בכניסה לתיכון דרכא זינמן בדימונה, פוגשת אותנו קרינה. היא מורה לשומר לפתוח עבורנו את השער, מציגה את עצמה ומתנצלת שאין עליה כרטיס ביקור. שואלת לשלומנו אחרי הנסיעה הארוכה דרומה, מציעה משהו לשתות, ומזמינה אותנו אל חדר הישיבות. בהמשך יתברר, שהיא מדקלמת פיץ' מעלית מוכן על כל אחד מעשרות הפרויקטים הקהילתיים שהקבוצה שלה מובילה, אותם היא מדגימה ברהיטות ובליווי צמוד של עזרים ויזואליים בטאבלט שהיא לא מניחה לרגע. אפשר בקלות להתבלבל ולחשוב שהגענו לפגישת משקיעים בסטארט-אפ תל-אביבי טיפוסי, אבל קרינה היא תלמידת תיכון.
בתוך החדר כבר מתחילים להבין את מימדי התופעה: "יש לנו בקבוצה 13 בנות ו-24 בנים מכיתות ט' ועד י"ב, זה לא מספיק אבל יש לנו המון פרויקטים להעצמה נשית", מספרת קרינה, ראש צוות קהילה בקבוצת "רובואקטיב 2096", אחת מ-125 קבוצות רובוטיקה של ארגון FIRST ישראל (ראשי תיבות של For Inspiration and Recognition of Science and Technology) הפועלות בעיר הדרומית. מדובר בארגון עולמי שהקים נציגות ישראלית לפני כ-15 שנים, ופועל לפיתוח וקידום מדע וטכנולוגיה באמצעות אתגרים ותחרויות רובוטיקה - אבל לא רק.
פירסט מפעילה קבוצות רובוטיקה לכל הגילאים - מגן חובה ועד סיום התיכון. פרויקט הדגל של הארגון הוא קבוצות ה-FRC הבוגרות יותר, המקיימות תחרויות רובוטיקה אזוריות, ארציות ובינלאומיות. "בכל עונה יש לנו זמן מוגבל של שבעה וחצי שבועות, שבהם אנחנו מקבלים את האתגר השנתי יחד עם כל הקבוצות בעולם", מספר רועי, גם הוא תלמיד תיכון וחבר הקבוצה. "במהלך הזמן הזה אנחנו צריכים לתכנן, לתכנת ולבנות רובוט שישתתף בתחרות. השנה למשל, אנחנו צריכים לקלוע כדורים לאיזושהי מטרה. אנחנו משחקים על מגרש כדורסל גדול, שלושה רובוטים נגד שלושה. הרובוט שלנו לא מוגבל מבחינת צורה, אבל כן מבחינת משקל, מספר מנועים ומחיר של החלקים. אלה שבעה וחצי שבועות שבהם אנחנו לא עוזבים את הסדנה, עובדים יום ולילה, עושים לילות לבנים וישנים על המזרונים".
הסדנה, הממוקמת במבנה אשכול פיס הסמוך לתיכון, נראית מבפנים כמו מעבדת מייקרים מתקדמת: מכונות CNC, מחרטות, כלי עבודה מסודרים על הקיר, מחשבים וכל חומר שאפשר לחשוב עליו. במגרש הסמוך כבר מאמנים את הרובוט שחזר מתחרות ראשונה לעונה, ובחלל הכניסה מפוזרים גביעים ודגלי ניצחון בכמויות מרשימות. אני פוגשת את הקבוצה בשיא העונה, רגע לפני שמשבר הקורונה העולמי מכריע את העבודה הקשה שלהם, ואת הנסיעה השנתית ליוסטון: בגלל ההנחיות החדשות, כל התחרויות נדחו עד להודעה חדשה, על טיסות לחו"ל אין מה לדבר.
תגידו, מה כל-כך מדליק ברובוטיקה?
"זה מקום שבו את עושה כל מה שאת רוצה לעשות", אומר ניר, חבר הקבוצה. "יה פה חלוקה לצוותים, היררכיה מאוד ברורה, אנחנו עובדים כמו ארגון שלם. כל הפרויקטים שאת שומעת עליהם התחילו מרעיונות שלנו". רועי מוסיף: "אנחנו עובדים פה עם מכונות מתקדמות, ולא קיבלנו אישהו ניסיון לפני. באנו, הפעלנו את המכונה, אם נשבר - נשבר, ואם לא אז יאללה זה עובד וממשיכים. לאט לאט אתה לומד להכיר את המכונה במצב הכי טוב שלה. אנחנו עובדים עם מדפסות תלת-ממד, ממש ממדלים הכל מהתחלה ועד הסוף. הרובוט שלנו השנה הוא בייצור עצמי מוחלט".
קרינה: "מה ששונה ברובוטיקה ומה שמדליק אצלנו את הניצוץ זה העובדה שמדובר בלמידה שהיא לא רגילה. בבית-הספר אנחנו לומדים שיעור פרונטלי רגיל, המורה מסבירה את החומר וכולם נרדמים על השולחן ומחכים שייגמר. לכאן אנחנו באים עם רצון, כי נותנים לנו להתנסות בפיזיקה, מכניקה, אלקטרוניקה. יש פה גם את האפשרות להתמודד עם כישלון ועם תסכול. בכיתה אם את לא יודעת את התשובה אז הפתרון נמצא בספר. פה אנחנו יכולים להיתקע על בעיה ימים שלמים".
תנו דוגמה לבעיה כזו.
רועי: "בשנה שעברה היה לנו רובוט שנפתח לגובה של 2.10 מטר. מעין מערכת שהיא כמו מלגזה. ליצור את זה פה באמצעים שלנו, ולהגיע לרמת דיוק ייצור, זה היה פשוט סיוט. נשארנו פה לילות שלמים כדי לעבוד על זה". חברת קבוצה נוספת אומרת כי "אנחנו ניגשים לבעיה אחרי שעשינו סקר ספרות, חקרנו, תכננו ושרטטנו. יש לנו גם מהנדסים מקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני - ה.ב.) שמלווים אותנו ואנחנו יכולים להתייעץ איתם".
אתם מסתובבים פה בבית הספר עם ג'קטים וחולצות של הקבוצה. בתקופתי קראו לזה "חננות".
"זו גאוות יחידה, פריבילגיה ללבוש את זה", אומר אחד הנערים. "יש אצלנו ילדים שהם בכלל לא קשורים לקבוצת הרובוטיקה, אבל הם קנו חולצות שלנו והם לובשים אותן. אנחנו לא חננות כי אנחנו לובשים את זה מתוך גאווה, וילדים אחרים מתלהבים מזה. הם באים ושואלים אותנו על העשייה שלנו ואיך אפשר להצטרף, יש פה ביקוש מטורף".
בכל שנה יש מקום ל-20 תלמידים חדשים, "10 בנים ו-10 בנות, כדי שנגיע בסוף לאיזון מגדרי", הם מסבירים. השנה, הגיעו יותר מ-80 תלמידים ליום המיונים, והקבלה לא מותנית בציונים או במספר יחידות בגרות. "אנחנו בוחרים חברי קבוצה לפי תכונות אופי, יכולת עבודת צוות", אומר תלמיד אחר. "אנחנו נותנים להם משימות ובודקים מי משתלט, מי מנהיג, וגם מקיימים יום מיונים ביום שישי כדי לראות מי באמת רוצה את זה מספיק".
ההורים שלכם מבינים מה אתם עושים פה?
"ההורים מאוד מעורבים. הם עוזרים בבנייה, בתחרויות, בגיוס כספים. הם מכינים לנו אוכל בתורנויות כשאנחנו נמצאים בעבודה בסדנה. אם חסר לנו איזה רכיב או כלי מסוים, אנחנו שולחים להם בוואטסאפ 'אם אתם רוצים לראות את הרובוט נוסע השנה צריך את הכלי הזה והזה'. הם מיד מתגייסים", אומר אחד התלמידים. תלמיד אחר מוסיף: "לפעמים אנחנו יושבים כמה חברים בשישי בערב בבית של מישהו, ומדברים עם ההורים על הרובוט. יש הורים שמתקשרים בזמן תחרויות, יש כאלה עם רעיונות לאסטרטגיה".
יש להם כרטיסי ביקור, קורות חיים מהוקצעים ולחלקם גם חשבונות בלינקדאין. "יש לנו חלום להקים חברה", אומרים קרינה ורועי, "אמרנו שנפתח מפעל לייצור שבבים, אבל נשאיר אותו בדרום".
ממשיכים דרומה. הסטטיסטיקה אומרת שכ-40 אחוז מילדי מערכת החינוך בירוחם לוקחים חלק בפעילות של פירסט, במסגרת לא פחות מ-21 קבוצות שפועלות במועצה. הרובוטיקה כל-כך נוכחת ב-DNA הירוחמי, שגם מחוץ לארגון, במסגרת כל גני הילדים, נערכות פעילויות רובוטיקה תחת הכותרת "רובוטיגן". המועצה תומכת, המשפחות מכירות, וגם כאן הסדנה של הבוגרים נראית כמו מועדון נוער מתקדם במיוחד: מכונות, מחשבים, ואזור זולה עם טלוויזיה שבה מוקרנים, איך לא, משחקי המוקדמות.
"בסוף, מעבר לכיף של לבנות רובוט, מי שמגיע לפה רוצה להיות טוב ולהתמקצע", מספר שלו, חבר קבוצת ה-FRC בירוחם, המכונה YTEAM. "זה נותן לי הרבה יכולות וכישורים לחיים. הרבה בוגרים של הקבוצה, בזכות ההתמקצעות שלהם פה על מכונות, על תוכנות שרטוט, בתכנות - מגיעים לחברות הייטק וליחידות טובות בצבא. יש פה חברי קבוצה שאומרים שהם באו בכלל כדי ללמוד לעבוד עם מברגה שיוכלו להתקין מדף בבית, ופתאום מתאהבים ומגלים שלומדים פה דברים לחיים. לי עכשיו זה נותן 10 יחידות מכטרוניקה, לימודים של פיזיקה, שרטוט, יחסי תמסורת, כל מה שקשור בהנדסת מכונות, זה לא דבר שכל ילד זוכה ללמוד. אצלנו אין מבחני קבלה ואין סלקציה, לא צריך להיות 5 יחידות פיזיקה ומתמטיקה כדי להתקבל, ואף אחד פה לא מרגיש שהוא פחות טוב מהשני".
תחרויות הרובוטיקה הן כמובן רק אמצעי לקשת רחבה של מטרות. גם בדימונה וגם בירוחם, פועלות הקבוצות לאורך כל השנה, במטרה להפיץ את הבשורה של מדע וטכנולוגיה לכלל האוכלוסיה, במעגלים עירוניים, ארציים וגם בינלאומיים. הקבוצה הבוגרת בירוחם מתגאה במיוחד בשני פרויקטים: ה"סנוזלן" - בנייה ומסירה של חדרים טיפוליים ניידים עבור ילדים עם בעיות של ויסות חושי, בעיות התפתחות, אוטיזם או פגיעות מוחיות; ופרויקט הבימבות - במהלכו משדרגים בימבות חשמליות לילדים בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, במסגרתו כבר שודרגו עשרות בימבות כאלה ונמסרו לגנים רלוונטיים בדרום הארץ.
הקבוצה בדימונה הקימה בעיר פארק ייעודי ראשון לילדים בעלי מוגבלויות, כולל נדנדה המותאמת לכסאות גלגלים, תוך גיוס תרומות; מפעילה פרויקט להשמשת מחשבים לילדים מעוטי יכולת; ומנהלת ימי חשיפה קהילתיים כמו יום תעופה וחלל וליל המדענים לתושבי העיר. מעבר לזה, הפעילות בפירסט מתנהלת בצורה של מנטורינג - כשבני נוער חונכים תלמידים צעירים מהם, שחונכים בתורם את ילדי הגן.
ד"ר רחל קנול, מנטורית מתנדבת ומייסדת תוכניות הרובוטיקה של פירסט בירוחם: "הקמתי את התוכנית לפני 11 שנה, כשחיפשתי משהו שיאפשר לילדים לעסוק במדע וטכנולוגיה בצורה חווייתית. מהשנה השנייה כבר הגענו לתחרויות עם שלט 'ירוחם - מעצמת רובוטיקה'. בהתחלה לגמרי כבדיחה. הסתכלו עלינו ואמרו 'יופי, מצחיק מאוד'. לאט לאט זו הפכה לנבואה שמגשימה את עצמה. היום אנחנו מייצאים רובוטיקה לכל האזור הדרום, לרמת-נגב ולערבה. בעיקרון אני מורה לפיזיקה, והקמתי את מגמת הפיזיקה פה בירוחם. הכל מתוך תפיסה שמדע וטכנולוגיה הם דרך לייצר מוביליות חברתית. ואז כשראיתי מה פירסט עושה לילדים, את תחושת הבעלות שזה מייצר אצלם, זה משהו שאי-אפשר להשיג בפיזיקה. לא משנה כמה ניסיתי להביא להם ניסויים ולצאת מהקופסה, זה לא אותו דבר".
אתי יצחק, מנטורית ראשית בקבוצת רובואקטיב בדימונה, מוסיפה: "צריך לתת לילדים את האפשרות לחלום. לגרום להם להבין שאפשר לעשות הכל. הבוגרים שלנו פורצים את תקרת הזכוכית, וזה מה שמדהים בתוכנית הזאת. היא מאפשרת לילדים לפרוץ גבולות ולהגיע לטופ של מדינת ישראל, זה כבר לא מגדרה עד חדרה".
