מגי קארי היא בלונדינית טיפוסית מעמק הנאפה בקליפורניה. יש לה עיניים כחולות ועור זהוב, שהשמש נישקה ממש כמו שהיא מנשקת את הענבים. שלא כמו הקלישאה של נערת קליפורניה, היא לא מנצלת את חשבונות הטוויטר והאינסטגרם שלה כדי להעלות תמונות שלה גולשת על הסאפ או רוקדת בביקיני נמר במסיבת בריכה הוואית. במקום זה, היא לא מפסיקה לחפור על הדבר היחיד שמעניין אותה כרגע, תשוקת חייה וחלומה היחיד על פני האדמות: הקמפיין הציבורי הנרחב שהיא מנהלת כדי שיוסיפו למאגר האמוג'ים הבינלאומי גם אמוג'י של כוס יין לבן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה נשמע כמו בדיחה, כי מי לעזאזל מקדיש את חייו למען מטרה כל כך מטומטמת. אבל מיז קרי לוקחת את הקמפיין הזה בשיא הרצינות. הנה דוגמה רנדומלית ממה שגיליתי בחשבון הטוויטר שלה בתאריך 15.3.2020, שזה, רק להזכיר, בערך חודש אחרי שפרצה בעולם מגפה איומה וקטלנית. היא שיתפה ציוץ של מישהי שחזרה מאיזה קשקוש שנקרא: ''ועידת הסמס הבינלאומית בלוס־אנג'לס'', וכתבה: "כרגע חזרתי ממסיבת הקוקטייל החגיגית של הוועידה, ואלוהים, אנחנו ממש חייבים אמוג'י של יין לבן". עוד ציוץ מחדש של מישהי אחרת, שמתפעלת מטיילור סוויפט שעלתה לבמה לקבל פרס מוזיקה כשהיא מחזיקה בידה כוסית יין לבן. "או מיי גאד, טיילור פאקינג סוויפט... בבקשה תגרמי למישהו ליצור אמוג'י של יין לבן. רק לך יש את הכוח לעשות את זה. זה יעזור לי בחיי היומיום שלי כל כךךךךךךךךךך". וככה זה ממשיך, מאות ציוצים של אנשים מכל רחבי הפלנטה שמגי ליקטה והפיצה, ולכולם יש רק דבר אחד במוח הצימוק הקטנטן שלהם: וואט דה פאק, למה עדיין אין אמוג'י של שרדונה?!
לזכותה של מגי קארי ייאמר שהיא לא סתם מקדישה את חייה למטרה כל כך נואלת. קארי היא מנהלת השיווק של יקב קנדל ג'קסון מעמק הנאפה, יקב משפחתי ידוע שעומד בקצה החנית של המאבק. היקב בעצם מייצג את כל איגוד יצרני היין הלבן בקליפורניה, ולכל היצרנים האלו יש אינטרס כלכלי ברור להכליל את האמוג'י בקולקציית הפיקטוגרמות הגלובליות והמוסכמות שאנחנו משתמשים בהן כמעט בכל הודעת טקסט. להצליח להוסיף את האמוג'י של המותג שלך למאגר, זה אומר שאתה מייצג משהו שמיליארדי בני אדם מכירים ואוהבים. וזה שווה הרבה יותר מכל זמן פרסום שהם היו קונים בטלוויזיה.
זו הסיבה שארגון שחקני הלקרוס, ספורט קנדי הזוי, נאבק כבר שנים לצרף מקל לקרוס עם רשת למאגר האמוג'ים. וזו גם הסיבה שמדינת מיין בארה"ב לא הרפתה עד שהצליחה להכניס פנימה סמליל של לובסטר, ענף המחיה העיקרי של האזור. ואפילו ארגון הבריאות הבינלאומי, אותו ארגון חמור סבר שבימים אלו התרגלנו לחשוב עליו כסמכות העליונה לגבי הקורונה, התעקש מאוד בזמנו להכליל סמל של יתוש. למה דווקא יתוש? כנראה שהם חישבו ומצאו שמלא בני אדם בעולם נפגעים ממחלות תלויות יתושים מדי רגע, ולא משנה שזה מרגיש קצת עצוב ורחוק מהמציאות עכשיו, כשכולנו משקשקים מווירוס שכנראה הגיע בכלל מעטלף.
כל זה עדיין לא מסביר למה מגי קארי והשותפה שלה לקמפיין, לורן סוובדה, מצליחות לעשות לי אלרגיה באונה השמאלית בכל פעם שהן פותחות את הפה. שתיהן מככבות בסרט הדוקומנטרי ''אמוג'י: השפה החדשה'' (שישודר ביום ה’, 16.4, ב־HOT8). זה סרט מעולה ומרתק ממש, אפילו בשביל אנשים כמוני שלא משתמשים באמוג'ים ואפילו לא יודעים איפה הם על המקלדת (וזה אמיתי לחלוטין).
"המוני אנשים חושבים שזה לא לעניין שעדיין אין להם את האמוג'י הזה", מתעקשת קארי, "הם רוצים לפגוש את החברה הכי טובה שלהם לכוס יין לבן ליד הבריכה או לשתות את השרדונה האהוב שלהם, ובשבילם זה סוג של שקר, ממש שקר, להשתמש באמוג'י היין האדום. תחשבו איזה נפלא זה יהיה בשביל כולנו אם היין הלבן יתקבל", קארי מתפייטת, "זה ייצור תקדים ויפתח את הדרך לאמוג'ים של בירות, קוקטיילים ואפילו רוזה!"
לוועדה שמחליטה איזה אמוג'י חדש יתקבל ואיזה לא, קוראים ''הוועדה הטכנית ליוניקוד'', יו־סי בקצרה. היא מתכנסת כארבע פעמים בשנה, ואחרי דיונים משחררת בתחילת כל שנה את נבחרת האמוג'ים החדשה - לא יותר מ־70 בדרך כלל - שתצטרף ל־3,000 פלוס שכבר קיימים.
כדי להבין איך הגענו לזה שחבורת מהנדסי מחשבים, מדענים ושאר מומחי טכנולוגיה מתכנסת כדי לקבוע אם קישוא קורץ זה משהו שראוי שילדה בת עשר בתל־אביב תזכה לסמס לחברות שלה, צריך לנסוע אחורה בזמן לראשית ימי המחשוב ההמוני, תחילת שנות ה־90. "נוצר צורך בהקמת ועדה שתחליט על טקסט אחיד בכל האביזרים האלקטרוניים", אומר לי גרג וולש מאינטל, חבר הוועדה. "אולי את זוכרת, כשהיית מקבלת מייל לפני שנים, בניינטיז, לפעמים היה מופיע בו ריבוע ריק עם סימן שאלה. זה כי המחשב לא ידע מה זה, הוא קיבל קוד שהוא לא הצליח לפרש. בשביל זה הקימו אותנו, כדי שיהיה סטנדרט אחיד במחשבים ובסמארטפונים שלנו. את שולחת מתל־אביב סימן של 'אוקיי' עם אגודל למעלה למישהי שגרה בטוקיו? הקידוד שלנו ידאג שזה בדיוק מה שהיא תקבל במכשיר שלה".
וזה נכון גם אם לחברתי היפנית הדמיונית יש מכשיר סמסונג ולי יש אייפון. מי שמרכיב את ועדת הסטנדרטיזציה של היוניקוד הם נציגים מכל החברות הדיגיטליות הגדולות - גוגל, אפל, מיקרוסופט, פייסבוק, גם וואווי פה. לכל הדרקוניות האלו יש נציגים בקרב 19 חברי הוועדה. כדי לשמור על שוויון, הוועדה לא מתכנסת במקום קבוע, אלא בכל פעם חברה אחרת מארחת אותה.
תגיד, למה בעצם אתם דוחים את כוס היין הלבן כל הזמן ולא מכניסים אותו? זה בגלל שזה טיפשי לגמרי, נכון?
"תראי", הוא אומר בזהירות אמריקאית אופיינית, "זה לא טיפשי. אני מניח שיש המון חובבי יין לבן שזה חשוב להם, או אפילו אנשים שיש להם אלרגיה רצינית ליין אדום ורואים בזה עלבון אישי ואפילו עידוד לסכן את הבריאות שלהם. או פודיז, שזה ממש ציפור נפשם לשים אמוג'י של היין הנכון, זה שמתאים בדיוק למנת הסביצ'ה שהם עומדים להגיש. האם אני נדהם באופן אישי מכמה שאנשים נלחצים מזה שאין את האמוג'י המדויק שהם מעוניינים בו? התשובה היא כן. אני בכלל לא חובב גדול של אמוג'ים, אני עובד באינטל והצטרפתי לוועדה כחלק מהתשוקה הגדולה שיש לי לסטנדרטיזציה ולקידוד באופן כללי. רק שלאט־לאט הבנתי שיש עולם שלם של אנשים שהלהט הגדול שלהם זה להצליח לצרף למאגר הרשמי כל מיני אמוג'ים. הבנתי שהסמלים הקטנים האלו הם בשבילם בעצם שפה חדשה, סט חדש של חוקי תקשורת, ואכפת להם שהשפה תהיה כמה שיותר עשירה ומדויקת".
על מה למשל אנשים מתווכחים?
"אני אקח אותך לוויכוח מר שהתנהל בשנת 2014. להרבה אנשים הפריע שאין שום סמל שמייצג נקניקייה. העצומות שקיבלנו לוועדה היו זועמות, למה יש כל כך הרבה סוגי אוכל ואין נקניקייה?"
אז נוספה נקניקייה. בשביל להבין את מהות הוויכוח, וולש נותן מעט קונטקסט היסטורי חשוב. מייסד האמוג'י, הוא מסביר, הוא יפני בשם שיגטקה קוריטה. את שפת האמוג'י הוא פיתח כדי לפצות על מגבלת מקום שהייתה קיימת אי אז בשנות ה־90 בהודעות טקסט. "בשנת 1999 היו רק מעט אנשים שהשתמשו בטלפון חכם, ולמערכת ההפעלה של הנייד עם האינטרנט הייתה מגבלה - יכולת לשלוח בה רק 250 תווים בכל הודעת מייל או טקסט", מסביר וולש. "אז הרעיון של קוריטה היה: 'בואו נצייר חלק מהמילים בשפה שלנו, כדי לחסוך מקום'. בגלל שהוא יפני, הסמלילים שלו שאבו מתרבות המאנגה, מתמרורי רחוב יפנים, מאותיות סיניות. וזה אולי מה שהפריע ללוביסטים של הנקניקייה. למה יש אוניגירי, שזה כדור אורז יפני, ואין הוט דוג? אגב, אז התחיל ויכוח שייתכן שתגידי שהוא קטנוני על איזה רוטב ישימו מעל האמוג'י, קטשופ או חרדל. לכל דבר כזה יש המון משמעויות בשביל אנשים".
בחזרה ליין הלבן. מדוע דחיתם אותו?
"פה את נכנסת לוויכוח שהיה לנו בוועדה לגבי מה התפקיד של אמוג'ים. אם אשלח לך כוסית של יין אדום, האם תפרשי אותי כללית או ממש מילולית? רוב האנשים יקבלו אייקון של גביע כזה ויחשבו, 'המממ, גרג מציע לי ערב כיפי של שתייה, לטס גט דראנק'. אבל יש אנשים שיחשבו לעצמם, 'אבל אני לא סובל מרלו, זה חמוץ, כמה חבל שהוא לא שלח יין לבן, אני מבטלת את הפגישה איתו'".
כלומר, יש אנשים מילוליים, כמו מגי קארי, שחושבים שהאמוג'ים הם שפה חדשה והם חייבים שכל מילה ומילה תיוצג בה, ויש כאלו שמשתמשים בהם רק כתוספת מהנה למילים אמיתיות?
"בדיוק. הוויכוח הגדול הוא אם אמוג'ים הם שפה בינלאומית חדשה - או בעצם משהו אחר".
אם יכולתי לבחור אמוג'י אחד שמייצג את הכתבה הזאת, זה היה הפרצופון המתפלא: סמיילי צהוב פשוט, שהפה שלו פעור בעיגול שמסמל תדהמה. ככה בדיוק אני מרגישה לגבי אמוג'ים. אני לא מבינה למה הם טובים, אני לא רואה את החן שיש בהם, אני אפילו לא פותחת את הספרייה אלא פשוט מקלידה סוגריים ונקודתיים, כמו אשת המערות שאני. הבת שלי שולחת לי לפעמים שיחות שלמות שמורכבות רק מאמוג'ים: סמיילי לבבות בעיניים שאחריו זר ורדים, דגל אזרבייג'ן, בקבוק שמפניה מתפוצץ ומשהו שנראה כמו אצטרובל שקד קידה. בכל פעם שהיא עושה את זה, אני כל כך מתביישת להודות שלא הבנתי כלום, שאני ממשיכה לענות לה כאילו שכן. השד יודע למה היא החליטה שאוסף התמונות הזה אמור לבטא, "תודה שהסכמת לקנות לי אופניים", כשמבחינתי הוא יכול להגיד גם, "איך אני שמחה שאזרבייג'ן קיבלה עצמאות, מותר לי לפרק בקבוק וודקה שלם בחברתו של החתיך של השכבה, אצטרובל שפר־נווה?"
השפה העברית מבחינתי היא מלכה, ואני רואה באלו שמוותרים מרצון על העונג שבשימוש בה אנשים דלים. קמצני רגש. כי אמוג'ים הם לא מחייבים כמו מילים, הם לא אומרים רק דבר אחד, אלא נתונים לפרשנות. לכתוב למישהי, "אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך", זה שונה מלשלוח לה לב סגול - שהוא אגב אחד האמוג'ים הפופולריים בעולם ועקף מזמן את הלב האדום הפשוט.
אבל קל מאוד להתנער מהרגש העמוק שאנשי הלב הסגול הביעו. לכי תגידי למישהו, "אבל אמרת שזה רציני בינינו", כשכל מה שיש לך לגלול אחורה זה שורה של אמוג'ים גנריים שמישהו אחר תיכנן. מה שמעלה את השאלה: אם אמוג'ים הם אכן שפה בינלאומית חדשה שמדברים בה לא פחות מ־2.9 מיליארד אנשים בעולם, איך זה שאין ל"מילים" שלה משמעות אחת קבועה? איך זה שזה נתון לכל כך הרבה פירושים?
"זו לא שפה", מבהיר וולש, "זה יותר סימני פיסוק רגשיים בין מילים רגילות, או אפילו שפת גוף - משהו שמטרתו להחליף את טון הקול שאין בסמס. אני, למשל, משתמש הכי הרבה בסמיילי המחייך כי לרוב אני רוצה להקליל, להבהיר לבן השיח שלי שאני סרקסטי, רק צוחק איתו. בתקשורת הדיגיטלית החדשה שלנו איבדנו המון מידע - הפרצוף, הטון, מחוות הידיים והמניירות. באמצעות האמוג'י, בסך הכול מנסים להשיג בחזרה את הגוף האבוד.
"בהתחלה היו מעט אמוג'ים, 176, אם אני לא טועה", הוא מוסיף, "והם באו לייצג מילים בסיסיות שכולם משתמשים בהם. חיוך, אהבה, שולחן, פרח. אחרי זה הוספנו עוד ועוד במהלך השנים, עד שהגענו ל־3,000 ומשהו בשנה שעברה, שזה לא מספיק לשפה אמיתית. אני לא יכול אפילו להגיד לך שאלו שאנחנו בוחרים הם בהכרח אלו שיאפשרו לבני אדם לדבר בצורה ברורה יותר, להביע בדיוק את הרגש שהם התכוונו אליו כרגע. לפעמים זה הרבה יותר טכני. למשל הסט של הבעות הפנים. קודם היינו צריכים להשלים סט של כל ההבעות הידועות, הרבה לפני שהגענו לדברים שחשובים לאנשים כמו פלמינגו או פלטיפוס (ברווזן)".
אמממ... למה פלטיפוס?
"לא יודע, אבל זו אחת הבקשות הכי פופולריות שאנחנו מקבלים מדי שנה, למה אין פלטיפוס. לפעמים אני תוהה לגבי זה. בסדר, נניח שתקבלו פלטיפוס, מה תביעו איתו? זו כנראה חיה חמודה ואנשים אוהבים אמוג'ים של חיות חמודות ומצחיקות".
ומצד שני, יש סטים שלמים ודי מיותרים לטעמי. למה צריך מעוינים בשני גדלים? למה צריך אמוג'י של בית עם ארובה מימין ועם ארובה משמאל?
"אני מנסה לחשוב מה ההסבר לזה. הסבר אחד אפשרי זה הסטים. בגלל שאנחנו מהנדסי מחשבים, כלומר טיפוסים די מקובעים וחובבי סדר, חשוב לנו להשלים מערכת שלמה של סט לפני שאנחנו ממשיכים הלאה. אנחנו לא נרגעים עד שייצגנו מעוין בשני גדלים. האמוג'י הומצא בתחילת שנות ה־90, ובהתחלה הממציאים היו סתם חבורת של גיקים חובבי טכנולוגיה שלא ממש חיים בעולם הזה".
וולש מפנה אותי לסרט, לדבריו של מדען מחשבים בשם קית ויינסטיין. "סליחה, אבל האנשים האלו שיושבים בוועדת היוניקוד הם לא מומחים גדולים בבני אדם", הוא אומר שם. "למשל, מישהו שם הציע שיעשו אמוג'י של ברונטוזאורוס, סוג של דינזואור. והוועדה שמורכבת מטק גאייז, ברובם גברים לבנים מעמק הסיליקון שראו את כל הסרטים של ספילברג, ישבה והתווכחה שעות על גבי שעות – האם הברונטוזאורוס הוא זן בפני עצמו או שהוא בעצם סוג של אפטוזאורוס?"
במאית הסרט, מיה דולס דה ג'ונג ההולנדית, מדגישה שלכך שהוועידה מורכבת בעיקר מגברים לבנים, מבוגרים ופריבילגים יש חסרונות דרמטיים בהרבה מהעיסוק המוגזם בשאלות כמו מעמדו התרבותי של צ’ובאקה. "זה לא פתוח לקהל הרחב", היא אומרת לי. "את יכולה להגיש הצעות, את יכולה גם להצטרף לחלק מהדיונים בתור חברת ועדה לא רשמית, אבל זה יעלה לך הון עתק, 80 אלף דולר לשנה, ונדמה לי שאפילו לא תקבלי זכות הצבעה. את צריכה להבין, מי שיושב שם הם נציגים של הענקיות - אפל, גוגל, פייסבוק. הם מחויבים לאינטרסים השיווקיים של החברות שלהם, הם מחויבים לא להרגיז אף אחד יותר מדי, ולא להביע עמדה פוליטית מוגדרת שתעצבן אולי נשיאים, שועי עולם ופוליטיקאים. הם בעצם שולטים באמצעות המכשירים שלהם ומקלדת האמוג'י שלהם על הדרך שבה אנחנו מתקשרים, ואם הם לא רוצים שנתקשר על נושאים נפיצים מסוימים, זה לא יקרה".
היא נותנת לדוגמה את הסוגיה של הדגלים. "דגל טיבט לדוגמה, לא ייכנס בקרוב לרשימת האמוג'ים, וזה בגלל החשש להסתבך עם סין", היא מסבירה. "דגל פלסטין גם הוא היה שנוי במחלוקת, אבל הוועדה צירפה אותו ב־2015. דגל הלהט"ב צורף גם הוא, וזה עורר סערה רבה ברוסיה, שבה תעמולה למען הומוסקסואלים נחשבת עבירה פלילית. ממשלת רוסיה אפילו איימה להחרים את אפל בשלב מסוים".
בדומה לכך, במארס 2020, הייתה אמורה להתפרסם הרשימה החדשה של האמוג'ים ובתוכה סוף־סוף גם הדגל התכול־ורוד־לבן של קהילת הטרנס שהתקבל אחרי מאבק ארוך וממושך. אבל אז הגיעה הקורונה, וההישג הזה ייאלץ להמתין. מה שמעלה את השאלה המתבקשת - מה קורה עם אמוג'י של קורונה?
"זה מעניין, כי עוד לפני הקורונה כבר היו הצעות שנעשה אמוג'י וירוס", אומר וולש. "לאו דווקא מסוג מסוים רק שהאתגר הוא העיצוב, שאנשים יזהו למה הכוונה. המון אמריקאים למשל רצו שנכלול טמבלוויד, שיח קוצים מתגלגל ברוח - נדמה לי שזה עוזר לייצג שיעמום - רק שמה לעשות שבתמונה כל כך קטנה זה נראה בול כמו קיפוד. אותו דבר עם הקורונה. אם נמצא דרך לייצג אותה שלא תעורר פחד מצד אחד ושלא תגרום לך לחשוב שמדובר בכדור ים מתנפח מצד שני, היא בפירוש תיכנס".
תחום נוסף שחסר משמעותית בעולם האמוג'י ומאוד־מאוד מעסיק את האוכלוסייה האנושית הוא סקס. למה האמוג'ים היחידים שאנחנו מצוידים בהם כרגע כדי לקיים סקסטינג כהלכתו הם אמוג'ים של אפרסק לתיאור ישבן נשי וחציל סגול נפוח, כמה לא מגרה?
אמרת שזה מאוד חשוב שהאמוג'ים יהיו פופולריים, משהו שמעניין את הציבור. סקס זה לא אחד מהדברים האלו?
וולש: "זה כן, אבל איך תתארי יחסי מין?"
מה הבעיה פשוט לצייר איברי מין?
"פה אנחנו צריכים להתחשב, לא להיות יותר מדי מפורטים, בוטים. אגב, יצא לי לפגוש בוועידה את האישה שעיצבה את החציל, היא הייתה כל כך מופתעת שזה משמש אצל כולם לסקס. היא מעצבת גרפית בגיל העמידה, ובחיים לא הייתה מנחשת איזה חיים עצמאיים קיבל האמוג'י החמוד של החציל שלה".
אז לא, ממש לא פשוט להעביר בוועדה אמוג'י מסוים, גם אם הוא פחות טעון מאיבר מין. סמנת'ה סון, עיתונאית טכנולוגיה די ידועה מלואיזיאנה, הבינה את זה די מהר. יום אחד היא ישבה וכתבה בבלוג העצמאי שלה פוסט שמיועד לקהל דוברי רוסית, ורצתה לעטר אותו באמוג'י. "חשבתי שבבושקה תהיה הפתרון המושלם", היא אומרת, "אבל לא מצאתי. ולא רק בבושקה, שום אמוג'י שמתאר את התרבות הרוסית. לא בללייקה, כלום".
בהתחלה היא חשבה שזה יהיה פשוט, שיש איזה מקום שכותבים אליו מייל. להפתעתה היא גילתה שמי שקובע זו ועדה משוריינת שמאוד קשה לחדור אליה. "וכן, לכאורה כל אחד יכול למלא באתר שלהם טופס הצעה מקוון", היא מסבירה. "אבל אם תנסי למלא אחד מהם, תגלי כמה הם מסובכים. את צריכה לבדוק בגוגל, למשל, כמה אנשים חיפשו את המילה שאת מבקשת לאייר. את צריכה להוכיח עם כל מיני גרפים שהמילה מבוקשת מספיק ויכולה להפוך לאמוג'י פופולרי".
סון מספרת על ג'ניפר 8 לי – באנגלית השמונה מתנגן יותר טוב – שהיא "אקטיביסטית אמוג'י", ויחד הן מנסות לעשות את העולם יותר טוב, סמל אחד בכל פעם. ג'ניפר 8 לי, למשל, אחראית על מהפך מושלם בחיינו: האמוג'י של הדים־סאם. "ב־2015 הסתמסתי עם חברה", מספרת 8 לי, "ושלחתי לה תמונה של הדמפלינג שבדיוק הכנתי. ואז פתאום היא אומרת: 'היי, למה אין אמוג'י לדמפלינג?' וחשבתי, הא? זה ממש מוזר, כי כופתאות הן דבר בינלאומי, שכיח מאוד ברחבי העולם, דים־סאם אצל הסינים, פילמני אצל הרוסים. ואז חשבתי, דוד, המערכת שקיימת מקולקלת".
8 לי יצאה למשימה להכניס את הדים־סאם לאמוג'י - והצליחה איכשהו להיכנס לאחת מוועדות היוניקוד. "דמיינתי סוג של קונגרס או ועידה מכובדת, שיהיו מאות אנשים ונשב באודיטוריום. כמו בפרלמנט", היא משחזרת. "ואז אני מגיעה לאפל, וזה חדר ישיבות פצפון שבתוכו אולי 20 איש. רובם לבנים, גברים, מבוגרים. אבל הם היו סופר נחמדים אליי. הם התחילו לדון באמוג'ים שייכנסו לרשימה, ואני הייתי מרותקת. למשל, אמוג'י של חלב. האם זה צריך להיות קרטון של חלב, כוס חלב או אולי בקבוק חלב? כי קרטונים הם לא בינלאומיים, מתברר. וחשבתי: 'אני אהיה זאת שתביא את הקול של העם, שתשכנע אותם לייצג קבוצות שונות מהאוכלוסייה'".
אז הדים־סאם נכנס, ולא הרבה זמן אחר כך, לי וסון חגגו עוד הישג, כשהצליחו לשלב את האמוג'י של הזוגות המעורבים, גבר, גבר וילד, או אישה, אישה ותינוק. "את יכולה להגיד שזה נשמע לך לא חשוב", אומרת סון. "אבל קחי למשל אמוג'י שעבדתי עליו מאוד קשה, בקתת הקש האפריקאית. לך זה נראה כמו ציור שאת משתמשת בו בטוויטר, למשל כדי לתאר חופשה בזנזיבר או שהדירה שאת שוכרת היא חור. אבל בשביל המוני ילדים ביבשת אפריקה ככה נראה בית. עד שהכנסתי את הבקתה היה רק בית אחד, אמריקאי, מרווח, עם חצר גדולה וגג רעפים. תארי לעצמך מה הרגיש ילד ניגרי שנאלץ לשלוח בית כזה לחברים שלו?"
האמוג'י הכי פופולרי נכון להיום ברחבי העולם הוא הסמיילי הבוכה מצחוק, זה עם הדמעות בעיניים. רק בצרפת הלב האדום מנצח אותו, ובקולומביה הסמיילי עם עיני הלב. וולש מעדיף לא לנחש מה הפך אותו לכל כך אהוב, אבל אם שואלים אותי, זה לא רק בגלל שהוא מותק. זה יותר בגלל שהוא מוגזם. הוא לא סתם מחייך או צוחק, הוא ממש מתפקע מרוב צחוק, וההגזמה הפכה להיות הסטנדרט החדש. היום זה כבר לא נחשב מנומס ולבבי מספיק סתם לשלוח סמיילי צוחק, הוא צריך לעשות במכנסיים שאין לו כדי שבן השיח שלך יבין כמה הוא מצחיק, וקורע, וכמה אתה נהנה מסרטון החזרזירים שהוא שלח לך.
תרבויות שונות מפרשות אמוג'ים בדרכים מגוונות. באנגליה הצוננת האייקון של האש מייצג בדיוק את זה, אש, ואילו בטרינידד הוא מבשר למי שאתה משוחח איתו שהוא סקסי ולוהט. גם הסמיילי עם הפה הישר, שמייצג ברוב העולם "אני לא משועשע בכלל", קיבל משמעות שונה באנגליה, שאינה מאמינה בהבעה דרמטית של רגש. אצל האנגלים זה דווקא סימן ל"אני סבבה ומרוצה". ואיך אפשר בלי לציין שבזמן שבשאר הארצות הלב האדום הוא במקומות גבוהים מאוד, אצל האירלנדים זה דווקא הקקי המחייך.
"האמוג'ים שתופסים תאוצה ונהיים פופולריים מפתיעים אותי לפעמים", אומר וולש. "שיחררנו למשל אמוג'י שנקרא סמל המִחזור, שזה חיצים ירוקים מעגליים. ציפינו שהוא לא יתפוס חזק כמו שרוב הסמלים הרגילים לא תופסים, אבל אז קיבלנו דוח שבו הוא מופיע בתדירות מדהימה, ולא היה ברור למה. אחרי בירור הבנו שאצל המוסלמים הסמל הזה מייצג משהו כמו 'אני נותן לך את ברכותיי ותעביר את זה הלאה'. כלומר אהבה ואחווה. בכל מקרה, בסופו של דבר אני מודה שמספר קטן יחסית של אמוג'ים תופס וכל השאר נשארים בלי הרבה שימוש. זה האתגר, למצוא את אלו שלא יעמדו שם סתם ככה".
האם נכון להגיד שזו שפה של צעירים, שמבוגרים משתמשים בה פחות?
ממש לא. מבוגרים משתמשים באמוג'ים מלא. מה שכן, הילדים שלי, שני בנים מתבגרים, מאוד נבוכים כשאני משתמש באמוג'ים בשיחה איתם. ואני חבר בוועדה, כן?"
