השאפתנות של Dreams מעוררת השתאות. הבערך-משחק החדש של אולפן Media Molecule, השייך לסוני, הוא התגשמות חלום עבור כל מי שאי פעם רצו לפתח משחקים ולא ידעו איך. מה שהחל בסדרת Little Big Planet של החברה, צמח כאן ליצירה שאין כדוגמתה בתעשייה הזו - במיוחד לא לקונסולת משחק.
(צפו בסקירה של אביתר כהן)
ואולי זו הסיבה לכך שקשה מאוד לבקר את Dreams. מפתחיו אמנם עטפו אותו בסוג של סיפור, ואינספור דוגמאות מועילות שמטרתן להראות לכם איך בונים באמצעותו יצירות משלכם, אבל המטרה של כל אלה היא בעיקר להראות לכם מה אפשרי, ולהרגיע אתכם שגם אתם יכולים ליצור. דרימס פחות או יותר צועק את זה ברגעיו הראשונים: תתחילו ליצור, אל תפקפקו בעצמכם, יהיה מדהים.
דרימס אמנם ראה אור רק לפני כמה ימים, אך הוא נמצא בבטא כבר קרוב לשנה, מה שהוביל לכך שיש בו כבר מאות פיסות תוכן ששחקנים יצרו. הגיוון של התוכן הוא מדהים: יש כאן משחקי פעולה, משחקי פלטפורמה, משחקי תפקידים, מרוצים, סרטים אינטראקטיביים; משחקים פשוטים מאוד ומורכבים להפליא; דברים שנמשכים שעה או כמה דקות בודדות. יש אפילו ניסיונות לחקות משחקים קיימים.
הבעיה - אם אפשר לקרוא לזה ככה - היא שאלה לא חוויות אחידות ברמתן, ואפילו הטובות שבהן אינן בדיוק משחקי ענק. ההבנה שכל מה שאתם רואים נוצר על-ידי אדם אחד או קבוצה קטנה בתוך ערכת כלים סגורה אמנם מנמיכה את רף הציפיות מראש, אבל אתם עדיין תיתקלו כנראה בכמה וכמה משחקים שבורים או כאלה שקל מאוד לשבור.
בפועל, אבל, מה שזה אומר הוא שאתם עשויים "להתרשם" יותר משאתם עשויים "ליהנות" מהיצירות של אחרים. במקביל, זה שם הרבה מאוד אחריות על Media Molecule, שצריכה להציף לכם תוכן טוב ומעניין. נכון לעכשיו, תפריטי גילוי התוכן - שכוללים דברים פופולריים ויצירות שהמפתחים מציפים - עובדים בסדר, אבל מה יקרה כשהיחס בין יצירות טובות לבין מה שמועלה ישתנה? והוא ישתנה, הרי, היות והמשחק סוף סוף זמין לקהל הרחב.
משחק יצירה
ומה עם כלי היצירה? הם בו בזמן קלים מאוד להבנה ומסובכים מאוד. זה אומר שקל מאוד להתחיל לבנות משהו, אבל כדי לבנות משהו טוב אתם כנראה תצטרכו להתאמץ לא מעט. אחת הסיבות לכך היא שבהיותו משחק פלייסטיישן, הוא מוגבל לאמצעי הקלט של פלייסטיישן: ג'ויסטיק משחק רגיל, שכולל זיהוי תנועה, או שלטי Move שנראים כמו שרביטי קסמים מגודלים עם פנס.
אקדים ואומר - יש מעט מאוד שאני, אישית, אוהב בתהליך יצירת משחקים. ציור, אנימציות, כל מה שאינו תכנון של מכניקת משחק או נרטיב, הם תהליכים שאיני טוב בהם. ומערכת היצירה של דרימס אמנם עושה את כל מה שביכולתה כדי להגיד לי שאני יכול לעשות הכל, אבל אני לא באמת מאמין לה. ואמצעי השליטה מקשים עליי. בין אם אני מנסה לייצר מודל עם שלטי Move או לצבוע עם שלטים רגילים, זה נראה קל הרבה יותר בווידיאו או כשאני רואה אנשים אחרים עושים את זה ביוטיוב. ככל הנראה עם הזמן השליטה נהיית אינטואיטיבית יותר, אבל זה לא בשבילי.
אני תמיד יכול לייצר משהו עם רכיבים ש-Media Molecule ומשתמשים אחרים יצרו והעלו לספריית הפריטים (ויש כאן המון רכיבים), אבל המשחק מדרבן אותי ללמוד דברים בעצמי, והכשלונות שלי צורמים לי. אני כן לומד מההדגמות שאם היה לי איזשהו כישרון בנושא, כנראה שהייתי מצליח לעשות באמצעות Dreams דברים מדהימים.
אך במצב הנוכחי, כל מה שאני יכול לעשות זה להתרשם מדברים של אחרים, לעבור ממשחק למשחק כמו סוג של יוטיוב מלא קנאה. אחרי הכל, מי שהצליחו לייצר את כל החוויות הלא-מושלמות-אך-מגניבות שאני עובר ביניהן אינם מפתחים מקצועיים אלא אנשים מוכשרים שקיבלו את אותם הכלים שאני קיבלתי. הם לא נדרשו ללמוד שפות פיתוח או יישומי אנימציה מקצועיים, אלא השתמשו בממשק הידידותי של Dreams כדי ליצור משהו.
האם שווה לרכוש את דרימס כדי לקנא? אני לא בטוח. אם אתם רוצים להשקיע כסף כדי לקבל משחק שלם, זה לא המשחק עבורכם. אבל אם אי פעם חלמתם לבנות משחק, או אפילו חלק ממשחק - אנימציה, דיבוב, ציור, מכניקות - זה מוצר לא פחות ממדהים.
