוודאי עכשיו, עם המלחמה. את רואה נקודת מפנה?
"בוודאי. הייתה האטה גם לענקיות עמק הסיליקון, הן הפסיקו לשכור וגם פיטרו אנשים, הרבה משקיעים לקחו צעד אחורה, וכל זה קרה עוד לפני הרפורמה המשפטית בישראל. ריביות עלו, נעשה קשה לגייס כסף, הדברים האלה נעים במעגלים. אבל חשוב להבין שישראל היא כמעט חתיכה מעמק הסיליקון או ממה שכונה דרך 128 בבוסטון, או מכל אזורי ההשקעה האלה בטקסס וצפון־קרוליינה וניו־יורק ועכשיו במיאמי. אז אתה צריך לראות את ישראל כאחת המדינות האלה, כי היא עדיין יוצרת את ההון האינטלקטואלי המדהים ביותר ואני חושבת שדברים חוזרים עכשיו".
גם בזמן המלחמה?
"כן. דברים חוזרים אפילו במלון הזה. דיברתי עם המנהל והוא אמר שהתפוסה שוב עולה, אנשים חוזרים, ותראה אותי, גם אני חזרתי. וכשאני מסתכלת על הביזנס שלי כאן – אנחנו חזרנו לרמות שלנו מלפני הקורונה ומעבר לזה, וכל שנה היא רק טובה יותר. למעשה, הצוותים הישראליים שלי משיגים כרגע – באמצע כל זה, כשחלקם בכלל במילואים! – יותר מאשר המון מהצוותים האחרים שלנו בעולם. אז איך אפשר שלא להיות אופטימית?"
העתיד ככלל, על פי כץ, הוא מקום טוב לחכות להגיע אליו. אל תגרמו לה להתחיל לדבר בכלל על AI או מציאות רבודה – זה לגמרי קורה מבחינתה – אבל זה הולך להיות אפילו טוב יותר, כבר בעשור הקרוב: "רפואית, נוכל לאתר מחלות בדרכים שלא יכולנו. לא יהיו מצבים שסרטן מתגלה בשלב מתקדם כל כך. דברים יהפכו גלויים והחלטות רפואיות וכלכליות יתקבלו בדרכים שקשה בכלל לדמיין. כל מה שראינו שקרה בעשור האחרון, יקרה פי חמישה עד עשרה בעשור הבא. כל עבודה מטרחנת שאנשים לא רוצים לעשות, תיעשה בשבילם. יהיו ג'ובים חדשים לגמרי. אבל שמע, אני לא אישה של חזון. לארי אליסון, אילון מאסק, אלה אנשים של חזון. אני מנהלת. אני אפילו לא מעמידה פנים שיש לי חזון".
אפרופו מאסק, רשתות חברתיות ימשיכו להיות דומיננטיות כל כך? לתרום לאנטישמיות ולפייק ברמה כזו?
"אני חושבת שהן בעיקר שיקוף של מה שנכנס אליהן – וחלק מזה נכנס על ידי רובוטים ואנשים עם אג'נדה. אבל באופן אישי, אני על X כל היום כי אני רוצה לדעת מה קורה".
ואת מרגישה שאת מקבלת שם תמונה מאוזנת?
"אני לא מעוניינת בשקרים, ודרך האנשים שאחריהם אני עוקבת ב־X אני מקבלת חדשות יעילות יותר ומבט ברור יותר על התמונה המלאה. אני באמת חושבת שהם עושים שם עבודה מצוינת".
אבל את נשארת בתא ההדהוד שלך.
"אם אני עוקבת רק אחרי דברים ואנשים שבחרתי לעקוב אחריהם, ואני יודעת מה הם חושבים, זה בוודאות תא ההדהוד שלי".
את עוקבת אחרי אנשים שאת מתנגדת לדעותיהם רק כדי לראות מה חושבים בצד השני?
"בוודאי", כץ מחייכת, "הנה, תראה, אני עוקבת אחרי איי־בי־סי ניוז, אלוהים יודע מה הם אומרים היום. אני עוקבת אחרי "הוושינגטון פוסט", אחרי "הניו יורק טיימס" – אני מנסה לעקוב אחרי מקורות אמינים – אבל תופתע לדעת עם מה הבי־בי־סי מגיעים לפעמים! גם הם נחשבים למקור אמין. והמקור האמין שלהם הוא איזה חמוש".
מה המחשבות הנוכחיות שלך על טיקטוק?
"טיקטוק משתמשת בענן שלנו, אני חושבת שהם מנסים לעשות עבודה טובה, וזה קשה להם מאוד. יש להם עוקבים מהמון מדינות, למשל ממלזיה ואינדונזיה, שדוחפים כל מיני דברים".
אז הם טובים לעסקים אבל פחות לדמוקרטיות?
"לא, גם פייסבוק ואינסטגרם אותו דבר. כולם נתונים לאותן השפעות של מה שמתרחש ופשוט משקפים את זה חזרה".
את בוטחת בהם?
"אישית? אני בוטחת רק באורקל".
אורקל – למקרה שהתעוררה תהייה – היא ענקית תשתיות אינטרנטית שהצטרפה באיחור למועדון מייסדות הענן, אחרי שאמזון, מיקרוסופט וגוגל כבר הקימו את שירותי הענן שלהן והשתלטו, כרגיל, על רוב השוק העולמי. אורקל נהנתה ממה שמכונה יתרון המצטרף השני – שלומד מטעויות הראשון ומיישם אחרת – והקימה עד היום עשרות עננים ברחבי העולם, תוך כדי שהיא מתבלטת בתמחור זול יותר וברמת אבטחה נוקשה יותר. בישראל החברה הקימה תשתית ענק מאובטחת בעומק תשע קומות מתחת לאדמה – הצהרת כוונות שהייתה אמורה לסייע לה לזכות ב־2021 במכרז הממשלתי הגדול "נימבוס" לאספקת תשתיות ענן לממשלה ולצה"ל – אבל הפסידה לבסוף לעננים של אמזון וגוגל. בתגובה החברה רק המשיכה להתעצם ולהשקיע בישראל, וכץ אומרת ש"הענן שלנו בישראל מצליח מאוד, ואני מאושרת ממנו ואין לי ספק שנקים כאן ענן שני. זו לא הייתה טעות לבנות ענן בעומק תשע קומות כדי להגן על המידע של הלקוחות, ואני משוכנעת שיהיו עוד חוזים ממשלתיים רבים מאוד – אני בכלל לא חושבת שהרבה דברים פועלים כיום על נימבוס".
המחויבות ארוכת הטווח הזו מצד, נו, חולונית לשעבר, עשויה לעבוד לטובת אורקל בישראל כבר בעתיד הנראה לעין, ובכל מקרה, כץ נשארת נשואה לישראל, כמי שאהבת חייה יצאה מכאן רק כדי לפגוש אותה בניו־יורק לפני כמה עשורים.
"נפגשנו בניו־יורק, התברר שגרנו במרחק בלוק זה מזה", היא נזכרת בערב שבו הכירה את בעלה. "שנינו היינו באיזה בר, אני עם חברות והוא עם חברים, והמעיל שלי היה תלוי על וו בכניסה, ומישהו עבר ליד והמעיל נפל לרצפה, והוא וגם אני ראינו את זה, ושנינו מיהרנו לשם כדי לתלות אותו לפני שידרכו עליו. ונפגשנו ליד הוו. וידעתי מיד שאני אנשא לו, וגם אמרתי לו באותו רגע. הרגשתי את הנשמה הטובה שלו כמעט מיד. וכך היה: בערך שנה וחצי אחר כך התחתנו".
שני הבנים שלהם כבר גדולים ומסודרים, אחד מהם משחק כדורגל ברמה מקצועית וגם זכה בחודש שעבר עם הקבוצה שלו במדליית זהב במשחקי פאן אמריקה של המכביה בארגנטינה, והמשפחה מגובשת מאוד. "אנחנו מסתובבים הרבה יחד", היא מודה. "זה מה שאנחנו עושים. אין לי הרבה תחביבים מעבר לזה".
משהו שאת עושה בזמנך החופשי?
"מה זה זמן חופשי?"
ספורט?
"אני הולכת ארבעה־חמישה מייל כל בוקר".
לפחות פעמיים בשנה היא מגיעה לישראל, וגם כאן היא נעה בין המשפחה שלה לזו של גל. האם יש סיכוי שתחזור אי פעם לאספסת? "אני יכולה לומר לך שבכל מקום שהילדים והנכדים שלי יהיו, שם אני אהיה, קרובה מאוד. ואם אחד מהם יעבור לישראל – שזה משהו שאני שומעת לפעמים – תמצאו אותי בטווח צעקה ממנו, אני מבטיחה לך".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.24
