תמונות שוברות לב מגיעות מרצועות החוף ברחבי הארץ בשבוע האחרון. אסון הזפת הוא אירוע אקולוגי כואב ומדכא - אבל לצערנו הוא גם מצטלם נהדר: מנתניהו, דרך לפיד ועד גדעון סער - הפוליטיקאים שלנו מיהרו השבוע להפשיל שרוולים מגוהצים ולהלך בנעליים מצוחצחות מדי על החופים המוכתמים, שייפו את הפלאשים ודיגמנו את הפוטו-אופ המושלם. זה שלכאורה אין בו ימין או שמאל (עד שנזכרים מי מחזיק במשרד להגנת הסביבה), זה שנוגע במכנה המשותף הרחב ביותר של הציבוריות הישראלית - בחופים, באדמה, בחיים.
אלא שרגע אחרי מערך הצילומים והפצתם המתבקשת ברשתות החברתיות הוטל צו איסור פרסום חריג על פרטי פרשת הזיהום, דווקא לבקשת המשרד להגנת הסביבה (ואז הוגבל עד לשבוע הבא). בינתיים, הספקולציות חוגגות ברשתות, כשההשערה המרכזית בנוגע לסיבה להטלת האיפול התקשורתי המוחלט היא כסת"ח לעוד פדיחה ממשלתית, בשילוב תיעדוף תחזוק היחסים הדיפלומטיים שלנו עם מדינה זרה כלשהי על חשבון הציבור הישראלי, החופים, הצמחייה ובעלי החיים.
וכך, אותה יד ששולפת את הסמארטפון ומעלה סטורי מזופת במיוחד - היא זו שמורחת עוד כתם שחור על היכולת של הציבור להבין לעומק את פרטי המחדל האקולוגי, להסיק מסקנות ואולי לבחור אחרת בקלפי. האמת היא שנושאים סביבתיים - כואבים ככל שיהיו, מעולם לא הצליחו להתמקם גבוה במיוחד בסדרי העדיפויות של הבוחרים הישראלים כי לאורך עשרות שנים הוסללנו להאמין שיש צרות גדולות מאלה. אבל המציאות מוכיחה שבשעה שהפוליטיקאים המעונבים הגיעו לביקורים חטופים על רצועות חוף יחד עם צוותי צילום ואנשי רשתות חברתיות - הציבור הוא זה שכבר שבוע שלם מכתת רגליים במבצע ניקיון אמיתי. ויש גם אזרח אחד, פחות מודאג, כהרגלו, שבטוח שכמו משבר הקורונה גם אסון הזפת הוא לא יותר מהיסטריה חסרת בסיס. מה אומרים? לא אומרים.
