לפני כחודש וחצי, כשהקורונה פרצה למחוזותינו, כל העבודה העתידית שלי בוטלה ברגע. מסע הרצאות על שפת גוף שתוכנן להתקיים בכל רחבי ארה"ב נקטע אחרי שתי הרצאות בוושינגטון, ואני חזרתי הביתה עצובה, מדוכאת ובעיקר מודאגת. זו לא הפרנסה שמדירה שינה מעיניי, אלא העובדה שלא אוכל לפגוש אנשים, להסתכל להם בעיניים, לגעת, לחבק ובעיקר לעשות את מה שאני עושה הכי טוב - לנתח את שפת הגוף שלהם.
לטורים נוספים במדור:
אחרי בידוד של שבועיים, נפלה עליי התובנה שהאנושות לא תוותר כל כך מהר. הצורך לשרוד, להצליח ולצמוח חזק מאיתנו, וכך גם הצורך בתקשורת בין-אישית ובחיבור לאחר. לאט-לאט גיליתי את הפתרונות הטכנולוגיים והבנתי שאנשים ממשיכים לתקשר, לשמוע הרצאות, לעבור קורסים ולהיפגש דרך אפליקציות שונות כמו הזום, וואטסאפ וידאו ואחרות.
כשהזמינו אותי לראשונה להרצות בזום תהיתי: האם ניתן בכלל לחוש אנשים, להבין מה עובר עליהם ולקרוא את שפת גופם דרך המסך?
שפת הגוף היא שפת הרגש. היא מאפשרת לדעת מה מרגיש או חושב האדם ממול, גם אם הוא עושה מאמצים להסתיר זאת. אני אומנם מומחית לשפת גוף, אבל לא חייבים להיות מומחים. לכולם ישנה היכולת לקרוא שפת גוף. זו יכולת שאנחנו נולדים איתה, גם אם לא תמיד מודעים אליה.
שפת הגוף - תנועות גוף, מימיקת פנים, ידיים, קול - מתנהלת בשני רבדים, האחד גלוי והשני סמוי. הרובד הגלוי, כ-80% מסך ההבעות שלנו, הוא מאקרו-הבעות שנפגין בסיטואציות שבהן אנחנו לא מסתירים שום דבר, לא מנסים להרשים ומרגישים בטוחים להביע את מה שאנחנו מרגישים. הרובד הסמוי, 20% הנותרים, בא לידי ביטוי בשברירי שניות של מיקרו-הבעות, שהן למעשה זליגה של התת-מודע. אין דרך לשלוט בהן, ומדובר בשיקוף של התחושה האמיתית.
מכירים את התחושה הזו שאתם פוגשים אדם זר בפעם הראשונה בחייכם, אתם לא יכולים לסבול אותו, ואין לכם שום סיבה הגיונית להישען עליה? ובכן, זה קורה לכולם. הסיבה היא שבתהליך קליטת המידע אנחנו מלקטים אינפורמציה באמצעות החושים. המידע הזה יעבור תחילה לתת המודע, ומשם תיווצר תחושת בטן (מה שנהוג לכנות אינטואיציה). אם המידע הזה מעסיק אותי הוא יצוף למודע, ואם לא הוא ישכון אי שם בתת המודע.
פעמים רבות העיניים שלנו קולטות בתהליך הזה מידע שחולף בשבריר של שנייה, כגון מיקרו-הבעות. אורכה של מיקרו-הבעה הוא עשירית השנייה, כך שהמוח לא מספיק לעבד את המידע - אבל זה לא אומר שלא ראינו. התחושה שההבעה הזו נתנה לנו קיימת. השאלה היחידה היא אם להיות קשובים לתחושות הבטן הללו או להתעלם מהן.
שפת הגוף היא מעין נוסחה, שתספק תשובה מדויקת אך ורק אם חיבור הנתונים ייעשה באופן נכון. שיעורי ההשפעה של החלקים בנוסחה זו משתנים בהתאם לאופן ניהול התקשורת. בתקשורת פרונטלית, כלומר במפגשים פיזיים של אנשים עם אנשים אחרים, אנו רואים את כל גופו של הפרטנר לשיחה. בסיטואציה כזו, לפי מחקרים רבים שנעשו במאה האחרונה, סך כל ההשפעה של שפת הגוף על המסר הוא 93%, מתוכם 55% של תנועות הגוף, 38% של הקול ורק 7% של המלל עצמו.
בתקשורת שאינה פרונטלית, כמו שיחת טלפון, האחוזים משתנים: הקוליות מקבלת את שיעורי ההשפעה הגבוהים ביותר, 55%, ואילו אחריה ניתן מקום של כבוד למלל - 38%. אף שלא ניתן לראות אותן, תנועות הגוף יקבלו ביטוי של 7%, מכיוון שתנוחות הגוף משפיעות על מנעד הקול.
איך בדיוק תתקיים הנוסחה הזו בשיחות וידאו, שבהן לא ניתן לראות את כל הגוף של הדובר, וגם התנודות הקוליות לא נשמעות היטב? האם שפת הגוף עדיין משמעותית גם כשצורת התקשורת שלנו השתנתה?
אני מודה שאחרי ההרצאה הראשונה שקיימתי בזום חשתי תחושה קשה, תחושה שמשהו הטיל בי מום, כאילו גדעו ממני את שתי רגליי וביקשו ממני להמשיך ללכת, אבל בחיים כמו בחיים ממשיכים הלאה. אחרי כמה פגישות והרצאות בזום גיליתי שהשד אינו נורא כל כך והמשכתי לחקור.
בשבועיים האחרונים חקרתי קולגות, חברים מטפלים ומרצים שבעידן הנוכחי העבירו את עבודתם דרך צינורות הזום, ואף העברתי בעצמי מספר הרצאות לא קטן בזום - וניתחתי את שפת הגוף של כל מי שהיה מוכן להניח את ראשו על המוקד ולהעניק לי את הזכות.
התברר לי שגם דרך המסך, לשפת הגוף חשיבות יוצאת דופן. נכון, התמונה מוגבלת, ואני נאלצת להתייחס לחלקים פחות דומיננטיים כמו למשל לקול ולמלל עצמו, כך שהנוסחה תהיה שונה, אך זה בהחלט אפשרי.
אני ממליצה בחום לכל מי שהשיחה חשובה לו, ובעיקר לאנשי עסקים שמנהלים משא ומתן דרך אפליקציות וידאו, להקליט כל שיחה ולעבור עליה שוב לפני שממשיכים לשלב הבא במשא ומתן. לא תאמינו כמה מידע פספסתם בפעם הראשונה.
במימיקת הפנים ניתן לראות את עיקר הזליגות של שבע הבעות הבסיס. כמובן, יש משמעות לקרבת המצלמה לפנים, אבל אם הקלטתם, תמיד תוכלו לעשות "זום", שיאפשר לנו לקלוט ביתר קלות שינויים במימיקת הפנים.
הממד השני הוא מנעד הקול, שיכול לספר לנו רבות על מצבו הנפשי של האדם. בחלק מהמקרים גם הידיים (אם ניתן לראות אותן) הן כלי עזר משמעותי להבנת מצבו הנפשי והרגשי של בן השיח שלי - הכול תלוי בזווית הצילום.
כעת אנתח קטעי וידאו תוך התייחסות לממדים הללו, ואתן דוגמאות וטיפים חשובים.
הקוליות היא חלק מאוד משמעותי בשפת הגוף, שרובנו נוטים פחות להתייחס אליו במודע.
באחת ההרצאות שעשיתי לאחרונה בזום ביקשתי מאחת הסטודנטיות להציג את עצמה. המצלמה שלה הייתה כל כך גרועה שלא הצלחתי לראות אותה בבירור, אבל את מה שהיא אמרה שמעתי ממש טוב. מבלי לראות היה לי ברור שעצם ההצגה העצמית מביכה אותה מאוד, ושמעתי את זה בקולה:
שפת גוף בזום
דמיינו שהקול תפקידו לבטא את מה שהנפש מרגישה, מעין מגפון שמגביר באמצעות מהירות, קצב וקיטועי דיבור את מה שאותו אדם מרגיש. התהליך הקולי הוא תהליך קוגניטיבי. בתהליך זה חשוב לזהות מי שולט על תהליך הדיבור: השכל או הרגש.
איך מזהים? שמים לב לשינויים במנעד הקול, למנגינה, לקצב ולרצף הדיבור. לדוגמה, כשהשכל הוא זה ששולט על תהליך הדיבור, מנעד הקול יהיה יציב מאוד, יהיו מעט עליות וירידות בטון הדיבור, מעט מאוד תקיעויות וקצב הדיבור יהיה יחסית אחיד.
מריון ג'ונס, ספורטאית אולימפית, הואשמה בצריכת סמים ובהגעה להישגים במרמה. בריאיון זה הכחישה ג'ונס את ההאשמות:
מריון ג'ונס
כמומחית לשפת גוף הריאיון הזה הדליק אצלי המון נורות אדומות, שכן לא הגיוני שמטיחים בה האשמות נוראיות, שמסכנות את הקריירה שעליה היא עובדת שנים, והיא נשמעת רגועה לחלוטין. האמת לא איחרה לבוא, וכעבור זמן-מה הודתה ג'ונס שנטלה סמים, התנצלה בפני מעריציה והודחה מהמשחקים האולימפיים.
כשהאמת יצאה לאור, גם תחושותיה האמיתיות יצאו לאור - וכך זה נשמע:
מריון ג'ונס
בקטע הזה חשים בבירור את ההצפה הרגשית שחשה מריון ג'ונס בקולה. כאן ברור שהרגש הוא זה ששולט על התהליך הקולי. ניתן להבחין בעליות ובירידות בטון הדיבור, במהירות הקול שמשתנה ללא הרף, בעצירות, בנשימות עמוקות וברעד קולי.
נקודה נוספת שיכולה לספר לי על מצבו הרגשי של האדם באמצעות הקול היא סגנון הקול, שמחולק לשתיים: סטקאטו ולגאטו. סְטָקָאטוֹ הוא מונח מוזיקלי שפירושו המילולי הוא "מנותק" או "נפרד". צלילי הסטקאטו הם קצרים ומקוטעים. אדם שמתאפיין בדיבור סטקאטו יתקשר באמצעות משפטים חדים וקצרים באופן יחסי, עם מה שנתפס כסימן קריאה בסוף כל משפט. מצב זה עשוי לאפיין אישיות נוקשה והחלטית או מצב רגשי כגון סטרס, פחד וחרדה. לגאטו, לעומת זאת, היא צורת נגינה שבה מנגנים את הצלילים בצורה רציפה וחלקה, ללא הפסקות או קפיצות. מצב קולי זה מאפיין אנשים חמים ועדינים או מצב רגשי רגוע ונינוח.
ניבה בן ציון, מאמנת רב-תחומית, מנהלת סדנאות ומרצה, עשתה דוקטורט של ממש בהעברת סדנאות טיפוליות ללקוחותיה באמצעות הזום. כששאלתי אותה כיצד היא מתגברת על מחסום האינטימיות והקרבה הפיזית, שמשרה ביטחון ומאפשרת פתיחות במפגשים מסוג זה, היא אמרה כי היא "שומעת את זה בקול שלהם, בדמעות, בנשימה".
ניבה בן ציון
ובכן, גם הנשימה היא כלי חשוב לזיהוי מצבו הרגשי של האדם. כשקשה או עצוב, קצב הנשימה עולה במידה ניכרת וכל נשימה מתקצרת - או מתארכת ומעמיקה (כפי שראינו בסשן הטיפול שעשתה ניבה).
בתקשורת בזום או בכל שיחת וידאו אחרת, מימיקות הפנים מקבלות משמעות כפולה ומכופלת, כי המצלמה מצלמת ומשדרת בעיקר את הפנים, ופעמים רבות רק אותן.
במהלך מחקר שנעשה בשנות השמונים התגלה כי במימיקת הפנים של כל אחד ואחד מאיתנו ישנן למעלה מ-32 אלף הבעות משתנות. כל הבעה טיפה שונה מרעותה, ומשתתפים בה שרירים שונים בפנים. כל אחת מההבעות משקפת רגש מסוים. יחד עם זאת, כל 32 אלף ההבעות מבוססות על שבע הבעות בסיס, המשקפות שבעה רגשות בסיסיים הקיימים מרגע לידתנו ועד יומנו האחרון: שמחה, פחד, כעס, עצב, בוז, סלידה והפתעה.
שמחה
פחד
כעס
עצב
בוז
סלידה
הפתעה
חשוב להבין כי שבע הבעות הבסיס משמשות כלי להבנת מצבו הרגשי, מחשבותיו ויחסו של האדם העומד מולי לגבי נושא השיחה בינינו.
ברוב המקרים, כשאדם מרגיש בנוח, שפת גופו תהיה תואמת למלל ותבוא לידי ביטוי במאקרו-הבעה - הבעה גדולה וברורה, המשקפת את מה שהוא מרגיש ללא צורך להסתיר. זהו המצב האידיאלי. הבעיה מתחילה כשאדם מסתיר את מה שהוא מרגיש, כמו לדוגמה בעולם המכירות.
במצב כזה, גם אם אותו אדם יעשה מאמצים גדולים להסתיר את מה שהוא מרגיש, עדיין אפשר לגלות את האמת הודות למיקרו-הבעות, שתופסות 20% משפת הגוף, הזליגה שלהן מגיעה מתת המודע ואין לנו שליטה עליהן.
הנה דוגמה לזליגה של מיקרו-הבעה בתקשורת דרך הווידאו. בסרטון מצולמת סתיו בר, אחת הסטודנטיות שלי בלימודי פרופילאות פלילית באוניברסיטת אריאל. כשאני מגיעה לכיתה חדשה, אני נוהגת לעשות סבב היכרות ולהבין מיהם החבר'ה שבחרו ללמוד בקורסים שאני מעבירה, מה שמם, בני כמה הם, מה למדו לפני וכו'. כשביקשתי מבר להציג את עצמה, היא סיפרה לכולנו בת כמה היא, היכן היא מתגוררת וגם שכיום היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה.
ממש ברגע שסיימה לציין כי היא סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, זלגו לה מהפנים מיקרו-הבעות של סלידה ומעט בוז - הכתפיים ירדו מטה והיא עשתה תנועה של "לא" עם הראש. כמומחית לשפת גוף היה לי ברור שיש לבר איזה עניין עם הלימודים שלה - היא שידרה באמצעות שילוב הזליגות הללו עייפות, מיאוס וסלידה מהלימודים. כשביקשתי מבר רשות להשתמש בחומר המצולם איתה, שאלתי אותה (מבלי להסגיר את התובנות שלי) אם היא נהנית מהלימודים לתואר בפסיכולוגיה. תשובתה הייתה: "מאוד נהנית, אבל האמת היא שאני בסמסטר האחרון וממש נמאס לי, מתה לסיים כבר".
סתיו בר
דווקא בתקופה הזו יש לנו היכולת לעקוב אחרי הקרובים שלנו ואחרי העובדים שלנו, ומכיוון שהתקשורת שאנחנו מנהלים מוקלטת לפי רצוננו, גם אם אנחנו לא מומחים לשפת הגוף, תמיד נוכל לחזור ולבדוק את השיחה ובכך להבין אם מישהו שחשוב לנו נמצא במצוקה.
אצל אדם שמפעמים בו רגשות שליליים, טונוס השרירים יעלה משמעותית ואילו אורך השריר יתקצר. גם כשאנחנו שמחים או מתרגשים טונוס השרירים יעלה משמעותית, אבל השרירים יתארכו. כך בעצם ניתן להבדיל בין רגש שלילי לרגש חיובי.
נסו לדמיין אוהדים במגרש כדורגל, רגע אחרי כשהקבוצה שלהם הבקיעה גול. סביר להניח שתשמעו צרחות של שמחה, לצד קפיצות והושטת הידיים למעלה. לעומת זאת, אם "חטפנו" גול הגוף ישתבלל ויתכנס פנימה, הידיים יתפסו את הראש אך המתח בשרירים יהיה מורגש.
סימנים נוספים למצוקה:
1. תנועות מהירות, חדות וקוויות
2. עלייה במהירות ובקצב של הדיבור
3. תזזיתיות יתר - אדם לחוץ יזוז בחוסר שקט מצד לצד, והדבר מקבל ביטוי כשהוא יושב, כלומר הוא יזוז בכיסאו וכל גופו ינוע (גם אם התנועות יהיו קטנות). במקרים קיצוניים הוא יקום ויתיישב שוב ושוב.
4. חזה וברכיים מופנים לצד - אזורי החזה והברכיים מסמנים כוונות. כשאדם מדבר ותוך כדי כך הברכיים שלו, אזור החזה שלו או הכתף מופנים הצידה ולא כלפי בן השיח, הדבר מסמל רצון לברוח, לצאת מהשיחה. פעמים רבות אנשים בחרדה יתקשו לשתף או ינסו "לשחק משחק" כדי לא לייצר דאגה. עצם המשחק מקשה עליהם, ולכן ירצו לסיים את השיחה מהר יותר.
פיל דייוויסון, פוליטיקאי אמריקני, הוכתר כנואם הגרוע ביותר בתולדות הפוליטיקה של ארה"ב. את "תואר הכבוד" הזה קיבל בעקבות נאום יוצא דופן וחסר מעצורים, שייצג את נפשו הסוערת. הבוחרים לא ממש אהבו את הנאום, בלשון המעטה.
אני נוהגת להראות את הנאום הזה בסדנאות שאני מעבירה, מכיוון שהוא כולל גם את הקוליות וגם את הביטויים הפיזיולוגים של שפת הגוף כשאדם באמת נסער. מדובר בהתנהלות קיצונית, עד כדי שכך שרבים חשבו שדייוויסון משחק משחק, אך אם תשקיעו שנייה בניואנסים של שפת הגוף תבינו כי הוא באמת נסער.
פיל דוידסון
