עם השקת Ghost Recon: Wildlands לפני שנתיים, התעוררה סערה גיאו-פוליטית קטנה: המשחק של חברת יוביסופט צייר את בוליביה כמדינה בשליטת קרטל סמים, אותה נדרש השחקן - חלק מצוות משימה אמריקאי מיוחד - לשחרר. בבוליביה, כפי שאפשר להבין, לא מאוד אהבו את קו העלילה הזה.
יוביסופט למדה את הלקח. Ghost Recon: Breakpoint החדש הנו משחק פעולה בעולם פתוח, עם דגש על לחימה טקטית וגאדג׳טים מגניבים - אבל הוא כבר לא מתרחש במדינה אמיתית, כי אם על אי בדיוני עליו השתלטה חבורה של שכירי חרב. האי, שהיה בשליטת חברת טכנולוגיה אשר השתמשה בו כקמפוס מחקר ופיתוח, נטול אזרחים כמעט לחלוטין.
אחד השינויים המהותיים ביותר ב-Breakpoint הוא המיקום שלכם בשרשרת המזון. אם במשחק הקודם הייתם חיילי עילית בקרב מול סוחרי סמים לא מרשימים במיוחד, הפעם אתם נמצאים רוב הזמן בתפקיד הטרף. חיילי הקומנדו שהשתלטו על האי נמצאים בעליונות מספרית וטכנולוגית.
העליונות המספרית, אגב, אינה רק עלילתית. הפעם לא תוכלו לאסוף סביבכם צוות של דמויות נשלטות על ידי מחשב. רוצים לשחק עם צוות מלא? תצטרכו למצוא אנשים שיסכימו לשחק יחד אתכם. וזו בעיה - כי לשחק ב-Breakpoint לבד זה משעמם.
חלק ניכר מהמכניקות הכי כיפיות שהמשחק הזה כולל מיועד לריבוי שחקנים. כשאתם משחקים עם חבר אחד לפחות, יש עם מי לדבר ולתאם פעולות - כמו חיסול שקט של מספר אויבים בו-זמנית, חיפוי של אחד בזמן שהשני מתקדם לעבר המטרה, ונהיגה. בניגוד לנהוג במשחקים מסוג זה, כשאתם מסמנים יעד במפה, לא יופיע מסלול שאומר לכם איך להגיע ליעד. תצטרכו לפתוח את המפה, לבחון את המסלול, לשנן באיזו פנייה לפנות, על איזה כביש לעלות ומתי. אם יש אתכם חברים, הם יכולים לנווט בזמן שאתם נוהגים.
מעבר לכך, כשמשחקים לבד אין מוטיבציה להמשיך ולשחק - מפני שרוב המשימות דומות וקלות מאוד, במיוחד בהתחלה. אם יש לכם ניסיון עם משחקי פעולה, אתם כנראה יכולים לחסל בסיס שלם של אויבים לבד - בין אם באמצעות התגנבות, או בדרכים יותר רועשות. יש לומר גם שרוב האויבים, מלבד כמה יחידות עילית בחלק המאוחר של המשחק, לא חכמים במיוחד - בלשון המעטה. היות והמשחק מציג את עצמו כטקטי, זה ממש מבאס.
וגם אם אויב איכשהו הצליח להתעלות על עצמו ולהרוג אתכם, לא קרה כלום כי אין במשחק עונש על מוות. פשוט חוזרים לחיים וממשיכים. בסיטואציות מסוימות עדיף למות ולחבור לחברים שמתקדמים בינתיים, מאשר להכריח אותם לחזור ולהחיות אתכם.
מוכרחים לציין לטובה את האי עליו המשחק מתרחש. הוא מציע מגוון של מקומות ונופים מרהיבים. תמצאו כאן אזורים מושלגים, ג'ונגל, ביצות ועוד. אך הגודל הוא לאו-דווקא יתרון. יוביסופט יכלו להקטין את המפה ויחד איתה את המשימות בחצי, ובכך להדק את המשחק בצורה יותר איכותית.
באגים, בעיות חיבור וקריסות
לאורך המשחק תקבלו המון ציוד. אבל באמת המון. אם זה מחיילי אויב, תיבות שפזורות ברחבי המפה או חנות מובנית. לפעמים כמות הציוד שתאספו תביא למצב בו כל כמה דקות תיאלצו להיכנס לתפריט בכדי לסדר את הפריטים החדשים שאספתם ולהחליט מה שימושי ואת מה אפשר לזרוק.
אבל כל החנות והמוצרים מובילים בצורה מאוד ברורה מצד יוביסופט אל המיקרו תשלומים. יוביסופט רוצים שתוציאו כסף. על נשק, על פרטי לבוש, כלי רכב ואפילו מראה של דמויות. מיקרו תשלומים זו מחלה קשה בעידן החדש של עולם הגיימינג, ואולי יבוא יום שמפתחות המשחקים יבינו שהדבר הזה יותר מרגיז צרכנים מאשר מכניס להם כסף. אבל גם פה אפשר פשוט להתעלם מזה ולא חייבים לקנות כלום. את הציוד שמוכרים בחנות תוכלו לאסוף ככה או ככה במהלך המשחק, פשוט ייקח לכם יותר זמן. אם אתם מוציאים כסף כדי להתקדם מהר יותר במשחק, כנראה שאתם לא ממש נהנים ממנו גם ככה.
מבחינה טכנית, אפשר לומר דברים טובים על הגרפיקה של המשחק - היא באמת טובה. הביצועים שלו, לעומת זאת, בעייתיים בלשון המעטה. כמות הבאגים, התקלות ובעיות החיבור במשחק מרובה משתתפים אינן סבירות, והמשחק אפילו קורס מדי פעם. באגים תמיד היו ותמיד יהיו בגרסאות השקה של משחקים, אבל בדרך כלל מדובר בדברים מינוריים יותר. במצבים מקוונים של שחקן נגד שחקן, המשחק גם לא מצליח להתרומם. המפות גדולות מדי, וכל שחקן פשוט מתחפר ומחפש את היריבים. זה הופך את הקרבות לאיטיים ומשעממים מדי.
כל אלה הופכים את גוסט ריקון ברייק פוינט למשחק עם המון פוטנציאל לא ממומש - וחבל. אולי לאחר שיוביסופט יטפלו בכל הבעיות שלו, המשחק יהיה שווה את מיטב כספכם.
המשחק זמין ל-PS4, XB1, PC.
מחיר לצרכן: 299 שקל.
