אני לא גיימרית. בשנה האחרונה לא הצלחתי להעביר שבוע בלי האוקולוס קווסט, חגגתי את ההשקה של Half-Life: Alyx כאילו שזו החתונה שלי, אני לא מצליחה להפריד זיכרונות ילדות מ-Doom, ועדיין, כששואלים אותי, אני תמיד עונה שאני לא גיימרית. את חוסר השייכות העמוק הזה אפשר להסביר בכל מיני דרכים, אבל ההיסטוריה מוכיחה שכל ניסיון לתרגם משהו מחוויית החיים הנשית עבור הציבור הגברי (והמהירות שבה צריך לפתוח סוגריים ולהדגיש "לא כל הגברים" כדי להצליח להישמע), הוא ניסיון עקר.
זו נקודת מוצא מייאשת עבור כל דיון, אבל לפעמים הנושא חשוב מכדי לוותר מראש. בימים האחרונים קהילת הגיימינג העולמית עוברת את הניצנים הראשונים של מהפכת ה-MeToo שלה. רצף של עדויות מעוררות בחילה חושפות את מה שאני ושכמותי יודעות כבר שנים - גם המרחב הווירטואלי, זה שאמור היה להיות נקי, משוחרר, ליברלי, כמעט א-מגדרי וא-מעמדי מעצם היותו, הוא לא מרחב בטוח עבור נשים.
זו לא באמת הפתעה. תופעות של מיזוגניה, הטרדה ותקיפה מינית, הומופוביה וגזענות משתקפות במרחב הווירטואלי כשם שהן קיימות בעולם הפיזי. עולם הגיימינג, שנחשב גברי במיוחד, מצטיין בשנאת נשים על כל שדרותיו, ומעת לעת צצים ביטויים לכך: קמפיין "גיימרגייט" מ-2014 עסק בהשתקה, הפחדה ואיומים על מפתחות ומבקרות משחקים, עורכות ועיתונאיות המסקרות את התחום, שהחלו להשמיע קול כנגד ההתנהלות המדכאת, תרתי משמע, של גברים בתעשייה - שחקנים, אבל גם מפתחים, מעצבים ומנהלים.
ההשקה של The Last Of Us: Part ll לפני שבוע וחצי הובילה לגלים של שנאה אינטרנטית מובהקת מצד גיימרים, למשחק שאחת הדמויות בו היא אישה לסבית, ושמכיל ייצוגים נוספים מקהילת הלהטב"ק. כמו עם גיימרגייט, אז טענו שחקנים שהמאבק הוא בעקבות "פגיעה באתיקה עיתונאית", גם כאן יש תירוץ שמכסה על המיזוגניה: מפתחת המשחק, Naughty Dog, הואשמה על ידי חלק מהשונאים כמי שמנסה לדחוף בכוח אג'נדות חברתיות וליברליות לפרצופם של השחקנים, גם כשזה לא מתיישב עם העלילה או רלוונטי לדמויות, כך שעל פניו סלע המחלוקת הוא נרטיבי. זו דוגמה קטנה אך מובהקת לעבודה של מנגנון שהולך ומשתכלל, ומוכוון כולו להדרה של האחר.
כל אלה מצטרפים לשנים ארוכות של עיצוב סקסיסטי של דמויות נשיות (שלרוב נמצאות בשוליים), החפצה, התעמרות בשחקניות במרחבי אונליין, הטרדות מיניות בפלטפורמות סטרימינג ובטורנירים, תקרות זכוכית אמיתיות בכל מה שקשור להפקה, פיתוח ועיצוב של משחקים, ותחושה כללית שגיימינג, כמו הרבה תחומים אחרים, הוא מועדון גברים סגור ומסוגר, ובשנת 2020 - בין האחרונים שעוד נותרו כאלה.
אני לא גיימרית, אבל כמו הרבה שחקניות אחרות - אני מעדיפה לצמצם חוויות של מולטיפלייר, כמעט תמיד משתיקה מיקרופון (ואז נדרשת להשמיע קול), מעדיפה אווטארים שלא מזוהים מגדרית, מקבלת במקרה הטוב נטישה ובמקרה הרע הצקה של ממש אם מזהים אותי כאישה. ממרום שנותיי, את חוויות המולטיפלייר הטובות שהיו לי - שכללו, רחמנא לצלן, תחרותיות בריאה או שיתוף פעולה בסיסי, אני יכולה לספור על כף יד אחת. כמו שלימדו אותי אי שם בכיתה ד' שאחרי שקיעת השמש עדיף לתרגל במרחב הליכה מהירה עם מפתח בין האצבעות, בשלוף, כך למדתי לסגל לעצמי פרקטיקות של הגנה בסיסית באונליין - כולן פוגעות במידה כזו או אחרת בבסיס של חוויה שאמורה להיות כיפית ומשחררת.
אני לא גיימרית, אבל מחזקת את ידן של האמיצות (והאמיצים) שפועלות כדי לשחרר את המרחב הזה עבור נשים, להטב"קים, שחורים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות. אני לא גיימרית, אבל שמה לב לכל התעוררות ולכל זיק של תקווה שמגיע מהתחום - בהרחבת מנעד החוויות שגיימינג מאפשר, בפיתוח הדמויות והייצוגים המגוונים, בהנגשה. בחשיפת מה שמתחולל בתוך קהילת הענק הזו, שמתעקשת להמשיך ולהדיר את כל מה שאחר. אני לא גיימרית, אבל אולי יום אחד אהיה.
