ב-40 השנים האחרונות המין האנושי עוסק באינטראקציה עם המחשב. החל ממחשבי PC של IBM בתחילת שנות ה-80 ועד לסמסונג גלקסי S20 אולטרה שיצא בחודש שעבר, אנחנו בסך הכול מנסים להעביר את הרצונות שלנו לעולם הדיגיטלי, ולהבין למה זה לא עובד ומה לעזאזל הוא רוצה. אלה יחסי אהבה-שנאה לכל דבר ועניין, עם עליות ומורדות והעברה בין-דורית, ואפשר לכתוב על זה דוקטורט.
אכן, הרבה מחקרים ודוקטורטים נכתבו על תחום הידע הזה - אינטראקציית אדם-מחשב (HCI) - שרובנו לא ממש מודעים לו, על אף שהוא נמצא בקצה האצבעות שלנו. ההיבט הכי מעשי של התחום הוא "ממשק המשתמש" (UI) ו"חוויית המשתמש" (UX) שלנו, מול התוכנות במחשב או האפליקציות בטלפון. זה לא נורא מסובך: פה גוררים, שם לוחצים על כפתור, העיקר לברר, לתקשר, לתמחר.
8 צפייה בגלריה
פרופ איבון רוג'רס וד"ר אורן צוקרמן במעבדה בבינתחומי
(צילום: רם פנקר, הבינתחומי הרצליה)
המחקרים מראים שאנחנו עסוקים יותר משבע שעות ביממה בפעילות מול מסכים, בין אם זה מסך המחשב או מסך הסמארטפון. 35% מהאנשים בודקים את הפיד שלהם עוד לפני שהם קמים מהמיטה, וכולם ממשיכים אחר כך בזמן שהם עם חברים, בני הזוג, הילדים, בזמן נהיגה וכמובן, בשירותים.
המומחים אומרים שזו טעות גדולה. שההתמכרות למחשבים הניידים ולטלפונים באה על חשבון תשומת הלב למי שחשוב באמת, ושהילדים שגדלו לתוך הטכנולוגיה משלמים את המחיר העיקרי באובדן היכולת להיות קשובים ומתעניינים בסביבה, ולהביע מחשבות או רגשות. לחוקרי HCI יש פתרון לעניין: להוציא את השליטה מהמסכים שלנו, ולהעביר אותה לטכנולוגיות חדשות כמו מציאות מדומה, מציאות רבודה, בינה מלאכותית, רובוטיקה ומעניין אף יותר - לעולם הפיזי שסביבנו.
פרופ' איבון רוג'רס, אחת החוקרות המובילות בתחום, כתבה במאמר "Let’s Get Physical” משנת 2004 שהמגע הפיזי עם חפצים, כפתורים או קוביות יוצר מעורבות והבנה שהקשבה או צפייה לעולם לא ישיגו. ללחוץ על כפתור אדום גדול לוקח חלקיק מהזמן שדרוש למציאת פעולת "יציאה" בתפריט. פרופ’ רוג'רס עומדת בראש בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטת UCL בלונדון, ומנהלת את מעבדת UCLIC לחקר התקשורת בין אדם למחשב. הפרויקטים שמבוצעים במעבדה על ידי עשרות חוקרים ותלמידי מחקר כוללים הרבה יציאה לשטח, הרבה כפתורים פיזיים ומעט מסכים.
בשבוע שעבר הגיעה רוג'רס לישראל כדי להשתתף בכנס בתחום ה-HCI שהתקיים באוניברסיטת תל אביב ואורגן על ידי קהילת חוקרים מאוניברסיטאות חיפה, תל-אביב, בר-אילן, שנקר והבינתחומי. מי שאירח אותה כאן היה ד"ר אורן צוקרמן, מנהל התוכנית ללימודי אינטראקציית אדם-מחשב בביה"ס לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה, קולגה ומעריץ גדול של מחקריה, וזוהי הזדמנות בשבילנו לשמוע מקרוב על עתיד היחסים שלנו עם המכונות.
יהיו מי שיגידו שאינטראקציה בין אדם למחשב זה בסך הכול כלי לתת הוראות למחשב. מה הופך את זה לנושא כל כך מרתק בעינייך?
"זה בא מהפילוסופיה שלי. מה שמעניין אותי זה איך אתה יכול להגביר יכולות של בני אדם, אם זה באמצעות דיבור, במובייל או במציאות רבודה. כל הפרויקטים שלי נועדו לבחון איך הטכנולוגיה מגבירה את היכולות האנושיות. איך אתה מאפשר לילדים ללמוד יותר או להיות יותר סקרנים, איך אנחנו יכולים לאפשר לאנשים לתקשר טוב יותר זה עם זה, לפתור בעיות טוב יותר. הטכנולוגיה נועדה להעניק לבני אדם קוגניציה מוגברת (Augmented Cognition)”.
אז הטכנולוגיה לא נועדה להחליף אותנו בעבודה?
"יש בהחלט דברים שאנחנו כבר לא צריכים לעשות ידנית, למשל חישוב בעזרת עיפרון. אבל יש אנשים שלוקחים את זה רחוק מדי, וחושבים שרובוט ובינה מלאכותית יכולים להחליף חלק גדול מהדברים שאנחנו עושים וכך לפנות לנו זמן לבילויים. אני לא מסכימה עם הגישה הזו. אני חושבת שיש משימות שמכונות טובות מאוד בהן. מכונות יכולות לזהות תמונות יותר טוב מבני אדם, להגיד אם יש מחלת סרטן לפי סריקה בצורה יותר מדויקת מבני אדם, וזה מדהים, אבל יש הרבה משימות שמכונות לא יכולות לעשות - ושם אנחנו נכנסים.
“אנחנו מתכננים את הטכנולוגיה שתאפשר לבני אדם לעשות את המשימות האלה טוב יותר. למשל בפרויקט שמייצר כמויות נתונים גדולות כמו חקר וירוס הקורונה הנוכחי: הכלים הנוכחיים מראים לחוקרים גרפים, אבל לא עוזרים להם להגיע לתובנות. אנחנו מפתחים סוכנים חכמים מבוססי בינה מלאכותית, שמהווים חלק מתהליך ההצגה הגרפית. הם יכולים להציע לחוקרים להסתכל בגרף מסוים או בצילום מסוים, הם מבינים איפה החוקרים תקועים ועוזרים להם להגיע לתובנות עמוקות יותר. זו דוגמה איך אנחנו יכולים לעבוד יחד עם בינה מלאכותית”.
ד"ר צוקרמן: "המקום שבו תרומתה של איבון היתה משמעותית, וגם השפיעה עליי מאוד, זו הנקודה שהטכנולוגיה לא צריכה להחליף את האנשים אלא לעשות דברים יחד עם בני אדם. למשל מכוניות אוטונומיות, הגברת יעילות העבודה, קריאטיביות בזמן יצירת מוזיקה, כל דבר שהוא מאוד אנושי. השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא לא אם אלגוריתם יכול לעשות את זה במקומי, אלא אם יש כלי טכנולוגי שיעזור לי לעשות את זה טוב יותר".
אנשי המחשבים הראשונים לא הקדישו יותר מדי זמן לתקשורת עם המחשב. היו מתגים, אחר כך כרטיסים מנוקבים, והמחשב מצידו הגיב בכתיבה על גליל נייר. אחר כך התחילו לצוץ טכנולוגיות לתקשורת אדם-מחשב כמו מקלדת, מסך המחשב, העכבר. בשלב הזה התחילו חוקרים להתעניין בשאלה כיצד יכולות טכנולוגיות לשפר את התקשורת שלנו עם המחשבים.
פרופ’ ניקולס נגרופונטה מאוניברסיטת MIT במסצ’וסטס הוא נביא הדור החדש. החל משנות ה-70 הוא החל לעסוק ביישומים אפשריים של טכנולוגיות חדשות, ובתחזיות אילו טכנולוגיות יידרשו בהמשך. בתחילת שנות ה-80 הקים את מעבדת "מדיה לאב" (Media Lab) המיתולוגית, שחינכה דורות של אנשי טכנולוגיה יצירתיים, שבמימון שופע של חברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם פיתחו מוצרים כמו ספר אלקטרוני, מיני-לפטופ, משחק הנגינה "גיטאר הירו", טכנולוגיית מחשוב לביש, שתלים אלקטרוניים לריפוי ועוד רבים.
"מחשוב כבר לא נוגע רק למחשבים. זה נוגע לחיים", אמר נגרופונטה ב-1980. הוא חזה את השימוש במסך מגע ובאצבע הרבה לפני שסטיב ג’ובס הציג את האייפון הראשון, פיתח את המצלמה על גבי מכונית הרבה לפני שמפות גוגל באו לעולם, ובמעבדה שלו פיתחו מערכת ניווט למכונית עוד לפני שווייז היתה בתכנון. אבל הבשורה העיקרית שלו התבטאה בספר "להיות דיגיטלי", שבו הציג את חזון המעבר לעידן הדיגיטלי: הביטים של היום הפכו להיות מה שהיו פעם האטומים, אמר.
פרופ’ רוג’רס היא כבר דור שני של לימודי השימוש בטכנולוגיות, ומעבדת UCLIC שבראשה היא עומדת ממשיכה במובנים רבים את מעבדת מדיה לאב של נגרופונטה. צוקרמן עצמו עשה את הדוקטורט שלו במדיה לאב ב-MIT, ואפשר לראות בו דור שלישי של ההוויה הדיגיטלית. במעבדות שלהם מפתחים אמצעים ושיטות שאפילו נגרופונטה לא ידע לחזות, כולל חפצים יומיומיים חכמים, כפתורים פיזיים, רובוטיקה ומציאות רבודה (AR).
טכנולוגיות AR ראשונות כבר נמצאות בשימוש, למשל מראת AR, שמאפשרת ללקוחה בחנות קוסמטיקה לבחון כיצד ייראו שפתונים או צלליות שונות על פניה מבלי להשתמש בדוגמיות. חברת המשקפיים רייבאן פיתחה טכנולוגיה דומה לבחירת משקפי שמש, ואיקאה מאפשרת להציב רהיטים וירטואליים אצלכם בבית באמצעות כיוון הסמארטפון שלכם אל המקום המיועד לרהיט. באחד המחקרים הציבה פרופ' רוג'רס מראת AR באופרה הלאומית האנגלית שסייעה למאפרים לבחור את האיפור לדמויות, והזמרים נעזרו בה כדי להיכנס לדמות. החוקרים מצאו שהמשתמשים מתלהבים מהטכנולוגיה, ובמקרה של הצרכנים הם מפתחים יחס חיובי למותג, ולעיתים אף קונים על פי המלצות המכשיר.
המציאות הרבודה עומדת להיות חלק מרכזי בחיינו?
"המציאות הרבודה היא הדבר הגדול הבא. תחשוב על זה כעל קנבס גדול שעליו אפשר להתחבר לכל דבר, להעלות הרבה כלים שיהיו פתוחים באותו זמן, לנוע בתוכו ביותר חופשיות. המחקר שלי עוסק בשילוב ממשקים, כלומר להשתמש בנגיעה במסך, בדיבור, בשילוב מסך המחשב ומסך הטלפון לסביבה אחת משותפת".
אילו שימושים חדשים מצאתם למציאות רבודה?
"התחלנו פרויקט עם חברת סטארט-אפ שפיתחה הולוגרמה, חוויה שאופפת אותך הרבה יותר ממציאות רבודה על מסך הסמארטפון. תחשוב שאתה יכול לראות את דייוויד בקהאם יושב על הספה לידך ואומר "היי איבון, האם את רוצה לדעת יותר על מה שקורה בקבוצות כדורגל?" - אנחנו לא יודעים אם אנשים ירצו בזה, אבל זה מעניין".
האם אנחנו צפויים להתחיל להשתמש במשקפי מציאות רבודה בכל מקום?
"דוקטורנט שלי מפתח מערכת עם משקפי Hololens (משקפי מציאות רבודה של מיקרוסופט - ט"ש) של שולחן עבודה תלת-ממדי עתידי, שבו ניתן להעלות מסמכים, להזיז אותם ממקום למקום, לשתף אותם. כך אפשר להמציא מחדש את שולחן העבודה. כרגע הוא מפתח טכניקות אינטראקציה חדשות. לפני עשר שנים הופיעו שולחנות העבודה הדו-ממדיים והאינטראקטיביים הראשונים, וזה היה מדהים. אני מאמינה שבתוך כמה שנים, זו תהיה פריצת הדרך הגדולה בדרך שבה נוכל לתקשר עם מסמכים".
הרבה אנשים מפנטזים על רובוטים ביתיים. כמה אנחנו רחוקים מזה?
"אנחנו מדברים על טכנולוגיה רובוטית, למשל אקסוסקלטון (מתקן לביש שמגביר את כוח הגוף - ט"ש). אפשר לדמיין מתקנים כאלה שיעזרו לנו ללכת, ועדיין זה יהווה תרגול גופני. אצל קשישים, שחוששים ללכת מפחד שייפלו, הטכנולוגיה תוכל להחליף מקל הליכה וגם תאפשר להם ליהנות יותר".
ומה לגבי רובוטים שרוחצים כלים ומנקים אבק?
צוקרמן: "אנחנו עוסקים בתיאוריה על רובוטים, ואחת ההגדרות שלנו היא לגבי איך הרובוט נראה. זו אשליה שרובוט נראה כמו יצור. יש מחקרים שמראים שזה יוצר ציפיות שווא שיעשה יותר ממה שהוא באמת יכול. הוא צריך להיראות כמו חפץ, אבל חפץ חכם ולא יצור מטומטם. אנחנו מאמינים שבעתיד כל החפצים סביבנו יהיו רובוטיים. אני לא חושב שהרובוטים האלה יצטרכו לעשות דברים עבורנו, אלא הם יעשו דברים איתנו ביחד: כשאצא לריצה אקח איתי את המכנסיים הרובוטיים שלי, וכשאכתוב מסמך הרובוט במחשב יעזור לי. על שטיח המשחקים שליד בתי בת השנתיים הרובוט ישפר את זמן האיכות שלי איתה, אבל לא ישמש בייביסיטר כשאני הולך למקום אחר”.
האם אנחנו צפויים לראות מחשבים שיבינו את הרגשות ואת הצרכים שלנו?
רוג'רס: "אני חושבת שבינתיים זה רק חזון. יש הרבה מחקר על בינה מלאכותית רגשית, שבו מנסים להבין רגשות מהבעות פנים ומתגובות פיזיולוגיות, אבל המדע בתחום הזה מאוד בסיסי בינתיים, שכן התגובות הפיזיולוגיות עשויות להיות שונות מאדם לאדם. עד כה זה התבסס על תיאוריות פסיכולוגיות מיושנות משנות ה-70. מה שאנחנו צריכים אלה תיאוריות חדשות על איך אנחנו מבטאים את עצמנו. הטכנולוגיה יכולה לספק כלי לפיתוח משהו מתוחכם יותר - תיאוריה על בינה מלאכותית רגשית".
איפה התרומה שלכם כאן, כחוקרי אינטראקציה בין אדם למחשב?
רוג’רס: "אנחנו יכולים לעשות מחקרים שיבחנו איך אנשים משתמשים בטכנולוגיות האלה, ואז לשאול אותם אם המערכת הבינה אותם או החמיצה. נוכל להציע סוכן שיקפוץ ויגיד: 'היי, אתה נראה עצוב' או 'היי, נראה שלא הבנת את העניין'. נוכל להציע מודלים מתוחכמים יותר של איך סוכנים צריכים להתערב. אני חושבת שאנחנו יכולים לעזור לפתח מודלים מתוחכמים יותר של זיהוי רגשי, וגם של איך לפעול על פי הזיהוי".
צוקרמן: “אצלנו הגדרת המטרה היא שונה. אנחנו לא צריכים מכונות שיהיו כל כך מדויקות בזיהוי רגשות, כי זה יוביל את האנושות לכיוונים שאנחנו לא חשים שהם הכיוונים הנכונים. אנחנו רוצים ליצור מכונות שיהיו מותאמות לבני אדם ושיגיעו למסקנות ביחד עם בני אדם. אנחנו כל הזמן מחברים את הפסיכולוגיה ואת מדעי ההתנהגות, כדי להבין איך לקלוט את התנהגות האדם ומה המשמעות של זה. אם האלגוריתם יעשה הכול בעצמו, לא יהיו לנו מטרות עבור עצמנו ואז נשאל 'מה אנחנו עושים עכשיו, בני האדם?'. וזה לא מדע בדיוני, זה מתחיל להפוך למציאות".
