שמן ותמונתן אסורים בפרסום. הן בשנות ה-30 המאוחרות שלהן, נושאות דרגת סגן-אלוף, בעלות תארים מתקדמים, וכל אחת מהן חולשת על מאות עובדי הייטק, במדים ובלעדיהם, ועל פרויקטים רגישים בהיקף של מאות מיליוני דולרים; הן אחראיות על בנייתם של המערכים הטכנולוגיים פורצי הדרך של צה"ל, שכיכבו במלחמה האחרונה ויככבו במלחמות הבאות. מדובר בפרויקטים ענקיים, עתירי תקציבים ומחשוב – ממערכות עיבוד תמונה ותקשורת מוצפנת, דרך רובוטים למנהרות וכלי שיט בלתי מאוישים, ועד לכטב"מי התקיפה ומיירטי כיפת ברזל.
5 צפייה בגלריה
(חמש הקצינות בצילום קבוצתי במשרד הביטחון. "אתה לא מקבל אחריות כזו בשום חברת הייטק" | צילום: ריאן פרויס)
כל החמש הן קצינות במפא"ת – המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית, אגף ייחודי, אזרחי-צבאי, במשרד הביטחון, שאחראי על מה שמכונה "בניין הכוח" של ישראל: ייזום, פיתוח ורכש של האמצעים הטכנולוגיים הנדרשים לגופים הביטחוניים, גם מגופים אזרחיים. חלק ניכר מן הפעילות, בוודאי פרטיה, מתבצע תחת מעטה כבד של חשאיות. "התפקיד שלנו", הן אומרות, "הוא לחשוב על השלב הבא. הצבא, שעוסק בפעילות היומיומית, לא יכול לעשות את זה בעצמו. אנחנו דואגים לכל התהליך – מהגדרת הצורך המבצעי ועד להשלמת הפיתוח, כשהמערכת מגיעה לבשלות".
האישה היחידה בחדר
למרות ההילה ההייטקיסטית, הן לא עונות לסטריאוטיפ של בוגרי 8200. רובן גדלו בפריפריה. סא"ל ס', האחראית בין השאר על פיתוח הדור הבא של הכטב"מים, היא ילידת טבריה. סא"ל ל', ראש ענף מודיעין חזותי, האחראית על פיתוח אמצעים המבוססים על ראייה ממוחשבת ועיבודי תמונה, גדלה בדרום תל-אביב ("זה המקום שבו למדתי להילחם, להפעיל את המרפקים שלי"). סא"ל ה', האחראית על פיתוח כל מערכות הלחימה המיוחדות של חיל הים, כולל כיפת ברזל הימית, היא ילידת צפת.
ה', 38, נשואה פלוס 3, מתגוררת כיום בכוכב יאיר. היא התגייסה לצה"ל במסגרת תוכנית "עתידים" לשילוב בני נוער מהפריפריה במסלולי העתודה, בעלת תואר ראשון מהטכניון בהנדסת חשמל ותואר שני במינהל עסקים. את עיקר השירות עשתה בחיל הים ומשם הגיעה למפא"ת. "יכולות ושאפתנות", היא אומרת, "יש בשדרות ובתל-אביב באותם אחוזים. השאלה היא אם אתה נחשף למסגרות שדוחפות יותר להגיע להישגים. לי היה ברור מילדות שאני אהיה מהנדסת. מאז ומתמיד הייתי טיפוס טכנולוגי. בחרתי ללמוד הנדסת חשמל בלי שיהיה לי מושג במה מדובר, כי זה היה המקצוע הכי קשה והכי מבוקש".
שום "פיל" לא נותר בחדר במהלך השיחה, גם פילים שנוגעים לחייהן הפרטיים, לדילמות בית-משפחה, ולעובדה שנשים מהוות רק 30% מכלל המשרתים במפא"ת. למשל, את נושא תפקודן של נשים בכירות בתוך יחידה עם דומיננטיות גברית, מנקה מהשולחן סא"ל ל' בקלילות בשם כולן: "בדיונים, ברוב המקרים, אני האישה היחידה בחדר. זה ממש לא מרגש אותי, ואני בסדר גם עם עימותים, אם צריך".
ל', 40, היא הרווקה היחידה בחבורה, בעלת תואר ראשון בהנדסה מהטכניון ותואר שני במינהל עסקים, וכיום גם מלמדת בטכניון. למפא"ת הגיעה אחרי 10 שנים ביחידה 9900 באמ"ן.
המלחמה חייבה אתכן לעבוד סביב השעון. זה אומר שהילדים לא ראו אתכן בבית בתקופה הזו. איך אתן מתמודדות עם הקושי הזה?
סא"ל ס' מרמת-גן, 39, נשואה פלוס 3: "אני מאמינה, שגם אם יש לי רק מעט זמן עם הבנות שלי, מה שאני מעניקה להן מבחינת ערכים לא נמדד בזמן".
ס' היא בעלת תואר ראשון בפיזיקה מאוניברסיטת תל-אביב. למפא"ת הגיעה אחרי 13 שנים בחיל האוויר בשורה של תפקידים. "אם אני יושבת איתן", היא ממשיכה, "מסבירה להן מה זו כיפת ברזל ומספרת איזה חלק לקחתי בפיתוח הזה, אני חושבת שבעצם נתתי להן את הכל; הן יודעות שאין תקרת זכוכית, שהן יכולות לעשות כל מה שיחלמו עליו ולשאוף לכל דבר. אני חושבת שזה יותר משמעותי מאשר להשגיח עליהן בגינה הציבורית".
סא"ל נ' מכפר-סבא, 41, נשואה פלוס 2, היא בעלת תואר ראשון בהנדסת תוכנה ותואר שני במערכות מידע. לפני שהגיעה למפא"ת עשתה כמעט 20 שנה בתפקידים טכנולוגיים מבצעיים באגף תקשוב – ניהלה מרכזי מחשוב ומערכות שליטה ובקרה. "כשאני מנסה לזקק את האירוע הכי מאתגר במלחמה מבחינתי, זה להיות אמא שלא נמצאת בבית. יד על הלב — שירתי שנים רבות בשטחים, אבל כשאת לבד, גם אם את נוסעת שוב ושוב ברחבי איו"ש ואפילו חוטפת בקבוקי תבערה, זה לא אותו אירוע כמו להיות אמא לילדים שמקבלים התקפי חרדה ואת לא יכולה להיות איתם. הילדים שלי קטנים יחסית, בני 3 ו-6, ובתחילת המלחמה הם היו מתקשרים ופשוט בוכים. ב-8 באוקטובר, כשהמצב עוד לא היה ברור לגמרי, שניהם היו אצל חמותי. פתאום קיבלתי מהם צלצול. כולם בכו מאחורי הקו, כולל חמותי. 'מישהו דופק בדלת', הם אמרו, 'ואנחנו לא יודעים מי זה'. חמותי הייתה בטוחה שאלה מחבלים והתקשרה למשטרה. והילדים צועקים לי: 'אמא, למה צריך משטרה, תעזבי עכשיו הכל ותבואי הביתה!' ואני ידעתי שאני לא יכולה לבוא הביתה; שאני אפילו לא יודעת מתי אחזור. מצד שני, היום, בגן או בבית הספר, כשיש אזעקה וכולם הולכים לממ"ד, החברים אומרים להם 'אמא שלכם שומרת עלינו עכשיו'".
סא"ל ת' מגדרה, 41, נשואה פלוס 4, היא קצינת משאבי אנוש של מפא"ת ואחראית על המשאב הכי יקר – ההון האנושי. היא היחידה בין החמש שאינה בעלת הכשרה טכנולוגית – עם תואר ראשון במשאבי אנוש ותואר שני בניהול וארגון מערכות חינוך. "הכל תלוי בשאלה אם אנחנו שלמות עם הבחירה שלנו", אומרת ת' בעניין הילדים. "במלחמה הייתי בהיריון, וב-7 באוקטובר, כשאני הוקפצתי לכאן, בעלי הוקפץ למילואים. חודשיים רצופים לא חזרנו הביתה, והילדים היו אצל הוריי. הייתי שלמה עם זה, כמו שהייתי לאורך כל התפקידים שעשיתי".
לא להתעוור מהטכנולוגיה
מבחינתכן, המלחמה הזאת מסמלת את ניצחון הטכנולוגיה או כישלונה?
סא"ל ס': "אני אענה לך בהקבלה לעניין אחר. כשאתה מתכנן מנגנון כלשהו שיפעל אוטומטית, חלק מההתלבטות היא עד כמה אתה מנוון בכך את האדם שמאחוריו, שעד כה היה צריך להפעיל שיקול דעת וכרגע נותן אמון מוחלט במכשיר. תפקידנו לוודא שהטכנולוגיה לא הופכת אותנו לעיוורים. חייבת להתלוות אליה תפיסת שימוש נכונה".
האם אתם, אנשי הטכנולוגיה, לא השליתם אותנו – את הצבא, את הממשלה, את המדינה – שאפשר לסמוך בעיניים עצומות על ההברקות שלכם?
סא"ל ס': "אתה מדבר על הפעלת הכוח. במפא"ת אנחנו אחראים על בניין הכוח. אני אדבר על עצמי: אני בקשר מאוד הדוק עם המשתמש המבצעי. כשאני מעבירה יכולת חדשה לזרוע צה"לית כלשהי — מל"ט, מטען הנישא על ידי כלי טיס, חיישן – מאוד חשוב לי לבנות איתה את תפיסת ההפעלה של הכלי הזה, להכיר את המגבלות שלו. ההבנה של חולשות המערכת היא מרכיב חשוב בתהליך הקליטה שלה".
סא"ל ה': "אין מערכת הגנה שהיא הרמטית ב-100%. חד-משמעית – יש לנו את המערכות הכי טובות בעולם בתחומן: כיפת ברזל וטילי השרביט והחץ, אבל גם הן לא נותנות הגנה מושלמת מול כל מגוון האיומים, וכשהן כושלות זה יכול להיות כרוך באסון. ובכל זאת, ברור שזו הצלחה גדולה. במלחמה הפכנו מערכות הגנה למבצעיות גם בים תוך זמן קצר – גם המיירט LRAD וגם 'כיפה ימית' לספינות סער 6 הוכיחו את עצמם בצורה באמת יוצאת דופן. נכון, 7 באוקטובר היה יום נורא. אני לא נכנסת לתחקירים, אבל אני בטוחה שחלק מהמערכות גם כשלו טכנולוגית, והיו בעיות שנבעו מתורת הלחימה. אבל מצד שני, הטכנולוגיה שבשלה פה בעשורים האחרונים היא זו שאיפשרה לנו לנהל מלחמה בכל כך הרבה זירות בו-זמנית. אני יכולה לומר, שבליל המתקפה האיראנית ישבתי בבית, וגם כשראיתי את כמות הטילים והכטב"מים שהיו בדרכם אלינו, הייתי די רגועה. אני מאוד סומכת על המערכות שלנו, שאגב, כל הזמן מתעדכנות, ויש הפקת לקחים מאוד מהירה. אנחנו כל הזמן בודקים, גם תוך כדי לחימה, מעדכנים גרסאות ומטפלים בדברים שאנחנו מגלים תוך כדי תנועה".
סא"ל נ': "7 באוקטובר היה משבר דרמטי, את זה לא נוכל לשנות. אבל אני יכולה לומר על התחום שלי, מערכות המידע והרשתות, שקצב ההתעשתות שלנו והפיתוחים שהצלחנו להביא באפס זמן, הוא חסר תקדים. עברנו לתצורת עבודה של 24/7, גייסנו אנשי מילואים מנוסים, וקיבלנו החלטות: מה צריך עכשיו, מה לקנות יותר, אילו מערכות להכניס, איך לעבוד אחרת עם מערכות קיימות ועוד".
יש לקחים משמעותיים שכבר הופקו מ-7 באוקטובר?
סא"ל נ': "בוודאי. רוב האנשים שלנו לא נמצאים כאן, אלא בגזרות הלחימה השונות כדי ללמוד על הצרכים. אגב, לגמרי במקרה, ערב המלחמה העלינו לאוויר את אחת המערכות המרכזיות של מפא"ת. אז זו לא הייתה קפיצה למים, אלא קפיצה לאוקיינוס; זה דרש אנשי תוכנה מילואימניקים שעבדו על עדכונים ותיקוני תוכנה סביב השעון".
סא"ל ס': "בעולמות המל"טים עבדנו בהיקפים של פי שישה יותר מהרגיל, והגענו להצלחות גדולות. הזירה השתנתה כל הזמן: האויב לומד אותנו ואנחנו לומדים אותו. הכנסנו לפעילות חיישנים חדשים, יכולות תקשורת חדשות. ביצענו תהליכים שבשגרה לוקחים שנה בתוך שבוע וחצי. המערכות נכנסו ישר לשטח, ואת כל הפידבקים קיבלנו מהפעילות המבצעית".
סא"ל ה': "המלחמה גם מיקדה אותנו. אני אתן דוגמה מחיל הים: באירוע הפשיטה הימית בחוף זיקים חלק מהמחבלים נוטרלו עוד בים, חלק נוטרלו רק בחוף, אבל חלק הצליחו לחדור. הבעיה שאיפשרה את החדירה הייתה מוכרת וידועה לנו עוד לפני המלחמה, ופעלנו למצוא פתרונות, אבל הם עוד לא היו בשלים לשלב הזה. זה חייב אותנו למקד מאמצים, שלא יקרה שוב".
סא"ל ל', התחום שלך, המידע המודיעיני, קריאת השטח, היה בעייתי במיוחד בימים הראשונים של המלחמה.
סא"ל ל': "מאוד. היתה תחושת תסכול קשה מאוד ב-7 באוקטובר. צריך להגיד את האמת, שהשבועיים-שלושה שבהם נערכנו לתמרון בעזה נתנו לנו זמן להיערך טוב יותר עם הכוחות — ללמוד מהם החוסרים הכי קריטיים בעולמות החיישנים והראייה הממוחשבת המדויקת. המלחמה כיילה אותנו: יש המון דברים שבהם הצלחנו להבין יותר טוב מה צריך לעשות, ולא פחות חשוב – מה לא צריך לעשות. תוכניות העבודה השתנו לחלוטין. אני עובדת הרבה עם גופי פיתוח בעולמות הרובוטיקה והאוטונומיה. מצד אחד, המלחמה ניפצה לנו כל מיני חלומות על פיתוחים עתידניים, ומצד שני – דברים שחשבנו שהם לא ריאליים פתאום הפכו מאוד ריאליים.
"אחרי הכניסה לעזה הייתה הרבה התעסקות סביב השאלות ההומניטריות, כמו העברה של אוכלוסייה וניטור של הרס התשתיות – כמה מבנים נהרסו בתקופה מוגדרת. היום יש לצה"ל כלי ניטור של שינויים במבנים, בתשתיות ובאוכלוסייה, עם יכולות אוטומטיות. יודעים איפה נמצא כל דבר – כביש, מבנה או עמוד חשמל. על זה 'מניחים' את התמונה המודיעינית, כולל מיקום האויב ומיקום כוחותינו. זה משמש לניתוח איומים בשטח, קווי ראייה ואזורי סכנה לכוחות. אלה דברים חשובים מאוד גם ברמה הטקטית – לאן להכניס כוחות – וגם ברמה האסטרטגית".
ובכל זאת, היו יותר מדי תקריות דו"צ (ירי עצמי על כוחותינו), שעלו בחיי אדם. האם אתן מרגישות שצה"ל קיבל את מקסימום הכלים שאפשר היה לתת כדי למנוע אותן?
סא"ל ל': "אין שום דבר שהיה בארסנל שלנו שחשבנו שיוכל לעזור לחיילים בשטח ולא העברנו להם, דמיוני ככל שיהיה – והיו גם דברים שהם ממש מדע בדיוני".
נעזרתם בטכנולוגיה גם במיפוי המנהרות?
סא"ל ל': "הצורך עלה בחודשים הראשונים של הלחימה, כשהכוחות נדרשו ללמוד את פנים המנהרות לפני השמדתן. דאגנו ליכולות מידול תלת-ממדי שלהן, שהבאנו מהעולם האזרחי. אנחנו עובדים כבר הרבה זמן בתחום המיפוי של חדרים, ביצירת מודלים של מבנים. כמו שממדלים חדר אפשר למדל גם מנהרה".
כפסע מלטרוק דלת
אנחנו בתקופה שבה מדינת ישראל סובלת ממחסור בכוח אדם בהייטק. אתן מצליחות במפא"ת להתחרות ברמות השכר והתנאים בשוק הפרטי ולהשאיר כאן את האנשים המתאימים?
סא"ל ת': "מכל סקר שנעשה בעניין הזה עולה שסוגיית השכר היא לא המכריעה פה. מה שמשאיר את האנשים זה האתגר והסיפוק המקצועי, לצד דמות המפקד שמלווה אותם. אנחנו נלחמים על כל אחד גם מול הזרועות השונות בצה"ל, מסבירים למה האנשים הטובים צריכים לבוא דווקא אלינו. בינתיים אנחנו מצליחים. דמות המפתח שלי בעניין הזה היא קצין מדומיין בדרגת רב-סרן, שעומד לסיים את ההתחייבות הקשיחה שלו לצבא הקבע".
והחבר שלו כבר מזמן ראש צוות במיקרוסופט.
"נכון. אנחנו משתדלים להגיע אליו לפני שקיבל החלטה בנושא, אחרת איבדנו אותו. לרוב, אנחנו יודעים לתפור לקצין כזה חליפה לפי מידה, שמתייחסת למסלול השירות העתידי שלו: איזה תפקיד יעשה במפא"ת, מתי יחזור לזרוע שממנה בא, איך יוכל להתמודד על קידום, לצד מענק מיוחד או תגמול. זה מאתגר, אבל אני יכולה לומר שהשנה, ביחס ללפני שנתיים ושלוש, היו לנו כלים להשאיר את מי שרצינו. הרבה אנשים שהיו כפסע מלטרוק את הדלת נשארו איתנו לטווח רחוק. זה קשור מאוד למלחמה לדעתי. אנשים כאן הרגישו מחויבות מלאה. זה היה כך גם עם אנשי המילואים שלנו: מילואימניקים שעברו את הגיל מזמן התחננו לבוא לשרת. אלה אנשים שנושאים איתם את הזיכרון הארגוני של מפא"ת, ויש משימות שרק הם יודעים לעשות".
אחרי שנה פלוס של לחימה, יש לכן כבר היכרות טובה גם עם היכולות הטכנולוגיות של הצד השני — חמאס, חיזבאללה, איראן. האם הופתעתם מההתקדמות שלהם?
סא"ל ה': "לא. תרחישי הייחוס שנערכנו אליהם מכסים את מה שראינו. האם זה אומר שיש לנו מענה מושלם? לא, אבל אנחנו מודעים לאתגרים. בסך הכל אני חושבת שהמידע המודיעיני שלנו על מה שיש לצד השני הוא ברמה די גבוהה".
"הבטן הרכה" שלנו, ההגנה מפני הכטב"מים התוקפים, היא בתחום שלך, סא"ל ס'. הכטב"מים של חיזבאללה והחות'ים הצליחו להגיע עד לבית ראש הממשלה בקיסריה, לפגוע בחיילים במחנה צבאי ולהרוג אזרח בתל-אביב.
סא"ל ס': "למרות שזה תמיד כואב והנזק קשה – בסוף לא מדובר באיום אסטרטגי, קיומי. אם אתה שואל אם למדנו ואם היו לנו תובנות במהלך המלחמה מכל חיכוך — אז בוודאי. למדנו בצורה מהירה, ואת המסקנות יישמנו מיד. האם גילינו פערים מסוימים, חולשות מסוימות? ברור, וידענו לתת להם מענה בצורה מאוד מהירה".
עד לרגע זה נראה שאיום הכטב"מים התוקפים לא פתור.
"אתה לא יודע מה וכמה נמנע. כמות הסיכולים – ומדובר במנעד רחב, שכולל חימושים, פלטפורמות אוויריות מכל סוג ומטוסי קרב – גדולה באופן משמעותי מכמות הזליגות".
מעבר לחוקי הפיזיקה
תרשו לי לשאול מה בעצם אתן עושות פה? נשים מוכשרות במיוחד, עם יכולות טכנולוגיות וכישורי ניהול ושליטה שהיו מסדרים אתכן כבכירות בכל חברת הייטק גדולה בארץ.
סא"ל ל': "אם מדברים על אתגר מקצועי ברמות הכי גבוהות שאפשר לתאר — זה המקום. אנחנו במפא"ת עובדים גם עם התעשיות הביטחוניות הענקיות וגם עם סטארטאפים קטנטנים. תחשוב על זה: בסופו של יום, אנחנו מכתיבים לתעשייה מה הולך לקרות ב-2025, לפחות בעולם הטכנולוגיות הצבאיות, ה'דיפנס-טק'. כשהם רוצים לדעת במה נכון להם להשקיע את הכסף הגדול שלהם בשנים הבאות, איפה נמצאים הצרכים האמיתיים, הם באים לכאן ויושבים איתנו. ואגב, תמיד כשאנחנו מציבים בפניהם איזשהו אתגר, הם אומרים לנו: 'השתגעתם, אין סיכוי, זה מעבר למה שהפיזיקה מאפשרת'".
ועדיין, השכר בחוץ גבוה משמעותית.
סא"ל נ': "בגיל 22 כבר פיקדתי על 50 איש באיו"ש, הייתי אחראית על כל מערכות השליטה והבקרה בגזרה. אתה לא מקבל אחריות כזו בשום חברת הייטק. לזה אין מחיר בכסף. נכון, נגד שעובד איתי כרגע ישתחרר בקרוב וירוויח מהרגע הראשון פי שניים או שלושה ממה שאני מרוויחה אחרי 20 שנה בקבע. אבל הסיפוק בהתקנת מערכת שהצילה כך וכך חיי אדם, אין לו מחיר".
סא"ל ה': "אני נשואה למהנדס חשמל. בעלי ואני למדנו ביחד, הוא הלך למסלול האזרחי ואני למסלול הצבאי, כך שאת הפער בשכר אני מכירה מקרוב. ועדיין, אני עוסקת היום בפרויקטים במאות מיליונים, עובדת עם שותפים בחו"ל בסדרי גודל מטורפים, בפיתוח של מערכות מאוד כבדות ורגישות, ועם אחריות גדולה. אלה דברים שאף עובד בהייטק לא יכול לחלום לעשות. גם אם הייתי יוצאת לאזרחות, כל תפקיד שהייתי מקבלת הוא ממש לא שווה ערך למה שעשיתי פה".
