ד"ר פרדריק פפרט עולה לבמה, מסתכל על הקהל מולו, מציג את עצמו – זאת חתיכת הצגה, פפרט מחזיק כיום בתואר המפוצץ Chief Innovation Evangelist של גוגל, ובתרגום משוחרר בואו נקרא לזה "מנהיג חדשנות מה-זה ראשי" – ומבקש מכולם לקחת את דף הנייר והעיפרון שמונחים מתחת לכיסאותיהם ו"לדמיין את העתיד".
הקהל מציית.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
- זרם חשמלי לטיפול בדיכאון: הכירו את הגרייה המוחית
- למה אין אפל סטור בישראל?
עכשיו, הוא אומר לקהל בהרצאה המתועדת הזאת מ-2019, קחו דקה כדי לצייר על הדף את עצמכם בשנת 2040. כל דבר שעולה בדעתכם.
הוא נותן להם את הזמן, ואז ממשיך: "אוקיי, לכולכם יש עכשיו את העתיד מצויר על דף נייר. קל, לא?"
עכשיו הוא סוקר את הקהל המגחך. "לא? אז אולי לא קל כל כך לדמיין את העתיד ופשוט לצייר אותו על דף נייר. בואו ניפטר מהדף הזה. תזרקו אותו" – והוא מקמט ומשליך הצידה את הדף שלו, וממשיך: "אני מתנצל בפני מי מכם שכבר נקשרו קצת לעתיד הזה, אבל תנו לי להגיד לכם: האם העתיד שדמיינתם רלוונטי גם לאדם שיושב לידכם? האם זה עתיד שכולנו רוצים בו? האם זה לא עתיד שקורה כבר עכשיו? אצל חלקכם, אני מניח, מצוירים שם כל מיני דברים מעופפים. אבל הדבר הזה כבר קורה. אז איך נוכל באמת לחשוב על העתיד?"
הקהל נראה נבוך. איך באמת? וגם: ככה אמור להיראות צ'יף? או אוונגליסט?
עכשיו, אומר להם פפרט, קחו דף נוסף, ואל תציירו כלום, אלא תכתבו שאלה על העתיד שתתחיל במילים "מה אם".
כעבור דקה הוא מבקש מהם להפסיק, ולהעביר את מה שכתבו לאדם שיושב לידם, כדי שימשיך את המשפט במשפט משלו, שיתחיל במילים "כן, וגם...". בסופו של התרגיל, הקהל שמולו אוחז בכמה דפים ועליהם רעיונות משותפים מעניינים בהרבה לגבי האופן שבו העתיד עשוי להיראות.
מה למדנו? קודם כל, שצ'יף – אפילו של חדשנות – עשוי להיות ממוצא גרמני כמו פפרט, למרות שכיום הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בעמק הסיליקון, מרחק נסיעת מכונית אוטונומית, תכף נגיע אליה, ממטה החברה העולמי. שנית, שעבודת צוות היא חיונית, כי העתיד הוא של כולנו (מלבדך, דונלד טראמפ). ושלישית, שחדשנות מתחילה, בניגוד לכל הדעות הקדומות, לא מהמחשבה "האם לא יהיה זה נחמד לחלוף מעל איילון בגט טקסי מעופף בחברת נהג דומם שלא עשוי להכיל שיירי דעות פוליטיות", אלא מהצבת שאלה נכונה, למשל "מה אם".
"שאלות ‘מה אם’ מובילות למה שאני קורא לו 'סיעור שאלות'", פפרט אומר, "ואני עושה את זה גם עם סטודנטים שלי; אנחנו לא חולקים פתרונות או רעיונות אלא מציבים בעיות ומנסים למצוא אחת טובה ולמסגר אותה באופן נכון. באחד הסמינרים האחרונים שלי ניגש אליי מישהו בשנות ה־50 לחייו ואמר שזה היה אחד הדברים הקשים שבהם השתתף כי 'בפרזנטציה האחרונה שלנו לא חלקנו פתרון, אלא היינו צריכים לחלוק בעיה'".
מה בעצם התועלת בשאלות "מה אם" כשמתברר שאף אחד – אולי מלבד ביל גייטס – לא שאל מראש משהו כמו "מה אם תפרוץ מגפה עולמית שתשבית את העולם לשנה ויותר"?
"זה רק חיזק את דעתי שאנחנו צריכים ללמד חשיבת ‘מה אם’ אפילו יותר. כי שאלות ‘מה אם’ באמת משחררות את הדמיון שלך ומאפשרות לך לנסות לצייר תמונה של העתיד. זה מה שכולנו צריכים עכשיו יותר".
זו התבטאות מתונה טיפוסית לפפרט. האיש רחוק מלהיות כל מה שיכולתם – אם יכולתם – לדמיין לגבי מומחה החדשנות המוביל בעולם, מי שמשמש בו-זמנית גם כיועץ החדשנות של האו"ם, מאמן החדשנות של נבחרת גרמניה בכדורגל ומרצה בסטנפורד, ומסתובב בעולם עם הכינוי הפומפוזי "אפיפיור החדשנות". הייתם מניחים, מן הסתם, כי מדובר באדם יצירתי בטירוף שחושב – ואולי גם ישן, אוכל ומעביר חופשות משפחתיות – לגמרי מחוץ לקופסה. אבל לא בדיוק; פפרט הוא בחור ארצי ומחובר, עם נכונות גדולה להתנסות בנוחות ביתו, תוך שהוא קורא לזה "אורח חשיבה של מגלה ארצות". הוא מקפיד, לדבריו, לא לחזור לאותה מסעדה או אותו מלון פעמיים, ומקיים גם את הראיון הזה ממשרדו הזמני בתוך כיפה גיאודזית – סוג של אוהל אקולוגי משוכלל המורכב ממשולשים שקופים – שהקים בסמוך לבית המשפחה. בכלל, הוא טיפוס ביתי.
"רגע לפני המגפה, אני וכמה חברים בנינו את המבנה הזה כדי שיהיה לנו איפה להיפגש ולהיות בטבע יחד", הוא מסביר. "ברגע שהמגפה פרצה, אף אחד לא בא. בהתחלה הפכתי את זה למבנה בית ספר לילדים – הם למדו אונליין מפה – ועכשיו זה משמש כמשרד שלי".
מהמשרד הזה פפרט מקדם בשנה האחרונה סט רעיונות קל להבנה שעליו הוא חוזר שוב ושוב כמו הולוגרמה שמעון פרסית שמדקלמת "חדשנות! קדמה! שיתוף פעולה אזורי!" – רק שבמקרה שלו מדובר בסט הערכים שהוא מאמין שיובילו את העתיד הנראה לעין: אמפתיה, התנסות, יצירתיות, מסגור מחדש והלך רוח אופטימי.
כן, דווקא עכשיו, כשהמגפה מותירה מאחוריה עולם חדש ומפוחד, ופפרט עצמו מודה שמדובר ב"דיסרפשן הגדול ביותר שכולנו חווינו", הוא מוכן להתחייב לאיכות החיובית של השינוי שהמגפה הביאה, וגם העתיד כולו.
"אף פעם קודם לא ראינו, למשל, את הדחיפות שבלדמיין את מערכת החינוך מחדש, והמגפה הכריחה אותנו להבין שלמידה לא מתרחשת רק כשאתה נכנס לכיתה וסוגר את הדלת, אלא גם במצבים יומיומיים שאתה יכול ליצור כדי שילדים ילמדו", הוא אומר. "כשאני נכנס עם הילדים שלי לחממה שבניתי להם בשדה מחוץ לבית, או כשאנחנו מתחילים לגדל את האוכל שלנו פה בעצמנו ולומדים מיוטיוב ומחברים איך לעשות את זה, אנחנו ממסגרים מחדש את הבעיה והופכים אותה מ'אי־אפשר ללכת לבית ספר כי הוא סגור' ל'היי, למידה יכולה להתרחש בכל מקום'. כשהילדים יכולים לפתוח את המחשבים שלהם בחוץ וללמוד מרחוק – זה שינוי ממשי".
זו עדיין למידה מרחוק. זה באמת עובד בעיניך?
"אני רואה פה הרבה הזדמנויות. הילד האמצעי שלי, בן שש, למד בשנה האחרונה לקרוא ולכתוב לגמרי אונליין. מורים היו צריכים לחשוב מחדש על מערכי השיעורים שלהם, מה שלא קרה קודם. ואנחנו יכולים עכשיו לעבוד, לשתף רעיונות ולנהל שיחה מכל מקום. אז עכשיו אני לא חייב לעבוד מהבית, אני יכול; זה מסגור מחדש שמראה את האפשרות. ואם להיות כן איתך, אני מקווה שלא נחזור למקום שהיינו בו לפני המגפה, כי הרבה דברים חדשים קורים עכשיו וזה הזמן לעשות דברים אחרת. בגוגל עשינו פרויקט בשם 'רה־אימג'ן', שבו הסתכלנו על האופן שבו נרצה לעבוד בתוך שנתיים עד חמש שנים, ויצאתי משם אופטימי; נוכל לבלות יותר זמן במקומות שאנחנו רוצים להיות בהם".
לא תתגעגע לדינמיקה המשרדית?
"אשתי תמיד צוחקת עליי בבוקר ואומרת לי: 'Enjoy your commute' – ואז אני הולך חמש שניות למשרד הביתי. לפני המגפה, הנסיעה בכל כיוון לקחה לי כמעט שעה, ועכשיו אני יכול לבלות את הזמן הזה עם הילדים או בארוחת בוקר".
הנכונות של פפרט לאמץ בהתלהבות את החיים החדשים בארץ האפשרויות המוגבלות של הפוסט־מגפה היא כנראה מה שהופך אותו לנביא החדשנות המועדף של העת הנוכחית; הוא מכיר במגבלות הזמן והמקום, ויודע להוביל את גוגל בצעדים מדודים בעידן שבו היא מוותרת על חלומות חדשניים מסעירים באמת.
רק לאחרונה ביטלה החברה את "לון", פרויקט בלון הענק האינטרנטי, וגם את "מאקאני", פרויקט טורבינות רוח זעירות, וצימצמה מאוד את מעורבותה ב’וויימו’, פרויקט המכונית האוטונומית שלה. המשמעות? גוגל "עדיין ממוקדת-לייזר במשימה הראשית שלנו: לארגן את כל המידע בעולם ולהפוך אותו נגיש לכולם ומועיל, ואני חושב שהמשימה הזאת כרגע רלוונטית יותר מאי פעם", פפרט מבהיר.
כן, אבל בינתיים אילון מאסק ממציא דברים כמו טסלה, ספייס־X והייפרלופ. איך זה שגוגל לא מפתחת דברים כאלה?
"שאלה מצוינת. אני אישית מעריץ את אילון מאסק, יש לו חזון אמיתי ולטסלה יש משימה חשובה – להאיץ את המעבר העולמי לאנרגיה מתחדשת. זה ראוי להערצה. אבל המשימה שלנו כגוגל שונה, והמטרה שלנו כיום היא בניית גוגל יעילה יותר לכולם. זו משימה גדולה שנוגעת לערכים הבסיסיים שלנו כארגון".
בקיצור, אתם חוזרים למשימה הראשונית שלכם?
"בדיוק. המגפה הציפה את הצורך לבדוק מחדש איך אנשים עושים דברים; אנחנו קונים אחרת, לומדים אחרת, עובדים אחרת, וגוגל צריכה לספק פתרונות. כשהמגפה רק פרצה השקנו פרויקט לרעיונות חדשניים בתוך החברה והגיעו יותר מאלף הצעות, חלקן מרגשות מאוד. השקנו את Teach from Anywhere ו־Classroom, מוצרי למידה מרחוק שמנסים לדמיין מחדש את החינוך כולו, ואת Workspace, שמספק פתרונות לאופן שבו אנשים עובדים יחד".
אלה דברים שיש גם למתחרים שלכם. וזה מתחבר לי למה שנועם ברדין, מנכ"ל ווייז שעבד אצלכם, כתב עם פרישתו: שבגוגל העובדים מסורים יותר לקידום ולנוחות האישית שלהם מאשר למוצר ולחדשנות אמיתית. מה חשבת על זה?
"שאלה טובה מאוד", פפרט אומר – אגב, הוא פותח כל תשובה ב"שאלה מצוינת" או "שאלה נהדרת". בפעמיים הראשונות זה עדיין מרגיש מחמיא, מהפעם השלישית ואילך אתה מבין שגם אם תשאל "סלח לי, מה השעה?" האיש יגיב ב"שאלה נפלאה".
"ברדין מעלה נקודות טובות", פפרט ממשיך, "אבל זה בדיוק התפקיד שלי: לעזור לאנשים לפתח את אורח החשיבה החדשני. זה לא בא באופן טבעי, וזה קורה רק בסביבה שבה לעובדים יש ביטחון פסיכולוגי לקחת סיכון ולהציע דברים חדשים, וגם להאמין ביצירתיות שלהם. מה ההבדל בין צוותים אפקטיביים ולא אפקטיביים? רק דבר אחד: ביטחון פסיכולוגי. עובד צריך להרגיש בטוח לעשות משהו בדרך שונה בלי לחשוש שהמשרה או המעמד שלו ייפגעו. זה נכון גם בארגון גדול כמו גוגל וגם בסטארט־אפ".
אבל למי יש סיכוי טוב יותר לחדש?
"לשניהם. הדבר הקריטי ביותר הוא אורח החשיבה של אנשים, והתפקיד שלי הוא להזיז ולשנות את אורח החשיבה הזה; מהטיה שלילית למשהו חיובי יותר. אני תמיד מביא כדוגמה ארבעה תרגילי חשבון פשוטים, נניח ארבע ועוד ארבע שווה שמונה, וחמש ועוד שתיים שווה שבע, שלוש ועוד שתיים שווה שש, אחת ועוד אחת שווה שתיים. רק התרגיל השלישי היה מוטעה, אבל אתה מיד התמקדת בו. ככה המוח שלנו עובד אבולוציונית; במקום להתמקד בשלוש התשובות הנכונות ולהגיד 'נהדר, 75 אחוז ממה שאמרתי כרגע מדויק', אנחנו מתמקדים בדבר האחד שהוא לא בסדר או עשוי להיות טעות. האופטימיזם לא מובנה לתוכנו, להפך, יש לנו הטיה שלילית כדי לשרוד. אנחנו טובים בלמצוא סיבות למה משהו לא יעבוד, למה רעיון הוא לא טוב".
אבל לפעמים רעיונות הם באמת לא טובים. לצורך העניין, מה למדת ממוצרים חדשניים של גוגל שנכשלו בשנים שבהן אתה שם – למשל גוגל באזז, פלאס ווייב, שניסו להוסיף לגוגל תפקיד של רשת חברתית, וכמובן המשקפיים המפורסמים?
"אני מסתכל על המוצרים האלה כמצריכים מסגור מחדש וצורך לדמיין מחדש את הבעיות. זה קשור גם לאמפתיה – שהיא בעיניי הנתון האישי הנדרש החשוב ביותר לעתיד. היכולת לראות דברים מפרספקטיבה של אנשים אחרים, כולל חשיבה ורגשות של אחרים, בניסיון לבנות משהו שיהיה יעיל בשבילם. אז המוצרים האלה אולי נראים ככישלון, אבל כולם שימשו אמצעי למידה עבורנו ונתנו לנו מבט על לקיחת סיכונים וניסיון להבין איך העתיד עשוי להיראות. אחרי שמבינים את זה אפשר להמשיך לשאלה אם זה העתיד שהיינו רוצים לבנות, או שאנחנו מעדיפים לנוע בכיוון אחר".
מדיניות דומה, אגב, פפרט מפעיל במעבדת החדשנות של גוגל שאותה ייסד, ומשמשת כיום למעלה מ־600 צוותים בכל העולם בניסיון לבדוק מוצרים פוטנציאליים חדשים ולפתור בעיות. פפרט הסביר באחת מהרצאותיו ש"אנחנו נותנים להם 30 יום לנסות ולהריץ את הרעיון שלהם, ובסוף הם חוזרים עם אחת משתי מסקנות: 'זה עבד' או 'זה לא עבד', בשני המקרים התשובה שלי זהה: 'פנטסטי, מה למדת?'"
אם פפרט היה דמות בסדרה "סיליקון ואלי", אין בכלל ספק שהוא היה יועץ מלוקק עם תספורת יקרה מדי ושיירי מבטא גרמני קל, שלוחש על אוזנו של הבוס הגדול דברים כמו "בזמנים כאלה חשוב לזהות הזדמנויות לבנות קהילה, ליצור את הביחד ולהציע בהירות" – דברים שפפרט ממש אמר באחד מראיונותיו – רק כדי שהבוס יגיב: "סתום ותגיד לכוח אדם שאנחנו מפטרים את 500 העובדים הראשונים שיחלפו על פניי במסדרון השבוע".
אבל החיים הם לא סדרה קומית על תאגיד טכנולוגי ענק; לאחרונה הם יותר סדרה של שאלות – רובן מסוגת "איפה טעינו" – שפפרט יודע להתאים להן את מסריו בשלמות ולשווק לכל העולם. "בחיים החדשים שלנו חייבת להיות יותר חדשנות בהקדם", הוא משנן לי. "יותר אמפתיה ויותר ניסויים והתנסות. זה עומד להיות קריטי, ואנחנו רואים רמה גבוהה של ניסויים מתרחשת כיום, כי הסף ירד וכולנו מתנסים על בסיס יומי בדברים חדשים כמו עבודה ולמידה מהבית".
אבל מעבר לדברים המיידיים האלה, אם תצטרך להצביע על טכנולוגיות חדשניות או מסעירות באמת שנראה בשנים הקרובות, מה זה יהיה?
"שוב, זו שאלה נהדרת וקשה לי לתת קטגוריה אחת, אבל מדובר בטכנולוגיות אינקלוסיביות בעיקר. למשל תמלול חי או עוזרים אישיים, וגם טכנולוגיות אמביינטיות שמקיפות אותנו. יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור עד שנוכל לבנות את העוזר האישי המושלם שתוכל לדבר אליו ובאמת יעזור לך, אבל אנחנו מתקדמים לשם, ואני אישית מאמין שיש הרבה קסם בטכנולוגיה של עוזרים אישיים דרך בינה מלאכותית, וזה עומד להיות מפוצח. גם טכנולוגיית הרחפנים תבשיל יותר מוקדם משחשבנו, כי כשרוב החיים קורים אונליין ואנשים מזמינים אוכל ואספקה מהרשת – חלוקה דרך רחפנים היא מתבקשת".
מה הכי מלהיב אותך אישית?
"השאלות ששלושת הילדים שלי שואלים על בסיס יומיומי, כי הם באמת מסוגלים לדמיין עתיד שונה. ואני חובב טסלה גדול, ומקבל כל בוקר עדכוני תוכנה לטסלה שלי ורואה איך אנחנו מתקדמים באמת לקראת רכב אוטונומי. אני מניח שבעתיד לכולנו יהיו נהגים פרטיים מהבחינה הזו".
התחלת כמנהל חדשנות בגוגל ב-2011. מה השתנה בתפיסת החדשנות של החברה לאורך העשור הזה?
"מה שהשתנה זה שהעולם היום ממוקד הרבה יותר בקיימות, בהכללה, במגוון ובנגישות. אבל אנחנו עדיין צריכים להשקיע הכי הרבה בלהכשיר אנשים לחשיבה חדשנית, כי זה לא בא להם באופן טבעי".
נתקלת פעם בתגובות לזה שאתה מגיע מגרמניה – לא בהכרח אומה שידועה בחדשנות מופלגת או גמישות מחשבתית?
"אני נתקל בזה לפעמים בהקשרים שונים. אבל כשאתה מסתכל על ארצות שונות – האם יש בהן דרגה שונה של חדשנות? אני לא חושב ככה. זו תכונה אנושית, כולנו נולדים עם דמיון, חלקנו מפגינים את זה יותר באופן טבעי, לחלקנו נוח יותר להתנסות בדברים חדשים, אבל אני לא חושב שאפשר לדבר ספציפית על מדינה או אפילו אזור בהקשר הזה, וגם אני עדיין צריך לאמן את עצמי בדרך החשיבה הזאת".
איך אתה עושה את זה?
"לא מזמן, למשל, כששריפות הענק בקליפורניה הגיעו קרוב לבית שלנו, קיבלנו הודעה שאנחנו צריכים להתפנות בתוך עשר דקות, ואין ביטחון שנוכל לחזור. עשינו לזה מסגור מחדש שאיפשר לנו לראות בזה בעיה שיש בה הזדמנות, ויצאנו כל המשפחה לרוד־טריפ. ביקרנו הרבה חברים ונשארנו אצלם, וראינו בזה קורס מזורז באמפתיה, כי עכשיו יכולנו להבין איך מרגיש פליט כשהוא נאלץ לעזוב את הבית או את המדינה שלו ולא בטוח שיוכל אי פעם לחזור. וכמשפחה גם התרגשנו לראות שכשהתבקשנו לקחת רק כמה דברים שאנחנו זקוקים להם, לא היו יותר מדי דברים שרצינו לקחת. כל עוד יש לנו את עצמנו ואנחנו בריאים ומאושרים יחד, זה כל מה שצריך. זה אורח חשיבה שאפשר לאמן בו אנשים – גם גרמנים – ולעזור להם להתגבר על ההטיה השלילית הטבעית".
