קצת מוזר לדבר ב-2020 על משחק חדש בסדרת Doom, החוגגת השנה יום הולדת 27. ולא סתם לדבר עליו, אלא להתייחס אליו כאל המשך לאחד ממשחקי הפעולה הטובים של 2016, שהחזיר את הסדרה הותיקה לתודעה והפך אותה לרלוונטית שוב.
(הסקירה של בן שפייר)
המשחק ההוא הצליח בין השאר כי הוא שימר רק את מה שצריך מהמשחקים שבאו לפניו: המפלצות, כלי הנשק, האלימות המוגזמת. הבניין שנבנה על היסודות האלה היה חדש לגמרי, והתוצר הסופי הצליח בזכות החידושים לא פחות מאשר בזכות הבסיס. בראש החידושים האלה היה קצב הרבה יותר גבוה ומכניקת קרבות חדשה, שהפכה כל קרב לפאזל. "סתם" להרוג אויבים כבר לא מספיק, צריך גם לחשוב איך הורגים אותם. חסרה לכם תחמושת? התקרבו לאויב מספיק כדי לנסר אותו עם מסור חשמלי. חסרות יחידות בריאות? הורידו את מד החיים של המפלצת כמעט עד הסוף, ורטשו אותה עם הידיים.
כשמניחים את האלימות המוגזמת והמצועצעת בצד, מה שהמכניקה הזו עושה זה להכריח אתכם כל הזמן לבצע התאמות בדרך שבה אתם משחקים, ולהוסיף שכבה של החלטות בז'אנר סימפליסטי. מחול האלימות הזה, שהתבצע על רקע מוזיקת מטאל בקצב הולך וגובר, הוא שהפך את המשחק הקודם למצליח כל כך.
אפשר היה לצפות ש-Doom Eternal, המשחק החדש בסדרה, ייקח דברים צעד אחד קדימה. במקום זה, הוא לוקח כמה וכמה צעדים. חלקם מבורכים, אחרים הרבה פחות. בנוסף, יש לו את התהילה של קודמו להתמודד עמה, והציפיות שהגיעו בעקבותיה. התוצאה היא משחק הרבה יותר בעייתי מ-Doom בגרסת 2016 שלו, אפילו שהוא כן משחק פעולה מצויין לרוב.
השינוי הצורם ביותר שניכר לכל אורך דרך המשחק זה הטונאלי. דום 2016 היה משחק מטומטם, עם גיבור מטומטם - והוא ידע את זה. זו הייתה בדיחה ארוכה, ומצחיקה לרוב. הגיבור שלו סירב להקשיב להערות, דרישות או בקשות. הוא היה ייצוג של אלימות בלתי מרוסנת, ואלימות זה כל מה שהיה לו אכפת ממנו. כל השדים היו חייבים למות, וזהו. הדיסוננס בינו לבין כל דמות שניסתה לתקשר עמו, והדרך בה טיפל בכל מכשול שעמד בדרכו, היו משעשעים.
Doom Eternal אינו כזה. יש לו משום מה עלילה, ודמויות, ומשימות מורכבות. יש פלאשבקים שמנסים להסביר את המשחקים הקודמים בסדרה (למה זה טוב?) ועמודי טקסט שאפשר למצוא ברחבי השלבים, בהם מסופר סיפור העולם בו המשחק מתרחש. וזה לא סיפור טוב במיוחד. לגיבור, אגב, יש הפעם תחנת חלל שנראית כמו טירה מימי הביניים, הנמצאת במסלול סביב כדור הארץ. מילא היעדר ההגיון, אבל זה גם לא מעניין בשום צורה. החדר היחידי בתחנת החלל שבו אולי תרצו לבקר הוא המשרד של הגיבור, כי זה הגיוני שלגיבור של דום יהיה משרד. מה יש בו? מדפים עם ספרים ששמותיהם בדיחות חד-גוניות, גיטרות, ותמונה מוזרה של הגיבור עם ארנב. למה? לא ברור, ובבקשה אל תספרו לי שזה כי ב-Doom הראשון, מ-1993, שדים הרגו לו את ארנב המחמד שלו. זה בעיקר מיותר.
הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על העלילה הוא שאינה מפריעה יותר מדי ליהנות מהאקשן, וכאן מפתחי המשחק העלו את הסיבוכיות של מחול האלימות פי כמה וכמה. זוכרים את המסור החשמלי ואת ההרג-מקרוב (glory kill)? אל אלה מתווסף הפעם גם להביור. אויבים שעולים באש יפילו "תחמושת" עבור המגן המובנה שלכם, ואם תהרגו אותם כל עוד הם בוערים, יפילו הרבה ממנה.
עד כאן בסדר, אבל אנחנו רק מתחילים. אחרי כמה שלבים, תקבלו רימון שמקפיא את האויבים, ושדרוג שלו יגרום לאויבים קפואים להפיל יחידות בריאות. לאורך המשחק תמצאו גם תוספים לכלי הנשק שלכם, שיתנו להם מתקפות חזקות - לרוב כלי הנשק יש שתי מתקפות כאלה, ורק אחת יכולה להיות פעילה בכל זמן נתון - ושדרוגים למתקפות האלה. יש גם שדרוגים ליכולות של הגיבור, אבל רק שלושה מהם יכולים להיות פעילים בכל רגע נתון. אה, ואתם יכולים לא רק לקפוץ באוויר אלא גם לדלג קדימה פעמיים.
תן לו בלהביור
זה אומר שבכל רגע נתון אתם צריכים להחליט אם לתקוף את האויב עם להביור, אחד משני רימונים או כלי נשק, ואם נשק אז איזה, ואיזו מתקפה חזקה אתם רוצים שתהיה מולבשת עליו. בדרך אתם צריכים גם להחליט האם הגיבור עכשיו יוכל להשאיר את האויבים בוערים יותר זמן, או שמא בזמן שהוא באוויר אפשר יהיה להאט את הזמן. במקרה אחר ניתן היה לטעון שהמשחק פשוט נותן לכם הרבה אפשרויות, ואין מה להתלונן, אבל דום אטרנל גם מכריח אתכם לבצע את ההחלפות האלה כל הזמן, הן כי קל מאוד להישאר בלי תחמושת לנשק בו אתם משתמשים כעת והן באמצעות הגרסאות החדשות לאויבים.
ב-Doom Eternal יש מספר דרגות אויבים. הפשוטים ביותר לא באמת מזיקים לכם יותר מדי, הם שם כדי שתוכלו למלא חיים ותחמושת כשצריך. לכל דרגת אויב מעליהם יש נקודות חולשה, ובניגוד למשחקים אחרים שנותנים לכם אויבים עם נקודות חולשה - כאן הן אינן בגדר רשות. כשמנקובוס, מפלצת עם שני מיניגאנים במקום ידיים, מגיע לזירה, אתם תרצו כמה שיותר מהר להוריד לו את הידיים האלה - עדיף מרחוק. זה אומר להשתמש בנשק עם מצב צליפה, או משהו אחר מדוייק מספיק. כשארכנטרון, רובוט עכביש מפלצתי, מופיע, זה הזמן להחליף למטול רימונים כדי להוריד לו את הנשק המסוכן ביותר שלו. הקקודמון המעופף בא? הוא חייב לקבל רימון בפה, דחוף.
לפעמים זה ממש, ממש כיף. במיוחד בזירות מיוחדות שיש בכמה מהשלבים, בהן אתם נדרשים להתמודד עם מספרי עתק של אויבים, אבל גם בחלק מהמפגשים הרגילים. אין כמו רצף של עשרות פעולות טקטיות שמשאיר אתכם עם בריאות ומגן מלאים לאחר ששילחתם כמה עשרות שדים לעולם הבא. אבל מדי פעם זה נהיה יותר מדי מעייף, ונותן הרגשה במקום מחול של אלימות יש כאן מחול של החלפת כלי נשק.
זה קשור, חלקית, גם לעיצוב זירות הקרב. מדובר במשחק שבו תמיד צריך לנוע, וזירה לא אמורה לאפשר למפלצות לחסום אתכם בפינה בלי דרך הגיונית לצאת. אבל זה כן קורה כאן, לא מעט אפילו. מעבר לכך, שלבים של Doom Eternal ארוכים מאוד, ומורכבים חוץ מזירות הקרב גם מקטעי אקרובטיקה. לא ברור מה גרם למפתחים לחשוב שהשחקנים רוצים לבצע סדרות של קפיצות וטיפוס בין שדות הקטל, אבל התוצאה אינה מאוד מעניינת. הדבר הטוב היחידי במכניקות האלה הוא שהן מאפשרות להחביא את הפריטים הסודיים שיש ברחבי כל שלב בצורה טובה יותר מאשר במשחק הקודם. ומציאת הסודות האלה זה בהחלט כיף. המשחק אפילו יסמן לכם איפה הם נמצאים, ותפקידכם יהיה להבין איך להגיע לשם.
מצב ריבוי השחקנים ב-Doom Eternal דווקא מעניין. הוא מציב שחקן אחד בדמות גיבור המשחק, ושני שחקנים בנעליהן (אם יש להם נעליים) של מפלצות, שאמורות לשתף פעולה נגדו. לגיבור עדיין יש יתרון בדמות כח אש וסוג של כוחות על, אבל המפלצות יכולות לשלח בו אויבים ולפגוע ביכולות שלו. זה מצב מעניין, אם כי לא מומלץ לשחקנים שטרם השקיעו את זמנם בקמפיין, פשוט כי ההיכרות עם כל המנגנונים השונים קריטית לנצחון.
לזכותו של המשחק אפשר עוד לציין את זה שהוא נראה ונשמע טוב. האלימות כאן מגוחכת ומדממת כמו שצריך, והמוזיקה היא מטאל שמתאים היטב לאווירה. ואילו החסרון הטכני המהותי שלו נוגע לבקרי משחק: זה משחק שרמת הקושי שלו עולה אקספוננציאלית אם אתם לא משתמשים במקלדת ועכבר. הצורך לפגוע בנקודות חלשות של אויבים, לרוב ממרחק, מצריך דיוק לא אופייני למשחק שאמור לתמוך בבקר. יש לפעמים הבלחות של "עזרה" מהמשחק, כשרימון לא מדוייק בכל זאת נדבק לזנבו של הארכנטרון, אך זה ממש לא המצב הרגיל. אם רק אפשר, שחקו בו על המחשב.
בשורה התחתונה: אם אתם אוהבים משחקי אקשן מהירים בטירוף, והסיבוכים שתיארתי לא מלחיצים אתכם, דום אטרנל ייתן לכם מנה מאוד מזוקקת של מה שאתם אוהבים. אך כפי שאני יכול להעיד, העובדה שאהבתם את דום מ-2016 אינה ערובה לכך שתאהבו גם את המשחק הזה.
זמין למחשב, פלייסטיישן 4, אקס-בוקס וואן. מחיר: 269 שקלים
