The Legend of Zelda: Tears of the Kingdom הוא הישג בלתי-נתפס כמעט, אפילו שלא תתקשו לשרטט אינספור נקודות דמיון בינו לבין קודמו, Breath of the Wild, שראה אור לפני שש שנים. נינטנדו הצליחה לייצר כאן עולם פתוח שבו פעם אחר פעם אתם מרגישים שהצלחתם כי רימיתם בצורה יצירתית, אפילו שהמשחק בהחלט לקח את הרמאות שלכם בחשבון.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
קחו, למשל, את אחת היכולות החדשות שלינק, גיבור המשחק, מקבל ממש בתחילתו. Ascend מאפשרת לו לעבור דרך כל תקרה, כל עוד היא לא מתחילה גבוה מדי מעל לראש שלו. ואם אתם, למשל, במערה, התקרה בהחלט יכולה להוביל אתכם לפסגת הר שבתחתיתו המערה נמצאת. זה לא סתם נשמע מוזר, זה נשמע כמו קוד מעבר דרך קירות ממשחק פעולה בשנות ה-90. אבל בנינטנדו בנו עולם שבו היכולת הזו לא רק שלא שוברת את החוויה, היא חלק אינטגרלי ממנה. והדבר נכון גם לשאר היכולות החדשות של לינק, עליהן קצת בהמשך.
דומה אך שונה
"דמעות הממלכה" הוא משחק די יוצא דופן בסדרת זלדה. זו מתמחה בלהמציא את עצמה מחדש, עם מעט מאוד משחקי המשך שדומים למה שבא לפניהם. כאן, אבל, מדובר בהמשך ישיר, שאפילו עלילתית ממשיך את המשחק הקודם. לאחר שלב פתיחה קצר, לינק מוצא את עצמו שוב בממלכת היירול כשרוב יכולותיו אינן וכוחו דל, ואויב חדש מאיים להחריב את הכל.
היירול של המשחק בו בזמן דומה מאוד לזו שראינו לפני שש שנים - המפה הבסיסית היא אותה המפה, עם אותם הישובים - אבל גם שונה, ולא רק בגלל שחלקים מהקרקע עלו לשמיים ויצרו איים. להרחיב מעבר לזה יהיה לספיילר לכם, והביקורת הזו תנסה להימנע מספוילרים כמה שיותר.
גם העלילה הבסיסית של המשחק דומה מאוד לזו של קודמו. את רוב היכולות החדשות אתם תקבלו בשעה הראשונה של המשחק, שאחריהם עולם המשחק כולו ייפתח בפניכם. כמו במשחק הקודם, גם כאן יש ארבעה מבוכי-על בארבע קצוות המפה, ואינספור משימות צד.
שום דבר מזה, אבל, לא מרגיש כמו ניסיון לחסוך עליכם. אלה פשוט מרגישים כמו החוקים של העולם, תירוצים לגרום לכם לראות כמה שיותר ולחוות כמה שיותר.
חומה ומגדל
אם צפיתם בסרטונים מצחיקים מהמשחק ברשת מאז שיצא, רוב הסיכויים שאתם כבר מבינים את הפוטנציאל של אחת היכולות החדשות שלינק מקבל בו. Ultrahand מאפשרת לכם לחבר פריטים שונים יחד כדי ליצור מבנים ואפילו כלי רכב חדשים. חיברתם שני גלגלים לבול עץ? קיבלתם ציר של רכב. חיברתם אליו טיל? הוא יעוף לשמיים. מנוע של רחפת? יש לכם מכונית.
היכולת הזו משמשת אתכם לפתור פאזלים ולהתנייד בעולם מהר יותר, כן, אבל היא גם הרבה מעבר לזה. בזכות שילוב בין פרטי עץ לבין מנועים-עתיקים-של-תרבות-מסתורית שהמשחק מחלק לכם בנדיבות, כל מפגש עם עמדה שכוללת עץ ומנועים היא הזמנה להפגין את היצירתיות שלכם.
לא שאתם חייבים לעשות את זה. המשחק מאפשר לכם לשמור את היצירתיות למינימום. אז אתם ממש לא חייבים לבנות מטוס כדי לטוס לאחד מאיי השמיים, תוכלו גם לתפוס טרמפ באמצעות יכולת נוספת, שמאפשרת ללינק להחזיר את הזמן לאחור עבור פריט ספציפי. למה הכוונה? זה כבר יהיה ספוילר.
כמו לגו, אבל עם מפלצות
יכולת קריטית נוספת של לינק מאפשרת לו לחבר פריטים לכלי הנשק, המגנים והחצים שלו. גם כאן מדובר במגרש משחקים יצירתי, שבו נראה שנינטנדו חשבו על הכל. רוצים לחבר אבן לחרב שלכם כדי לפרק בקלות מחצבים שנמצאים ברחבי המפה? אין בעיה. רוצים לחבר להביור למגן? בטח, למה לא. עין של מפלצת לחץ כדי שזו תמצא את המטרה שלה? בטח!
לחבר דברים לציוד שלכם ולגלות מה מתקבל זה כיף שמצליח לעמעם את האכזבה מזה שבנינטנדו התעקשו לא לבטל כמה מהמגבלות המעצבנות ביותר של Breath of the Wild: עדיין יש לכם מספר מוגבל מאוד של כלי נשק ומגנים שתוכלו לסחוב, והם עדיין נשברים מהר מאוד. רק שהפעם, בזכות ניסוי וטעייה שהמשחק מאפשר לכם, וכן בזכות זה שיש אינספור כלי נשק לאסוף, כל נשק שנשבר מרגיש כמו הזמנה לנסות משהו חדש.
כן שווה לומר שהמשחק לא באמת מעודד אתכם להילחם רוב הזמן. בסיסי מפלצות שפזורים ברחבי המפה לרוב לא נותנים תמורה מספקת להשקעה, והדרך שבה לינק הופך לחזק יותר היא באמצעות השלמת פאזלים במקדשים שפזורים ברחבי המפה. יש מקדשי קרב, שלרוב באים ללמד טכניקה ספציפית, אבל רובם כוללים פאזלים סביבתיים. יוצאי הדופן הם ארבעת מבוכי-העל וכמה משימות צד.
עולם ישן ומופלא
כמו בקודמו, גם כאן ממלכת היירול עצמה היא, הרבה יותר מעבר לעלילה, מה שהופך את המשחק לחוויה בלתי נשכחת. כשאתם נמצאים בנקודה גבוהה ורואים עשרות מקומות שנראים מעניינים, אתם יכולים להיות בטוחים שבכל אחד מהם אכן יש משהו מעניין. בין אם זו משימת צד, פאזל קטן, מקדש או משהו אחר - זה עולם עמוס בפעילויות, ורובן כיפיות.
הדבר השלילי האחד שיש לי לומר על מסעותיו של לינק בהיירול הוא שגם כשלינק לא מטייל לבד, זה לא מרגיש ככה. המסע שלו, כמו ברוב משחקי זלדה האחרים, הוא מסע של לוחם בודד, וזה קצת צורם כשמסתכלים על כמה שהעולם סביבו חי. יש לו חברים, יש לו מעריצים, אבל אלה מרגישות כמו מערכות יחסים חד-צדדיות, כשלינק עצמו ממוקד מטרה - אולי יותר מדי.
סוויץ' עדיין חי
עוד הפתעה נעימה ב"דמעות הממלכה" היא רמת הביצועים שלו על קונסולת סוויץ' הוותיקה. לנינטנדו היה לאחרונה רצף של משחקים שבעת ההשקה התקשו עם החומרה בת השש של הקונסולה, ואפילו Breath of the Wild עצמו, כשיצא בעת השקתה, לא תמיד הציג ביצועים טובים. ב-Tears of the Kingdom נינטנדו מוכיחה שהסוויץ' עדיין רלוונטית. המשחק נראה מצוין במגבלות הז'אנר, רץ היטב גם במצב הנייד, ולא נתקלתי אפילו בהאטה משמעותית אחת.
בכך מצטרפת הגרפיקה לשאר הדברים ביצירת חוויה כוללת שכולה תדהמה מהסוג של "איך הם עשו את זה?". ואמנם עדיין יש חצי שנה עד לסיום 2023, Tears of the Kingdom הוא המשחק שאותו אלה שבאים אחריו יצטרכו לנצח. משימה קלה זו לא תהיה.
