עורך הפרויקט: דניס ויטצ'בסקי
כותבים: עינב שיף, מיה אשרי, דניס ויטצ'בסקי, שרון סגל, רענן שקד, רביב גולן
במשך שנים סדרת Grand Theft Auto (להלן GTA) נתנה לאנשים את האפשרות לדמיין שהם לא סתם בני אדם ממוצעים ומשעממים, אלא פושעים עם רישיון לגנוב ולדרוס ולרסס. הביקורת על הצגת פושעים כגיבורים ומעשים מחרידים ככיפיים נרמסה כמו עוד אחד מעוברי האורח שנקלעו למשחק הלא נכון.
אבל שבע שנים אחרי שיצא, GTA V קבע סטנדרט חדש ועדיין בלתי מנוצח. הוא כבש בסערה את המקום הראשון במצעד לא רק בגלל הנוסטלגיה, אלא כי הוא פשוט נותר אחד המשחקים הכי פופולריים בעולם: הכי נמכר בעשור הקודם ופצצת מצעדים גם בשנה הראשונה בעשור הנוכחי.
עם כל הכבוד לעלילה, מה שהפך את GTA V להיסטוריה ולהיסטריה זה מילה שבישראל יודעים להעריך: ביחד. אם 3 GTA הגדיר בתחילת המילניום איך אמור להיראות משחק אקשן בעולם פתוח, GTA V (והרכיב האינטרנטי GTA Online) כבר פתח את השער לעולם חדש, מרהיב וחסר גבולות - ליטרלי: הוא נתן לשחקנים הזדמנות לדהור בצוותא ברחבי עיר דמוית לוס אנג'לס, לשחק אותה "אושן 11" במבצעי שוד ולגנוב מטוס כשנמאס ממכוניות. יותר לא צריך לרוץ לספר לחבר'ה: הם כאן יחד איתך.
מאז נעשו אינספור ניסיונות חיקוי. יוצרי משחקים היו מוכנים לעשות דברים שרואים רק ב-GTA כדי להעמיד להיט עם חיי מדף כל כך מרשימים. אבל כמו עם Nevermind של נירוונה, למשל, אתה לא מפצח את רוח התקופה פעמיים. ו-GTA V היה מפץ שעדיין לא חזר על עצמו. רק בבקשה: אל תנסו את זה מחוץ לבית.
לא צריך דמיון מפותח כדי להבין למה הספורט הכי פופולרי בעולם יעבוד גם בתור משחק. אבל כן צריך לשחק פיפ"א כדי לדעת שהחוויה הזאת מסוגלת לשאוב אנשים מכל הגילים לשעות ולימים של לחיצות היסטריות על המקש שמגביר מהירות ועל הצירוף שנותן דריבל רק כדי להרגיש שאתה באמת כריסטיאנו רונאלדו ולא נער מחוצ'קן. ומי שהיה שם כשיצא פיפ"א 98 זוכר גם את התחושה כש-Song 2 המטריף של בלר התלבש על המשחק הכי ממכר, את התפרצות האדרנלין שנמשכה הרבה אחרי שריקת הסיום. וו-הו!
אח, הימים הקסומים שבהם האויב היה ברור: הנה חייזר. תהרוג אותו. הנה נאצי. תשמיד. תודה, גיבור. נקסט. ובאמת, בתחילת המילניום סדרת Call of Duty רכבה על גל משחקי מלחמת העולם השנייה וחבר היה חבר, אויב היה אויב. אבל אז הגיעו פיגוע התאומים, המאבק בטרור, עיראק ואפגניסטן, ועכשיו לך תדע אם ההוא בכאפייה הוא סבא חביב או בן-לאדן על ספידים. Modern Warfare הסופר-ריאליסטי התאים את עצמו לעולם החדש הזה: כבר לא ממש ברור מי הבאד-גאי, ורק לאט-לאט מתברר שעם כל הכבוד לטרוריסט אל-אסד, מי שמערבב את הכל זה בכלל מהפכן רוסי עם פֶטיש לנשק אטומי. מזל שהוא עוד לא גילה אז את פייסבוק, והבין שכבר ממש לא צריך פצצה גרעינית: עכשיו אפשר לחולל כאוס במערב בלי לעזוב אפילו את מוסקבה.
שום דבר בשנת 1993, במחשב תואם ה-IBM שלכם או בכל מה שידעתם על משחקי מחשב, לא הכין אתכם לדום, אחד ממשחקי הפעולה התלת-ממדיים הראשונים, והראשון שהדגים כמה כיף זה להילחם אחד בשני דרך הרשת (המקומית, לא היה אז אינטרנט). אלים, אפל, מדמם וגרפי מאוד, דום הוא לעולם הגיימינג מה שהיה מסך המגע לטלפון הנייד; לא רק משנה-משחק, אלא מכתיב משחק חדש לגמרי. שנה וחצי לאחר שחברת ID איפשרה לכם לטבוח בנאצים ב-Wolfenstein 3D היא החליפה את הטירה הנאצית בבסיס על מאדים ואת חייליו של היטלר במפלצות מהשאול - שדמן לא רק מותר, אלא גם משפריץ. שורה תחתונה? אין דום, אין פורטנייט. בורא ומשנה עולמות.
7 צפייה בגלריה
דום
( "FINAL BOSS -- Doom (1993)" by Like A Final Boss is licensed with CC BY-NC-SA 2.0. To view a copy of this license, visit https://creativecommons.org/licenses/by-nc-sa/2.0/)
בני האדם הם המפלצות האמיתיות - זה קו הנושא של כל סיפורי וויצ'ר, בין שהם בתוך הספרים של אנדז'יי ספקובסקי, בסדרה של נטפליקס או במשחקי הווידיאו. אבל במשחקים הבחירה מה לעשות כשהמפלצת מתגלה היא בידכם, וזו אף פעם לא בחירה קלה. דמויות טרגיות כמו הברון המדמם נוצרו כדי לייצר טוויסט אפל על אגדות עם, אבל זה שהרעיון ברור לא הופך את הביצוע לפחות מטלטל. מסביב עומד עולם עשיר, גרסה פנטסטית למזרח אירופה של ימי הביניים. כפרים וערים, יערות, ביצות, הרים ועמקים, ובכל מקום יש עוד ועוד תוכן - ממשימות צד דרך קרבות ואירועים לא צפויים. ומעל לכל מרחף סיפור המסגרת, על סובלנות וקבלת האחר, מנטליות עדר והתבגרות, אחריות ואהבה. הדרך שבה כל אלה מתחברים הופכת את 'וויצ'ר 3' לגדול מסכום חלקיו.
מסביב למדורה עומדים לוחם, אמזונה ונקרומנסר. כולם מחכים שתבחרו בהם. מה, הם לא יודעים שמדובר בגיוס למלחמה נגד השטן? ואם כן, למה הם לא בורחים? כנראה כי הם יודעים שהמסע רצוף המכשולים והאויבים הולך להיות כיף טהור. סדרת 'דיאבלו' הנגישה את ז'אנר משחקי התפקידים לשחקנים שלא רצו לקרוא המון דיאלוגים, והמשחק השני בה הוא עדיין זה שנחשב למשפיע ביותר. 20 שנה אחרי שיצא, אפשר לזהות את השפעתו במאות משחקים אחרים. ואגב, אם לא שיחקתם בו מעולם, זה הזמן: הוא התיישן לא רע בכלל.
המשחק שהפך גמד לאייקון יותר מ-20 שנה לפני ש"משחקי הכס" עשתה את זה הוא זיכרון מתוק של ילדי מפתח, שהזדרזו להכין שיעורי בית כדי להיכנס לעולם של לוחמים ונבלים, קרבות וקסמים. זה עבד כי משחקים בלתי נשכחים נשענים על שילוב בין סיפור שתשמח גם לקרוא ודמויות שתזכור הרבה אחרי שתגיע לגיל שבו אומרים, "אני כבר מבוגר מדי לדברים האלה". גולדן אקס הביאה את הפנטזיה למכונות הארקייד והמחשבים הביתיים וגרמה לדור של ילדים להתווכח איך עוברים שלב שנראה בלתי אפשרי ומתי הכי נכון להשתמש בשיקוי. רק על דבר אחד היה קונצנזוס: אין על הגמד.
אפשר ללכת כמעט לכל ילד שגדל בניינטיז ולהגיד לו שתי מילים: Finish Him. הוא כבר יידע על מה מדובר. היו משחקי מכות טובים לפני, היו משחקי מכות טובים אחרי, אבל שום דבר לא היה דומה למהדורות הראשונות של מורטל קומבט. ההצלחה המטורפת של המותג התבססה על גלריית דמויות, שהיוותה מקור לאינספור דיונים וויכוחים, אבל בעיקר על האלימות המפליגה שאפיינה את רגעי הסיום של כל עימות, והצליחה להצית את הדמיון גם בגרפיקה המפוקסלת של התקופה. שליפת עמוד שדרה, ריסוק לרסיסים, שליחה למעמקי הגיהינום - אם מורטל קומבט לימד אותנו משהו, זה שסתם לנצח זה לא מספיק; היעד הוא Flawless Victory.
עמוק בתוך בסיס האויב, המפעל עובד 24 שעות ביממה. יחידות לחימה יוצאות מהמפעל ומסתדרות בנקודה שנבחרה מראש. אתם יודעים את זה, והאויב שלכם יודע שאתם יודעים את זה. ואם לא תמהרו, לא תתקפו ראשונים, בעוד כמה דקות גם אתם תחוו את חוויית ההשפלה של ה-Zerg Rush. מאות אויבים יציפו את הבסיס שלכם, ויהרסו הכל. סטארקראפט לא יצר את ז'אנר משחקי האסטרטגיה בזמן אמת - משחקים שבהם אתם מתבקשים לבנות בסיס, לאסוף משאבים, לייצר צבא ולהשמיד את האויב - אבל הוא היה כל כך טוב, כל כך מאוזן, שהמשחק הזה הפך לספורט. בהתחלה בקוריאה-הדרומית ואז גם במקומות אחרים, אנשים ביקשו לראות איך המקצוענים האמיתיים משחקים בו, ללמוד מהם, להעריץ את החשיבה האסטרטגית. עשרות שנים עברו מאז, והוא עדיין אחד ממשחקי האסטרטגיה הכי חכמים.
אם מעולם לא שיחקתם במיינקראפט, או הקשבתם לשחקן נלהב מסביר למה מדובר במשחק הכי טוב אי פעם, קל מאוד לפספס את הקסם שלו. למה הכל בנוי מקוביות? למה צריך לחצוב דברים? מה עושים פה בכלל? כל אלה שאלות הגיוניות במשחקים אחרים, אבל לא בחווית הבנייה האולטימטיבית שהפכה לפופולרית כל כך עד שמיקרוסופט רכשה אותו ב-2.5 מיליארד דולרים. והכל בשביל לברוא עולם קובייתי ולבנות את כל מה שעולה בדמיונכם - בלי יותר מדי אלימות, ועם גרפיקה שלא מנסה להתחרות באף אחד.
כל מי ששיחק בסיביליזיישן מכיר את ה"רק עוד תור אחד, רק עוד קרב אחד". עצם העובדה שהמשחק - המאוד-מאוד ממכר הזה - פותח לפני 29 שנה הוא סוג של פלא, כי הרעיון נשמע שאפתני גם ביחס להיום. בסך הכל נכנסים לנעליים של מנהיג ומלווים את התרבות שלו מהעת הקדומה ועד לעידן החלל. פשוט-פשוט. על הדרך בונים ערים, נלחמים בצבאות שנשלטים על ידי מחשב, מנהלים את הכלכלה וקובעים את מהלך ההתפתחות של הציוויליזציה. נשמע קליל? לא באמת, לא. אבל וואו, כמה שזה טוב.
גרסת משחקי הווידיאו ל"שוטרים וגנבים" הישן והמצוין: שתי קבוצות, סבבי משחק קצרים שמתחילים ברכישת נשק וממשיכים בשימוש חכם בו ובמפות איקוניות כל כך שיש להן ערך נפרד בוויקיפדיה. 21 שנה, וזה עדיין עובד. בזמן שהשורות האלה נכתבות, מעל מיליון אנשים יורים אחד בשני בקאונטר סטרייק, מטמינים פצצות או מנסים לנטרל אותן, מצילים שבויים או מנסים להגן עליהם. וזה פשוט ואדיר.
לפני 10-15 שנה אהבו לדווח על אנשים שהתמכרו ל-WoW ונטשו את המשפחה שלהם לטובת העולם הווירטואלי. זאת הייתה תופעה תרבותית הרבה לפני מיינקראפט ופורטנייט. ההיסטריה אולי דעכה, אבל העולם הקסום של אזרות' עדיין חי ובועט. מיליוני אנשים מתחברים מדי יום כדי לפגוש חברים ולהרוג מפלצות במשחק התפקידים ההמוני הפופולרי. אצל רבים מהם, הביקור כבר הפך להרגל. הם מכירים כל חלקת אדמה, יודעים בדיוק מה מצפה בסופו של כל מבוך ולא מתרגשים אפילו מהמפלצת הגדולה ביותר. אז למה הם עדיין באים? כי זה עדיין ממש, ממש כיף.
לכמה כיוונים עף לכם הסכך כשראיתם את פק-מן בפעולה לראשונה, בהנחה שאתם מעל גיל 40? כמה תשוקה, כמה מטבעות אבודים, כמה שעות מול מכונות משחק, מסכים ביתיים וגרסה איומה של אטארי השחתם? רק יפנים (מחברת נמקו), וכנראה שרק בשנת 1980, יכולים היו לבוא עם עיגול בצורת פיצה נטולת סלייס בודד, שבולעת עיגולים, גלולות ובונוסים ונרדפת על ידי רוחות לאורך 255 שלבים. אם 'פולשים מהחלל' היה המימוש הצפוי ביותר למשחקי הארקייד, פק־מן הגיע משום מקום והציע תפיסה קומית ונטולת אלימות שהפכה לסטנדרט בקלאסיקות הבאות - 'דונקי־קונג' ו'פרוגר'. ימים טובים (ומחוצ'קנים).
הרכבת התחתית זוחלת עמוק אל מעבה האדמה, מתפתלת בנבכי מתקן המחקר הסודי בלאק מֶסה. האווירה קודרת, תעשייתית, דיסטופית. דלת הברזל הכבדה של מדור הניסויים סי, נפתחת. עוד רגע תתחולל התקלה הגדולה: פיצוץ אדיר שיפתח פורטל לעולמות חייזריים, שדרכו יזרמו אינספור יצורים מרושעים. אחר כך יתברר שהם אפילו לא האויבים הגדולים פה, אלא אנשי הממשל, שמבקשים להשתיק הכל.
אם Doom ו-Quake היו האבות המייסדים של משחקי הירי ממבט ראשון (FPS), half-Life היה זה שחולל מהפכה כשהוסיף לכל הז'אנר מרכיב חדש: סיפור. ולא סתם, אלא עלילה שלמה, רווית קונספירציות. רק היום, ממרחק של יותר משני עשורים, מבינים שהרבה לפני טראמפ, Qanon וגדי טאוב, המשחק עסק בעצם בדיפ־סטייט, אבל עם הבדל גדול אחד: ב-Half-life זה היה פשוט תענוג.
צ'רמנדר, סקווירטל או בלבזאור - את מי תבחרו כפוקימון הראשון שלכם? תהילת העולם של פיקאצ'ו תגיע אחר כך, לצד סדרת האנימציה, הקלפים ושאר הדברים שאנחנו מכירים כיום כ'פוקימון'. אבל הכל התחיל ממשחק אחד - או, למעשה, שתי גרסאות כמעט זהות של אותו משחק - פוקימון אדום/כחול. זה היה משחק תפקידים קסום לגיימבוי שהציג לראשונה את העולם שבו אנשים חיים לצד פוקימונים, צדים אותם ומכריחים אותם להילחם אחד בשני - רעיון שנשמע מוזר וקריפי, ולא ברור איך הפך לאימפריה של תוכן לילדים. וזה רחוק מלהיות הדבר המוזר היחיד בו, כן? ילד קטן יוצא מהבית כדי להסתובב בעולם ולצוד פוקימונים, ואמא שלו מקבלת את זה בהבנה. ככל שחושבים על זה יותר, כל מה שקשור בפוקימון נראה פחות הגיוני. אבל היי, עם היסטוריה קשה להתווכח - המשחק היה מצוין, הוא הצליח נורא, וכיום מדובר בזיכיון המצליח ביותר בעולם.
עשר הדקות הראשונות של סקיירים הן מבול של אקספוזיציה עם הוצאות דרמטיות להורג, דרקון יורק אש והרבה מאוד צרחות. התחלה אפקטיבית, שזורקת אותך היישר למים העמוקים של סדרת Elder Scrolls, אבל אלה מאה השעות שבאות אחריה שהופכות את המשחק הזה ליצירת מופת של ז'אנר משחקי התפקידים. כשיצא, זאת הייתה קפיצת מדרגה בכל הקשור לגודל העולם וכמות התוכן שבו. תשע שנים אחרי, הוא עדיין ממש מרשים. מאחורי כל עץ, בתוך כל בית ומערה, על פסגה של כל הר יש עוד ועוד תוכן, עוד ועוד משימות. חלקן דורשות כוח, אחרות אפשר לסיים בלי להרים את החרב. ועל הדרך יש אינסוף דרכים לשפר את הדמות שלכם. אם במערכה הראשונה כל קרב עם דרקון הוא אתגר, במערכה האחרונה דרקוני הענק הם אלה שצריכים לפחד מכם.
בראשית ברא אלוהים את הסימס. ואלוהים, במקרה הזה, הוא אתם. הקונספט של הסימס הוא בסיסי וגאוני: תבנו לכם דמות כראות עיניכם, ופשוט... תנהלו לה את החיים. היכולת לנהל חיים וירטואליים שבהם ההשלכות הן אפסיות איפשרה לכל אחד ממאות מיליוני האנשים ששיחקו במשחק הזה על שלל נגזרותיו לממש פנטזיות כמוסות, לבטא יצירתיות, אמביציה ותעוזה, וכפי שיודע כל אדם שהטביע את הסים שלו בבריכה בלי סולם, גם לתת דרור לסדיזם הכי נוראי שלרוב חבוי עמוק בפנים. הרי תמיד אפשר לברוא דמות חדשה. ככה זה כשאתה אלוהים.
לנסיך הפרסי לא היו נשקים אוטומטיים מטורללים ולא קומבינציות מקשים שיהפכו אותו לדרקון. את מסע הבריחה שלו מהצינוק כדי להציל את אהובתו הוא היה צריך לעשות בעזרת חרב וזהירות מופלגת משיקויים רעילים, וכמובן לא ליפול על קוצים שיהפכו את המעיים שלו לשיפוד. וזה היה ממכר כי האנימציה הייתה חדשנית והתנועה של הגיבור נראתה כמעט אנושית. ובכלל, מי לא חולם לככב בעלילה סטייל "אלף לילה ולילה" שבסופה אתה מגלה שאולי הצלת את הנסיכה, אבל זה לא פוטר אותך מהמבחן הבא בהיסטוריה.
עד האחים מריו, שרברבים בתרבות הפופולרית הופיעו בעיקר כקלישאה מכוערת של סרטי פורנו. אבל ב-1985 עם הקונסולה המהפכנית של נינטנדו, הגיעו שני אייקונים על-זמניים: מריו ולואיג'י. לא היה שום דבר מורכב או אפל מדי במשחק הזה, רק עולם שכולו פטריות, מטבעות זהב וקפיצות מעל חיות. כיף טהור שנמשך ונמשך עד היום וכנראה לא ייפסק גם כשנשחק אחד מול השני טלפתית.
רבע שעה - זה הזמן שנדרש כדי להבין ש-The Last of Us הוא לא כמו משחקי פעולה אחרים. ומה שקורה ברגעים האלה מתגמד לעומת שנייה אחת, שמתרחשת לקראת הסוף והפכה לאבן דרך בהיסטוריה של משחקי הווידיאו. שם מגיעה לשיאה העוצמה של סיפור אינטראקטיבי, שבו התסריט נכתב מראש ועליכם לבצע אותו - אפילו אם זה הופך את הבטן וגורם לכם לבכות. בין לבין, זה אחד ממשחקי הפעולה־התגנבות הטובים ביותר שנוצרו, שמתרחש בתוך עולם פוסט-אפוקליפטי קודר ובו אמריקה נחרבה כתוצאה מזיהום. ניל דרוקמן, יוצר המשחק (שנולד וגדל בישראל), אמר פעם בראיון לעיתון זה ש-he Last of Us הוא משחק על אהבה, ודברים שעושים בשמה.
בכל משחק אססינס קריד יש את הפעם הראשונה שבה הגיבור או הגיבורה פורסים ידיים וקופצים מגובה לא הגיוני בעליל קפיצת ראש לתוך ערימת חציר, ואין דמות שעושה את זה עם יותר חן מאציו אודיטורה דה פירנצה, הגיבור של אססינס קריד 2. זו לא האנימציה שלו, אלא הדמות עצמה שמצליחה למכור לכם את הרעיון הבאמת-מופרך של הקפיצה הזאת. אציו הוא גיבור מושלם, מתנקש ג'נטלמני טוב לב שמתרוצץ באיטליה של תקופת הרנסנס כדי לחסל אנשי כת סודית שרוצים לשלוט בעולם. המשחק שבו הוא מככב, שמשלב בין פעולה והתגנבות, הוא עודנו מהטובים ביותר בסדרת אססינס קריד בפרט ובז'אנר הזה בכלל.
להתייחס אל פורטנייט כאל רק משחק זו טעות. הילדים מתנהגים כאילו הם בקריז כשהמשחק לא עולה? זה לא כי הם סתם רוצים לשחק, אלא כי פורטנייט זו הרשת החברתית שלהם. בזמן שהם יורים בחבריהם ורוקדים על קבריהם, הם גם מדברים איתם (או צורחים עליהם) דרך המיקרופון. הסקין שהם מתחננים שתקנו? הוא עשוי להפוך אותם לפופולריים יותר. זו הסיבה לכך שההחלטה לחלק את פורטנייט בחינם לא הייתה לחינם - הוא גורף מאות מיליונים לכיסים של אפיק גיימס, שפיתחה אותו. ואפיק מבינה בדיוק מה יש לה כאן. אם תסתכלו על פורטנייט כעל רשת חברתית, אירועים מיוחדים כמו הופעה חיה של טראוויס סקוט בתוך המשחק כבר לא ייראו לכם מוזרים. שנה אחר שנה, פורטנייט ממשיך לשנות את הדרך שבה אנחנו חושבים על משחקים, ונראה שיש לו עוד כמה שיעורים ללמד אותנו.
האירוע שהביא לנפילת השרתים של פורטנייט
אחת הסצנות המצחיקות ביותר של עולם המשחקים כוללת נפילה דרך פיר ממש ארוך, אינטליגנציה מלאכותית בתוך תפוח אדמה, מחיאות כפיים והרבה מאוד ציניות. וזו אפילו לא הסצנה הטובה ביותר של פורטל 2, משחק פאזלים שאין שני לו (ראשון לו דווקא יש, קוראים לו פורטל 1) שמשלב בין רעיון מבריק לעלילה מצוינת. הרעיון הוא שיש לכם רובה שיורה פורטלים - כפתור אחד יורה צד אחד, כפתור אחר יורה צד שני. באמצעות היכולת הזאת, אתם צריכים לפתור פאזלים יצירתיים שדורשים מכם לשנע ארגזים, לכוון לייזרים ולעשות עוד כל מיני דברים. כדאי לשחק במשחק הראשון, הקצר מאוד, כדי לעורר תיאבון, ואז להגיע למנה העיקרית - פורטל 2, אחד המשחקים הטובים ביותר אי פעם.
אחת האבות הקדמונים של ז'אנר הקרבות אחד-על-אחד, המשחק שיצר דמויות שהפכו לאייקונים והמציא להן מהלכים שגרמו לאינספור בני-אדם לדפוק לחלוטין את כריות האצבעות ושורשי כף היד, בניסיון לגרום למישהו לתת אגרוף בלתי נשכח. קצת לפני שהאינטרנט חדר לכל בית, כשהגלובליזציה עדיין הרטיבה את החיתול, עשרות מיליונים הכירו בזכות סטריט פייטר את ריו היפני ואת סאגאט התאילנדי, גייל האמריקאי וכמובן את צ'אן-לי הסינית, שהפכה לסמל תרבותי ושמה מופיע אפילו בקטע אינסטרומנטלי של ארקטיק מאנקיז וגם כמובן בלהיט האדיר של ניקי מינאז'. כל זה מעיד שסטריט פייטר לא היה סתם משחק: זאת הייתה מהפכה.
