משחקים בנוסטלגיה: אנחנו יכולים להפסיק מתי שבא לנו
גיימרים מגיעים בכל הגילים, המגדרים והצבעים - והם משחקים על כל סוגי הקונסולות והמסכים. אספנו 5 סיפורים קטנים על התמכרויות גדולות למשחקי וידאו, שכולם יכולים להזדהות איתם. רק אל תקראו לנו מכורים
קנדימן, תן לי עוד מנה של דופמין
לפני ארבע שנים כולם שיחקו במשחק חדש וממכר בפייסבוק ובטלפון שנקרא "קנדי קראש". אחרי כמה חודשים זה די נמאס ומיצה את עצמו, והרבה המשיכו הלאה עם החיים שלהם, כפי שקרה לפני כן בטבעיות גם עם "פארמוויל", "פרוט נינג'ה" ו"טמפל ראן". אבל חלק מאיתנו לא מצליחים להשתחרר מהצמדת שורות או טורים של 5-3 סוכריות באותו הצבע גם שנים אחרי שזה כבר ממש-ממש לא מגניב.
אנחנו מזהים את המכורים האחרים אבל לא מדברים על זה בקול רם: מישהי מכיתה ג' שולחת לי בסתר בקשה לחיים, החבר של האקס עוקף את הניקוד שלי בשלב 1,824, אני שולחת שלושה צעדים נוספים להוא שאכלנו פעם יחד ארוחת שישי אצל מישהי מהאוניברסיטה. אנחנו גם יודעים מי הרחיב את ההתמכרות גם לבני דודיו של קנדי קראש – סודה קראש וג'לי קראש – ולכולנו יש דעה ברורה מיהו המשחק המוצלח ביותר מבין השלושה (ברור שסודה, זה מחדל שאין צירופי דגים בקנדי - והמבין יבין).
פעם היינו צריכים לחכות בצער 30 דקות לחיים חדשים ולבקש בעליבות שחברינו יסייעו לנו בפתיחת 15 שלבים חדשים, אבל היום אנחנו כבר חיים בעולם שבו אף אחד לא מקצץ לנו את הכנפיים בדרך לשעות ארוכות של קנדי/סודה/ג'לי קראש, עם שלבים אינסופיים וצ'יטים לחידוש חיים. ה"בוסטים" שאנחנו אוספים בדרך הופכים לקולקציה מרהיבה שגם בה יש לכל אחד פייבוריטים וחוקים נוקשים מתי מותר להשתמש בהם.
ההסבר להתמכרות הוא פשוט. מעבר לזה שזה סתם קל וכל ילד מבין את המנגנון, ההישגים הקטנים במשחק, בין שמדובר במעבר שלב או ביצירת רצף נגרר של הרכבות מוצלחות שמתפצפצות על המסך כמו נגיעות רכות וארוכות של אושר טהור, נקלטים במוח שלנו כפרס קטן בדמות שחרור דופמין. אם זה נשמע לכם כמו משהו שקורה עם צריכת סמים, אתם צודקים, וזה נהדר. אבל האם זה מספיק כדי לשמור את הגחלת במשך שנים? כן.
(דניאלה רגב, עורכת בדסק חדשות החוץ. קנדי קראש: שלב 2,055; סודה קראש: שלב 1,693; ג'לי קראש: שלב 993)
אגרסיות של אבא
כן גם אני סובל מאגרסיות חבויות. איזשהו מחקר בטוח חושף שיש עוד לא מעט אנשים כאלו, אבל אני מצאתי את עצמי פורק אותן ב-GTA. אייל, בני הבכור, נולד באוגוסט 2011, בדיוק בשיא ההתמכרות.
לפני כן עוד הייתי משחק פה ושם, נשאר ער כמה שעות או מנצל סוף שבוע ויום חופשי, אבל מאז שאייל נולד – אבא התנדב לההאכלות בלילה – אלא מי?
כי אין כמו לשבת בסלון, לחבר את הפלייסטיישן (מי זוכר איזה מספר הוא היה, אחד הישנים בטח) ולצאת למסעות חיסול. כל זאת תוך כדי האכלה מבקבוק, והנפה של הילד על עצם הבריח כדי שהגרעפס ייצא בזמן – אם אפשר בלי שמורידים אותי ואני מצליח להוריד את המסוק במקביל.
והמשימות? שעות של נשיכת לשון מתוך מאמץ כדי להיכנס לכל טבעות הזהב האלו ולהגיע בזמן. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מנסה לפתוח את האוטו בלחיצה על ג'ויסטיק דמיוני (לחצן שמאלי עליון אם תהיתם).
(רן רימון, עורך דף הבית)
להרוג זומבים, ולהתגעגע
האמת היא שלמרבה הצער, השלב המעצב של חיי הגיימינג שלי הסתיים הרבה לפני ש-Resident Evil 4 הנפלא יצא לאור. בכל זאת, אני בן הדור שגדל על דום 2, וורקראפט, יומו של הטנטקל וחולית. אבל איפשהו באזור גיל 30, הרבה אחרי שחשבתי את העולם הזה הרחק מאחוריי, הגיע הטוויסט בעלילה: קונסולת Wii ליומולדת. ועם כל הכבוד לסופר מריו גלקסי, Resident Evil 4 ללא ספק היה גולת הכותרת. המשחק הזה רדף אותי בלילות. הפסקול המטריד ליווה אותי לכל אורך היום בעבודה.
בכל רגע שבו לא הרגתי זומבים וכהנים מסתוריים, חשבתי על זה. העולם האמיתי החוויר אל מול הנופים הקודרים והעגומים של ספרד הכפרית. ספרתי את הדקות ואת השעות עד שאוכל להמשיך במסע להציל את בת הנשיא החטופה ואת העולם כולו מאימת ה-Las Plagas.
בסוף, כמו כל אחד שמפתח יחסים אובססיביים מספיק עם הקונסולה שלו, הצלחתי כמובן. אבל עם כיבוש הפסגה הגיעה גם ההכרה בצורך בפרידה. משחקים אחרים נראו פתאום סתמיים לחלוטין. אחרי כמה ניסיונות למלא את החלל (היי Silent Hill: Shattered Memories ו- No More Heroes 2, לא שכחתי מכם!), שזכו להצלחה חלקית בלבד, ה-Wii הפך לעוד רהיט נוי בסלון. זה כנראה בריא יותר ככה: לנפש שלי, לזוגיות שלי, לקריירה שלי. אבל זה לא אומר שאסור להתגעגע.
(דרור עמיר, סגן העורך הראשי)
כדורגל משחקים 90 דקות, וממשיכים ככה 7 שנים
תמיד חלמתי לעמוד על הקווים ולחלק הוראות לכדורגלנים על המגרש ואפילו אם זה בליגה ג' גליל תחתון. כשהבנתי מהר מאוד שהחלום הזה לא יתגשם, רכשתי במחיר מלא את משחק מנג'ר 2001/2. ההתמכרות הייתה מהירה, כיוון שהליגה הישראלית לא הייתה שם למיטב זכרוני, בחרתי לשחק עם מנצ'סטר יונייטד מהליגה האנגלית.
בילינו יחד הרבה מאוד לילות. כשחזרתי ממשמרות אחרי חצות, התיישבתי מיד מול המחשב והתחלתי לשחק במשך שעות. חילקתי הוראות לדיוויד בקהאם, פול
סקולס, גארי ופיל נאוויל ואפילו לאולה גונאר סולשיאר הנורבגי. עד שבאו הקבוצות הגדולות מספרד, ש"גנבו" את הכוכבים שסירבו להאריך את החוזה - תמורת הסכומים המפתים שקיבלו מברצלונה ומריאל מדריד.
עם העונות שחקנים פרשו ואני המשכתי עם השחקנים החדשים לשמור על מקום בצמרת. אימנתי נבחרות, כמעט זכיתי במונדיאל עם גרמניה ואין לי מושג כמה
פעמים הניפו השחקנים שלי את הגביע בליגת האלופות. עד שיום אחד, אם אני לא טועה הוא היה די גשום, המשחק הפסיק לעבוד אחרי שבע שנים שפשוט טחנתי אותו. הגרסאות המתקדמות למשחק לא כל כך תפסו אותי, למרות שעם רונאלדו הרבה יותר קל לזכות בתארים. אז סר אלכס פרגסון, ז'וזה מורינו ואפילו גיא לוזון אני כבר לא אהיה, אבל היי - זכיתי ב-37 אליפויות ברציפות עם מנצ'סטר יונייטד.
(ירון דרוקמן, עורך ערוץ מדע ודיגיטל)
אני הולך, את יורה
השנה 1997. בדיוק לפני עשרים שנה. אני בת 10, אחי הקטן בן 9, ושנינו צריכים להסתפק במחשב ביתי אחד שהוצב כלאחר כבוד בחדר שלו, אז באופן טבעי אנחנו רבים בלי סוף. כשניסינו לשחק אחד נגד השני מצאנו את עצמנו רבים על הצד הנוח יותר של המקלדת, הלא הוא צד ימין בעל החיצים, ונראה היה שפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני קרוב וממשי יותר מהיום בו אני והוא נשחק יחד בהנאה על מחשב אחד.
אבל אז הגיע המהפך, בדמות DOOM 2. עד היום אני זוכרת את הגיימפליי בעל-פה. משחק First Person Shooter קלאסי, שהצליח לעבוד בכל המישורים ולתת חווייה אמיתית של אימה - לפחות עבור ילדים בגילנו. הסאונד היה מחריד, החרחורים היו מגעילים, והאימה חיכתה בכל פינה - כשמאחורי קירות שקופים המתינו יצורים מזוויעים, כל אחד מהם דורש טיפול מיוחד מתוך ארסנל כלי הנשק המרשים.
ואז זה פשוט קרה. במקום לריב על המחשב, הפכנו לצמד בלתי נפרד כשלכל אחד מאיתנו תפקיד ברור: "אני הולך, את יורה". אני מודה, זו הייתה הברקה. לא רק מפני שהקואורדינציה שלי הייתה לא בשמים בלשון המעטה, אלא מפני שלימים זו התגלתה כאבן דרך משמעותית בדרך לאחוות אחים של ממש, שרק הלכה ותפסה תאוצה עם בואן של קונסולות ומשחקים דוגמת Tekken, גיטר הירו, רוק בנד ואפילו Life is strange. אבל דום 2 לנצח ייזכר כמקפצה המשמעותית בדרך לחיים הרמוניים בבית עם מחשב אחד. כשחושבים על זה, זה קצת קריפי. אבל חמוד.
(הגר בוחבוט, עורכת בערוץ מדע ודיגיטל)
לפנייה לכתב/ת 
