הכל התחיל במייל מעניין שהגיע אל עומר ערד, איש מעבדת המחקר של IBM בישראל: מחפשים מתנדבים לפרויקט ה-Corporate Services, תוכנית התנדבות של החברה. "הגשתי מועמדות, ושנה אחרי זה מצאתי את עצמי מטפס על עצים בפוארטו ריקו", נזכר ערד.
חוץ מלטפס על עצים, ערד היה שותף לפיתוח מערכת חדשנית לפרישת רשת תקשורת באזורים מוכי אסון, ובזמנו החופשי התנדב לסיוע לאוכלוסייה המקומית בעקבות ההוריקן שהיכה בה.
זה קרה בספטמבר 2017. "מריה", סופת הוריקן בדרגה 5, הכתה בחוזקה בטריטוריה האמריקנית שבקריביים והפכה אותה לעיי חורבות. אלפי אנשים נספו ומאות אלפים נותרו ללא קורת גג לאחר שההוריקן החזק ביותר שפגע בפוארטו ריקו ב-90 השנים האחרונות החריב את בתיהם וגרם לשיטפונות עזים ברחבי האי. "מדובר באסון טבע חסר תקדים", קבע המושל ריקרדו רוסלו.
תכירו את Project Owl
כאשר הסערה שככה, נותרה אוכלוסיית האי המניף את דגל ארה"ב - כ-3.4 מיליון בני אדם - ללא חשמל, מים ואוכל. נמל התעופה הושבת ואי אפשר היה לצאת מהאי. הכספומטים התרוקנו מכסף. מי שעדיין היה לו כסף גילה שהמרכולים התרוקנו מאוכל. הכבישים נהרסו ולא אפשרו לצאת מהאזורים מוכי האסון, וממילא לא היה דלק בנמצא. המדינה החזקה בעולם, ארה"ב, נאלצה לחלק תלושי מזון לתושבים חודש וחצי אחרי האסון.
יותר מ-91% מרשת התקשורת הסלולרית נותקו, מה שהקשה על צוותי ההצלה לסייע לניצולים. התושבים לא יכלו לקרוא לעזרה, וגם לא לבדוק מה שלום קרוביהם. הממשלה נאלצה לשלוח אנשים על אופנועים למחוזות האי כדי לברר מה מצבם. במקומות מנותקים אנשים כתבו על גגות, מדרכות וכבישים "הצילו, זקוקים לאוכל ומים", בתקווה שמסוק הצלה יבחין במסר.
היעדר רשת תקשורת מתברר כאחת הבעיות הקריטיות באזורים מוכי אסון. האנטנות הסלולריות קורסות, וגם אלה ששורדות את הרוחות מתנתקות ברובן מרשת החשמל ואינן מתפקדות. התמונות מפוארטו ריקו שלאחר האסון הראו אנשים מתגודדים סביב תרנים של אנטנות סלולריות, מקווים לקבל קליטה לזמן קצר. ברוב המקרים זה לא הועיל.
בעיית התקשורת באזורים מוכי אסון הייתה האתגר שהעסיק את מאגוס פריירה, בוגר אוניברסיטת מזרח קרוליינה ומי שחווה על בשרו סדרת הוריקנים בחוף המזרחי של ארה"ב. יכול להיות שהרעיון שלו צץ בעת שרחץ באמבטיה, כי הוא חשב על פיזור מספר גדול של יחידות תקשורת קטנות ועצמאיות, "ברווזונים" הוא כינה אותן, שיתקשרו זו עם זו ויקימו רשת תקשורת פעילה. בכל רשת מקומית תוצב יחידה מרכזת - אמא ברווזה - והתקשורת מכל אלה תגיע ליחידה עליונה - פאפא-דאק - שתעביר את התשדורות לענן.
הרעיון המגעגע הזה מצא בית חם בחברת IBM העולמית במסגרת האקתון המפתחים העולמי שלה - Call For Code. מדובר ביוזמה של IBM, האו"ם והצלב האדום, שבמסגרתה נקראים 23 מיליון מפתחים בעולם להציע טכנולוגיה לסיוע לבני אדם. סביב הרעיון של פריירה התאגדו חמישה צעירים אמריקנים שלא הכירו זה את זה קודם לכן. הקבוצה שלהם, שכינתה את עצמה Project Owl, גברה על 2,500 פרויקטים אחרים וזכתה במקום הראשון בתחרות. הפרס הכספי היה 200 אלף דולר, וגם תמיכה וסיוע בהקמת המערכת הלכה למעשה.
והנה אנחנו חוזרים אל עומר ערד והמייל מ-Corporate Services - תוכנית המתנדבים של IBM העולמית שמעודדת את העובדים להתנדב בתחומים שונים ובמקומות שונים למשך מספר חודשים, בזמן שהם מקבלים שכר מלא מהחברה. ההתנדבות שלו הביאה לצירופו לצוות הינשופים של פריירה, כאחד מחמישה אנשי IBM שתומכים בפיתוח המערכת ומעניקים יכולות שהחבר'ה הצעירים עדיין לא רכשו. לאתר הפיילוט של המערכת נבחרה סן חואן, בירת פוארטו ריקו, שעדיין מלקקת את פצעיה מהאסון.
"זו הייתה חוויה מדהימה שאפשרה לנצל את הכישורים הטכנולוגיים שיש לנו פה בישראל כדי לעזור למדינות שצריכות את זה יותר", אומר ערד. החיוניות של מערכת הקשר בעת אסון התחוורה במהרה: "אחד המקומיים שעבד איתנו שם סיפר לי שבמשך ארבעה חודשים הוא לא ידע אם ההורים שלו חיים - והם גרים בצד השני של האי, במרחק שעה וחצי נסיעה".
הרקע המקצועי של ערד היה הסיבה העיקרית שהביאה לגיוסו לצוות: בישראל הוא מוביל צוותי פיתוח של מערכות בטיחות מבוססות IoT (אינטרנט של הדברים - חפצים שמחוברים לרשת, מה שמאפשר לשלוט בהם מרחוק ולהעביר מידע מאחד לשני) לעובדים, למשל כאלה שפועלים בסביבות עבודה מסוכנות ויש צורך לנטר את מצבם ללא הרף, ולהתריע על כל חריגה בנתונים הרפואיים שלהם או אפילו ברמת העייפות.
המערכת של Owl היא, אם תרצו, רשת IoT בחיק הטבע. הברווזונים מכילים סוללה, חיישנים, תקשורת Wi-Fi, בלוטות' ו-LoRa, שהיא רשת תקשורת בתדר נמוך שמגיעה למרחקים ארוכים. כל האלקטרוניקה הזו ארוזה בתיבות פלסטיק אטומות וניתנת לפיזור בשטח, באופן ידני או בהטלה מהאוויר.
מרגע ההפעלה, הברווזונים מתקשרים זה עם זה אוטומטית, בונים רשת תקשורת ומאפשרים לציבור להתחבר דרך גישה ל-WiFi. כשמתחברים, מקבלים מסך שמזכיר את מסכי ההתחברות ל-WiFi במסעדות או קניונים, אלא שכאן מדובר בטופס שבו מזינים שם, את מספר האנשים בקבוצה ומהם הצרכים המיידיים שלהם. המידע הזה עובר במהירות בין הברווזונים עד שהוא מגיע לפאפא-דאק, וממנו דרך הענן למרכזי הסיוע.
כך מצא את עצמו ערד, ישראלי יחיד בקבוצה של אנשי IBM ו-Project Owl, מקים את המערכת ובודק את תפקודה. באותו שלב כבר התאוששו התשתיות והממשלה המקומית מיקמה את הקבוצה במשרדים מצוידים היטב עם מחשבים, מדפסות תלת-ממד וכל מה שנדרש. "התחלנו לבנות שם פס ייצור, לבנות את המערכת, לשנות את הקוד", מספר ערד. "עבדנו עם אנשי כוחות ההצלה האמריקנים והצלב האדום של פוארטו ריקו, אבל הדבר הכי חשוב היה לשמוע קודם כל מהאנשים עצמם שהיו שם איך אפשר להתכונן יותר טוב ולמנוע את הדבר הבא".
במסגרת תכנון הברווזונים עבדו המפתחים עם סטודנטים לאדריכלות מאוניברסיטת פוארטו ריקו, שסייעו בשיפור המבנה הפיזי של המערכת. "בנינו את הברווזים בתוך קופסה שקופה כדי שנוכל לראות איך המערכת עובדת, אחרי שניסינו גם ברווזי גומי וגם כדורי טניס, שלא עבדו", מספר ערד.
לאחר מכן הגיע השלב של פרישת הרשת ובדיקתה. "הקמנו חמ"ל במקום מסוים עם תצפית על אזור שהוא חצי ג'ונגל וחצי אורבני בצפון-מערב פוארטו ריקו, שהיה אחד המקומות שהכי נפגעו", מספר ערד. "עשינו כמה ניסויים ברחפנים, לראות אם נצליח לפזר את זה בצורה נוחה. תלינו על כל מה שאפשר – עמודים, תמרורים, עצים. אני טיפסתי על עצים כדי לתלות שם את הברווזים, וכמעט שנאכלתי על ידי איגואנות ענק ותולעים שהיו על העצים. יש שם לטאות ענק, וכשהן נבהלות הן נופלות על האדמה. בהתחלה אני נבהלתי יותר מהן".
אחרי שנפרשו כמה עשרות ברווזונים הגיע שלב ההפעלה ו... כלום. "זה חוק מרפי: במעבדות הכול עובד יופי, בשטח כלום לא עבד", מספר ערד. אחרי בדיקות חוזרות ונשנות התבררה הבעיה: מכולת מתכת גדולה שהיתה ממוקמת בין הברווזים שיבשה את התקשורת ביניהם. מה עושים? הצוות מצא פתרון: חיברו את הפאפא-דאק לבלון הליום והעלו אותו גבוה לשמיים, ובום - הרשת עובדת למופת ומציגה תמונת אמת של השטח.
בדיקות המערכת נמשכו מספר ימים, והתוצאות הראשוניות מעודדות. בסופו של דבר המערכת נועדה לתפקד הן בשטח עירוני צפוף והן בחיק הטבע, וניתן לפרוש אותה ידנית, באמצעות פיזור הברווזים בנקודות שונות שבהן נדרשת תקשורת, או מהאוויר על ידי מסוק או רחפן. בתקופה הקרובה מתוכננת בדיקה נוספת של המערכת בקולורדו, אזור מוכה שריפות. המטרה הסופית היא להציע מערכת מוכנה, שתגיע לאזורי אסון באמצעות האו"ם והצלב האדום ותיפרש על ידי צוותי ההצלה המקומיים.
כך נראה הנזק בפורטו ריקו
יכול להיות שאתה במקצוע הלא נכון, אולי היית צריך להתנדב לגרינפיס או משהו דומה?
"זו חוויה מדהימה, במיוחד לי כעובד IBM בישראל במרכז המחקר. פתאום יש לי אפשרות לצאת לצד האחר של העולם לעזור לאנשים. התנדבנו שם גם לעזור לבתי ספר מקומיים, שיפצנו וסיידנו. אבל אני גם מאוד נהנה מהחלק הטכנולוגי, וגם העבודה הרגילה שלי היא משהו שנוגע ישירות לחיי האנשים. הם בחרו צוות של עובדי IBM שיש להם ניסיון מאוד ספציפי, וזה היה מדהים בעיניי שהייתה לי היכולת לממש את הכישורים שלי לטובת הכלל. הייתה איתי למשל מומחית לחוויית משתמש (UX), שבשעות הפנאי מתנדבת בגוף הצלה בקנדה, קופצת ממסוקים ומחלצת אנשים. אז יש פה כנראה שילוב של יכולות".
עד היום חשבנו שהמילניאלז לא מתעניינים בשום דבר חוץ מהעבודה שלהם, הקפה והקורקינט.
"יכול להיות שאני חריג. אשתי ואני טיילנו בשנים האחרונות בהרבה מאוד מקומות בעולם, בעיקר במדינות עולם שלישי. אני אוהב לטייל ולהכיר תרבויות ואנשים שונים, וגם להתנדב, אז זה משהו שמאוד חיבר אותי, ובגלל זה גם נרשמתי לתוכנית".
זאת אומרת שאפשר למצוא אידיאולוגיה ודאגה לזולת בקרב העובדים?
"כן, לפחות כל אלה שעובדים איתי במחקר. המטרה שלנו היא לבחון איך הטכנולוגיה תעזור לחיים של האנשים בעוד חמש שנים. אני יכול להגיד בלב שלם שזה הדבר שהכי מעניין אותי להתעסק בו, מה שנוגע בסופו של דבר בחיים של אנשים".
פורסם לראשונה: 15:45, 02.06.19
