השחקן יפתח קצור, בנצי המיתולוגי, החבר הביישן והרומנטי מבין השלושה בסרט "אסקימו לימון" מ־1978, הוא כנראה לא הראשון שיעלה בדעתכם כשתחשבו על איש עסקים. גם כשקצור (62) החל את דרכו העסקית בתחילת שנות ה־90, בניסיון לשכנע מנהלי רשתות מרכולים ומותגי מזון וניקוי להצטרף לרעיון שהביא ארצה – פרסום על גבי עגלות קניות, לקח לו שלוש שנים לשכנע אותם. "בהתחלה זרקו אותי מכל המדרגות. אמרו לי: 'בנצי הגיע למכור שילוט על עגלות', 'מה לך ולפרסום?'. שלוש שנים אכלתי קש, אבל ניצחתי בגדול", הוא אומר. וזה, בקליפת אגוז, סיפור הקריירה של קצור. בנצי הפך אותו למפורסם בארץ ובעולם, אבל בנצי הוא גם המשקולת שלו, הסיבה שעולם העסקים מסתכל עליו בספקנות. אולי לכן קצור העדיף רוב הזמן להישאר מתחת לרדאר, וזה הריאיון הראשון שלו כאיש עסקים.
כתבות נוספות למנויים:
למרות זאת, קצור לא זקוק ליחצנים ומלהטט במילים. בתחילת הריאיון הוא שולף לפתע הצהרה: הוא היה בין המתמודדים על רכישת אתר וואלה מידי בזק בספטמבר האחרון, יחד עם שותפים. הם הציעו תמורתו 50 מיליון שקל. בסופו של דבר הוחלט על מכירתו לקבוצת ג'רוזלם פוסט של אלי עזור. "זו הייתה אחת ההרפתקאות היותר מסעירות שעברתי בחודשים האחרונים, ולא הוצאתי את זה לתקשורת", אומר קצור. "היו לי שותפים ואני נערכתי להשקעת מיעוט".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
והנה אתה מתראיין ומספר על זה, ועל דברים אחרים שעשית. מה השתנה?
"זה מורכב. אני לא מחפש חשיפה לשם החשיפה. מצד שני, בכנות, משהו בוער בי. אני מרגיש שיש לי מה להגיד. אני מרגיש שההתבוננות עליי לא ברורה, שנצבעתי בצבע מסוים. אנשים מכירים את הדמות שלי אבל פחות מכירים אותי".
מאז סוף שנות ה־80 קצור מדליק יוזמות עסקיות זו עם הזנב של הקודמת. בין לבין הוא חוזר ומנסה את כוחו בעולמות הפקות הקולנוע והטלוויזיה, כתסריטאי, במאי, מפיק, ולאחרונה גם כמחזאי. היוזמה הראשונה בעולם העסקים הייתה הקמת חברת "אקטמדיה ישראל" (ב־1991), שהתמחתה בפרסום על עגלות הסופרמרקטים ברשתות השיווק. החברה פעלה מ־1990 עד 2001 עם מערך פרסומי ולוגיסטי שהקיף כ־500 נקודות מכירה בישראל, ואז הוא מכר אותה.
בשנים האחרונות העיסוק המרכזי שלו הוא ייעוץ אסטרטגי למנכ"לים ולבעלי חברות במסגרת פירמת "קצור אסטרטגיות". בעקבות זאת הוא הקים לאחרונה את חברת Business Analytics Pro, שמלווה חברות קטנות ובינוניות בתהליך הכניסה לעידן הבינה המלאכותית (AI).
החברה מקנה להן כלים לאיסוף "ביג דאטה" על סביבת הפעילות שלהן (נתוני לקוחות, תנועות כספיות, נתוני קו ייצור במפעלים וכו') ולהפקת תחזיות ותובנות עסקיות מהנתונים. זה אומר לקחת כמות עצומה של נתונים שנאספת בחברה בכל מקרה, ולהשתמש בבינה המלאכותית כדי לנתח אותה ולהבין דברים חדשים על התנהגות הלקוחות, לזהות צרכים שעד כה לא הבחינו בהם, ועוד תובנות שרק AI יכולה למצוא, פשוט כי רק באמצעותה אפשר לנתח כמות כל כך עצומה של נתונים. "אנחנו נמצאים בעולם שמשתנה מול עינינו, כשהשימוש בנתונים הופך להיות קריטי יותר ויותר", הוא אומר. "אסטרטגיות מבוססות בינה מלאכותית יכולות לעזור לעסקים להגיע למצב שבו בינה מלאכותית מחליפה חלק מהיכולות האנושיות. אוטומציה של הכלכלה הוא התהליך שאליו אנחנו הולכים".
4 צפייה בגלריה
''לא המצאתי את הייעוץ לשימוש בבינה מלאכותית, אבל אני בתוך המגמה, ואני מסתער עליה''
(צילום: טל שחר)
זה לא שקצור המציא את הגלגל. יש בישראל כמה חברות שמציעות שירותים דומים לחברות עסקיות או תעשייתיות גדולות. אבל קצור פונה לשוק חדש – החברות הבינוניות והקטנות, שבדרך כלל לא מקדמות חדשנות טכנולוגית. הוא עושה את זה באמצעות שיתוף פעולה עם חברת אינטלרטס (Intellerts) ההולנדית, שמביאה את מדעני הנתונים ואת מערכות המחשוב המאפשרות לעבד נתונים באמצעות למידת מכונה. לדבריו, יש לחברה כרגע כעשרה לקוחות שהעבודה איתם נמצאת בשלבי התקדמות שונים, והיא מפעילה 25 מדענים ואנשי טכנולוגיה באמצעות השותפה ההולנדית שלה.
"נכון, אני לא המצאתי את זה, אבל אני בתוך המגמה, ואני מסתער עליה", הוא אומר, "אני אוונגליסט של המגמה. אני הולך לחברות בינוניות וקטנות, שיש להן יכולת השתנות והמציאות מחייבת אותן לחפש את הדרך. אנחנו מתחילים עכשיו לצאת ממשבר הקורונה, אבל התוצאות שלו יהיו ניכרות עוד שנים. חברה שלא תמציא את עצמה מחדש, תמות".
בכל זאת, מה לך ולכל זה?
"ייעוץ אסטרטגי הוא ניסיון שלנו לחזות את העתיד, מה שממילא מוטל ספק. עכשיו צריך לספק כלים שמתאימים לעידן שבו אנחנו חיים, כלים טכנולוגיים, כשהיהלום שבכתר הוא הנתונים. הדאטה נוצרת מאליה כמו אבק, היא קיימת בכל מקום. אם אתה מסתכל על כדור הבדולח הזה שנקרא דאטה, ואתה גם יודע לדייק את השאלה העסקית, אתה מקבל פתאום תובנות איך אפשר לעשות דברים בצורה שונה. איך להגדיל את שורת הרווח. התפקיד שלי הוא לדייק יחד עם החברה את הכאב שלה. מכיוון שאני מבין איך עסקים עובדים, אני יודע לתרגם את השאלה לטכנולוגיה. אנחנו משתמשים בניתוח השוואתי והיסטורי של ביג דאטה כדי להסביר למה משהו מסוים קרה בעסקי החברה, מה עשוי להתרחש בעתיד, מה צריך לעשות כדי למנוע בעיה עתידית.
"למשל, אחד הלקוחות שלנו הוא חברה בתחום הלוגיסטיקה הבינלאומית, שלא יכולה להעריך מה העלות של פעולה בודדת שלה, בגלל המורכבות של החישוב. לכן היא לא יודעת להגיד מי הלקוחות הרווחיים שלה, ועל אילו לקוחות היא מפסידה כסף. באמצעות איסוף נתונים כמותיים שלוש שנים אחורה וניתוח בינה מלאכותית, אפשר היה לבודד את עלות הפעולה הבודדת".
לא היה עדיף להקים סטארט־אפ ל־AI כמו כולם, במקום לחזר אחרי חברות?
"יש בזה אלמנט של עבודה שחורה, אבל אני אוהב להתמודד עם אתגרים משתנים. אני רואה בשוק הרבה מאוד מבוכה, חיפוש דרך, המון פחד משתק. ולמקום הזה יש לי פתרון, דרך איך לעשות את השינוי. בהיותי יזם, אדם שלוקה ביצירתיות, אני מרשה לעצמי להגיד שהכלים האלה ישמשו אותי בצורות כאלה ואחרות גם ליוזמות שלי".
ויוזמות יש לקצור בשפע. קצור הקים גם את חברת פיג'ויה נדל"ן, שמשווקת נכסים פרטיים באמצעות תחרות בין מציעים. לדבריו, הוא פעיל מאוד גם בתחום "ההשקעות האקזוטיות", כפי שהוא מכנה אותן, כלומר מטבעות הקריפטו (מטבעות דיגיטליים כמו ביטקוין ודומיו) ונהנה מהגאות בשעריהם. אם מביאים בחשבון שהוא התחיל להשקיע בביטקוין ב־2013, אפשר לנחש את התשואה שצבר מאז.
20 שנה אחורה מהיום, קצור עדיין רצה להיות בענף הפקות הקולנוע והטלוויזיה. במשך תקופה מסוימת הוא שימש כמנהל חטיבת התוכן של אולפני הטלוויזיה מימד. הוא גם היה מנכ"ל קרן ההון סיכון "קולנוע השקעות" והרוח החיה מאחורי הקמתה ב־2002. הקרן הייתה שותפות בין החברה הבורסאית "סינמה השקעות" לבין קרן יהושע רבינוביץ' (הממומנת בין היתר על ידי עיריית תל־אביב, משרד התרבות, מפעל הפיס ועוד). היא ריכזה תקציבים ציבוריים וכספי משקיעים פרטיים והשקיעה בהפקות קולנוע, בהן הסרט "עלילה" של עמוס גיתאי, "מתנה משמיים" של דובר קוסאשווילי, "מלח הארץ" של אורי ברבש ועוד. בניגוד להיי־טק, תעשיית הקולנוע הישראלית לא סיפקה השקעות אטרקטיביות, המשקיעים נרתעו, והמדינה איימה להפסיק להזרים את חלקה. בסופו של דבר הקרן, שנועדה לפעול חמש שנים, נסגרה אחרי שש שנים.
הייתה לקצור עוד שורת מיזמים מרתקים וכושלים, כמו פרויקט שניסה לשווק מערכת בידור לטיסות לואו קוסט, שלא ממש המריא. הוא רצה לייצג את נטפליקס בישראל, עוד בימים שנטפליקס הייתה שולחת ללקוחותיה בארה"ב DVD בדואר, ושמע מהם שאין להם תוכניות לצאת מחוץ לגבולות ארה"ב. אחר כך יזם הקמה של ספריית קולנוע שבה הלקוח מוריד סרטים, עוד לפני שהמונח "אחסון ענן" נולד, ניסה לשכנע את הוט לשתף פעולה, לא הצליח והמיזם לא יצא לפועל. אותו הדבר קרה ב־2004 כשניסה ליזום הקמה של ערוץ קניות אינטראקטיבי בכבלים ובלוויין למכירת מוצרים בתחומי התרבות והפנאי, אך לא הצליח להשיג שיתוף פעולה.
לפני כשנה כתב קצור והפיק מחזמר חדש, המבוסס על העלילה של "אסקימו לימון", ושהיה אמור לעלות על הבמות בגרמניה ובאוסטריה. המועדים נקבעו, כרטיסים נמכרו, אבל אז פרצה הקורונה וכל היוזמה ירדה לטמיון. בזמן האחרון הוא מסתובב עם רעיונות על כניסה למערכת הפוליטית, אולי זה יקרה לקראת הבחירות הבאות.
קצור נולד ב־1958 בחולון, וגר היום ביישוב בשפלה, אב לבת ולבן, בנפרד מאמם. את קריירת המשחק שלו התחיל בכיתה י"ב: אחרי תפקיד קטן בסרט "קשר הדבש" של יעוד לבנון, הוא לוהק ב־1976 לתפקיד הראשי במחזה "אקווס", שהועלה בתיאטרון הקאמרי ועורר סערה רבתי בגלל סצינות הערום שהיו בו. אבל כל זה היה כמובן רק הקדימון לסערת ההצלחה שבאה בעקבות "אסקימו לימון" של בועז דוידזון, שיצא שנה לאחר מכן, בכיכובם של קצור, יהונתן סגל, צחי נוי וענת עצמון. מאות אלפים צפו בו בישראל, מיליונים צפו בו בעולם. אחריו באו עוד שמונה סרטי המשך שהפכו לשלאגר בישראל, בגרמניה, ביפן ובמדינות נוספות. למעשה, ההערצה לבנצי מ"אסקימו לימון" נמשכת עד עצם היום הזה.
זו אולי הסיבה, שהדברים שעשה לאחר מכן נותרו בצל, כמו תפקידים בהצגה "אילוף הסוררת" בקאמרי ובסרטים "אהבה ראשונה" של עוזי פרס, "עתליה" של מיכל בת אדם ו"חייל לילה" של דן וולמן. ב־1987 שיחק ב"פלסטינית" בתיאטרון חיפה. לאחר מכן החליט לעבור לצד השני של המצלמה ולמד קולנוע בבית צבי ומחזאות באוניברסיטת תל־אביב. בשנים שלאחר מכן כתב תסריטים והפיק סרטים דוקומנטריים, ובמקביל ניהל את היוזמות העסקיות שלו, אבל בראיונות שאלו אותו תמיד על בנצי.
אז מה בעצם קרה, שגרם לך לעזוב את המשחק?
"גם אני שאלתי את עצמי הרבה פעמים מה קרה פה. בגיל צעיר מאוד קיבלתי הזדמנות מאוד נדירה לתפקיד ראשי בקאמרי, בלי ניסיון קודם, והייתה לי תחושה פנימית ברורה שאני מסוגל ושאין שאלה בכלל. עם 'אסקימו לימון' קיבלתי נגישות למה שהיום נחשב לחתיכת היסטוריה אמיתית. אומרים לי: 'עשית את השריטה שלך בעולם'. אני לא מרגיש ככה. הייתה נקודת זמן שבה החלטתי שלהיות שחקן לא מספק אותי. התיאטרון הוא מקצוע שבחר אותי ושם אותי במקום של כוכב בינלאומי, וזה מקום מאוד מבלבל וגם מאוד מסוכן. ואז, באמצע ההצגה 'הפלסטינית' החלטתי שמספיק וברחתי להם מהתיאטרון, אמיתי".
העיסוק בבימוי והפקה נראה המשך טבעי, אבל מה לך ולעסקים?
"עסקים כל הזמן עניינו אותי, עניין אותי לקרוא מדורי כלכלה ולא הבנתי כלום, לא היה לי שום רקע בזה. היה לי רעיון עסקי לעשות פרסום סמוי כבר כשב'אסקימו לימון' ראיתי שאנחנו מפרסמים סיגריות והבנתי שעושים עלינו עוד קצת כסף".
קצור הקים חברה להפקת פרסום סמוי בקולנוע, שלא התגלתה כהצלחה גדולה. זה היה לפני שיזם את רעיון הפרסום על גבי עגלות בסופרמרקט וקצר הצלחה עם חברת אקטמדיה.
למה מכרת את אקטמדיה?
"לא יכולתי לשאת את עצמי יותר. אתה מקים עסק מתוך איזה 'פאשן', פותר בעיות, לומד, אתה בהתרגשות, ואחר כך אתה שואל את עצמך 'מה לעזאזל?' זה כמו שהיה בתיאטרון, שמצאתי את עצמי עומד על הבמה ועושה את אותו הדבר כל הזמן. אז ככה זה? כל הזמן? אני לא בנוי לזה".
איך בן אדם עוזב משהו שבנה במו ידיו?
"לצורת ההתנהלות שלי דרוש הרבה אומץ, אני לא טופח לעצמי על השכם, רק מציין עובדה. זה לא לחלשים. זה מאוד תובעני וטובעני. אני לוקח סיכונים בלי סוף, עושה מלא טעויות. אז הפסדתי בלי סוף, אבל גם הרווחתי. יש משהו מתעתע בכל הסיפור הזה של למה אדם מקים עסק. זו לא רק פרנסה. אתה גם רוצה לתת ביטוי לעצמך. ואחרי 30 שנה אנשים מבינים שהעסק הזה הוא הכלא שלהם, שהוא למעשה הדבר שתקע אותם. אני רואה את זה בכל מקום".
אולי זה קרה בגלל שהעדפת את העסקים על פני היצירתיות?
"אני חושב שעולם העסקים הוא ביטוי של היצירתיות בת זמננו. בעולם היצירה הייתה התנשאות כלפי כל מה שנחשב ליומיומי ופשוט, 'האנשים האלה... קופאיות בסופר'. לי הייתה דווקא תשוקה להכיר את העולם האמיתי, וזה באמת קצת מופרע, כי הייתי על גג העולם, אבל הרגשתי שחוט דק קושר אותי למציאות החיים. רציתי לדעת מה זה להיות קופאית בסופרמרקט, להתמודד מול מציאות שבה אתה לא כוכב. יש שקר פנימי שאתה משקר לעצמך, שניזון מהתגובות של אחרים כלפיך, אבל דקה אחר כך אתה מוצא את עצמך רץ באוויר כמו בסרטים מצוירים. אתה יכול בקלות ללכת לאיבוד במקום הזה, שבו אתה מאמין למה שכותבים עליך. אתה מתחיל לחשוב שאתה באמת פאקינג שווה את זה, אבל אתה לא".
ואכן, השם יפתח קצור לא סייע במיוחד בקידום יוזמות ההפקה הקולנועיות שלו, שרבות מהן עלו על שרטון. בין היתר, הוא כתב במשך שנתיים תסריט לסרט בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי, אבל לא זכה בסיוע להפקתו. "אמרתי די, זה לא בשבילי. אני לא מתאים לדינמיקה הזאת. אני לא יכול לשבת כל חיי בתור בלתי נגמר מול כל מיני קרנות, ובסוף כל מה שאתה עושה נגמר בקובץ על דיסק־און־קי", הוא אומר.
אם בעולם ההפקות השם יפתח קצור לא קידם אותו במיוחד, בעולם העסקים הוא התברר לעיתים כמכשול. ב־2013 הוא כתב טור בעיתון "כלכליסט" שעסק בענייני ניהול עסקים. באחד המאמרים הוא תיאר את הביטקוין, אז תופעה חדשה שהרשויות בישראל עוד לא ידעו איך לעכל, וכתב: "כבר עכשיו ניתן להמר שהשפעתו של המטבע הווירטואלי על חיינו הכלכליים תהיה דרמטית". עד היום הוא זוכר את הלעג שבו התקבלו הדברים. מה כבר מבין שחקן קולנוע בעסקים. אולי בגלל זה הפסיק את כתיבת הטור ושמר מאז על פרופיל נמוך.
אתה מנסה להתרחק מהסלבריטאות והיא רודפת אחריך.
"אני צריך להשתחרר מהדבר הזה. אולי בגלל שאני כל כך חשוף, מוכר בכל מקום, כל הזמן הלכתי מאחורי הקלעים".
אולי בעצם אתה רוצה גם להישאר בנצי?
"לא, ממש לא. אני כל הזמן נלחם על יפתח. עזוב, ניצחתי. זה כבר אחרי הדילמות האלה. אבל יש פה סוג של משהו שתמוה גם בעיניי: הייתי יכול לקדם את עצמי באמצעות שמי, אבל יכול להיות שהאינסטינקטים שלי, שלא לעשות את זה, היו בריאים".
מה התוכניות לעתיד?
"אני בעיקר מסתכל על הבינה המלאכותית, מחפש בעיניים יצירתיות דרכים נוספות ליישם את היכולת הזאת. מה שנעשה בעניין הזה ישנה את חוויית החיים שלנו. בעיניי זה מלהיב ומרתק. בעבר בראתי יש מאין סיפורים ותסריטים, וכאן יש יכולת לברוא עולם ממקומות טכנולוגיים. מבחינתי הריגוש שביצירה זהה בין אם אני משתתף בסרט או עושה שינוי בעולם".
