חמישי בערב, לופט נטוש בדרום תל-אביב. על הבר שותים קורונה (הבירה, לא הנגיף), יש פינת עישון, גג פתוח עם נוף מהפנט של העיר, אזורי ישיבה וצ'יל, ואפילו מתחם קריוקי. על המוזיקה מופקדים יואב סער ורן ברנע. בליינים מתחילים להגיע ולמלא את החלל, מצטופפים, לא מודאגים כלל מההנחיות החדשות הנוגעות למשבר הקורונה: בלי בידוד חברתי; בלי שמירת מרחק של שני מטרים; בלי מסכות או כפפות; אין אלכוג'ל ואף אחד לא מודד חום בכניסה למתחם. מדובר במסיבה במציאות מדומה.
הצצה למסיבה במציאות מדומה
"זה רעיון שעלה יחד עם אח שלי יובל, וצמח מתוך התקופה הזו שבה כל האירועים מתבטלים ואי-אפשר לצאת ולפגוש אנשים", מספר טל הרינג, מרצה למציאות מדומה ורבודה בביה"ס לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "ניסינו לחשוב איך באמת אפשר להרים אירוע המוני, ורצינו משהו שמרגיש כמו מסיבה בתל-אביב". האינטראקציה נעשתה על בסיס פלטפורמת VRchat, לופט נטוש אמיתי נסרק בתלת-ממד על-ידי חברת Scan the city, ועל בסיסו נבנתה סביבה וירטואלית שלמה, ממש כמו במסיבות הכי טובות בעיר.
בשביל האפקט המציאותי פוזרו בחלל בקבוקי קורונה וגלילי ניירות טואלט, ובליינים יכלו להתחבר באמצעות קסדות VR, או ליהנות מחוויה חלקית ולהשתמש במקלדת ועכבר. "היום הרבה אנשים משתמשים בפלטפורמה של מציאות מדומה במשרד, לעבודה מרחוק, להרצאות וחוויות נקודתיות. פה המחשבה הייתה ליצור ממש אירוע תרבותי. זה פותח המון אופציות של מה אפשר לעשות בהמשך כדי לאפשר לאנשים להרגיש שהם נמצאים בחוץ ומנהלים מפגשים חברתיים", אומר הרינג.
מסיבה במציאות מדומה היא רק דוגמה אחת קטנטנה לאופן שבו משבר הקורונה העולמי עשוי להוות זריקת מרץ לאחד התחומים המנומנמים אך מרתקים של טכנולוגיה מתקדמת. בחודש האחרון כולנו למדנו שאפשר לעשות הרבה מתוך הבית, ובצורה די שגרתית: לעבוד, ללמוד, להתעמל, לבלות, לצרוך תוכן, לעשות קניות, לקבל טיפול רפואי או נפשי, לפתח תחביבים חדשים או לחזור לישנים. עכשיו, קחו את כל העולם החדש הזה שנגלה אלינו באמצעות טכנולוגיות בסיסיות יחסית כמו פלטפורמות וידאו, אפליקציות וצ'אט, ותנו לו בוסט של נפח ועומק, ותוכלו רק לדמיין את קשת האפשרויות הגלומות בטכנולוגיית מציאות מדומה.
"מבחינה מדעית, אנחנו עסוקים בשאלות של איזה מנגנונים במוח נותנים לנו את התחושה שאנחנו נמצאים עם או בלי אדם אחר", מסביר פרופסור דורון פרידמן, העומד בראש המעבדה למציאות מתקדמת בביה"ס לתקשורת, המרכז הבינתחומי הרצליה. "רוב האנשים תקועים עכשיו בבית, חסרה לנו התחושה שאנחנו מסתובבים במרחב ופוגשים אנשים, ואת זה ה-VR יכול לתת".
אם נשווה את זה לשיחת זום, על מה יושב ההבדל?
"העניין הפשוט יחסית הוא זה של המרחב. כשאת מקיימת שיחת זום את נמצאת בחלל של הבית שלך, יש לך שדה ראייה מאוד קטן. פריים מרובע שבתוכו פרצוף שנמצא בחלל אחר לגמרי. כשאת במציאות מדומה הצדדים נמצאים בחלל אחר לגמרי, אבל הוא אותו החלל. יש גם את העניין של הגוף עצמו, אינטראקציות בחיי היום-יום מפעילות אצלנו את כל הגוף. בכל מה שקשור לאינטראקציה חברתית במציאות מדומה, אנחנו רואים שאחד הדברים הראשונים שאנשים מתחילים לעשות יחד זה לרקוד, לעשות חיקויים של שפת הגוף, לנופף לשלום, לנסות לתת כיף".
למה בעצם?
"יש מונח שנקרא PeriPersonal Space, שמתייחס לכל מה שנמצא בסביבה המיידית שלך ואת יכולה לגעת בו, ולאזור הזה יש מקום מיוחס במוח. כשאת במציאות מדומה, המוח חושב שכל מה שאת רואה הוא בספייס הזה, הוא אומר לך שאת יכולה להשתמש בחפצים ושאת נמצאת ממש ליד אדם אחר. זה שונה באופן איכותי מזום או משיחות וידאו. הדרך שבה מציאות מדומה עובדת על המוח היא אחרת לגמרי מתקשורת דרך מסכים".
בזמן שאנחנו מתרגלים למציאות חדשה, הפוטנציאל הגלום במציאות מדומה הולך ומתבהר לציבור רחב יותר. באופן טבעי, המאמצים המוקדמים של הטכנולוגיה הזו מסומנים בעיקר כגיימרים, כאלה שיש להם יכולת כלכלית מספקת בשביל להשקיע בציוד הדרוש, וגם הבנה טכנית שחורגת מגבול הממוצע. אבל בשנתיים האחרונות התמונה הזו מתחילה להשתנות, לאט אבל בטוח. הטכנולוגיה משתכללת, המחירים יורדים, ויש כבר קסדות שלא מצריכות בכלל חיבור למחשב.
מי שיש ברשותם את המכשור הדרוש, יכולים כבר היום לשחק, להיפגש, לעבוד, להתאמן, להשתתף בהופעות חיות, לצפות בהרצאות, לטייל, וגם ללמוד במציאות מדומה - הכל מתוך המרחב הביתי. כשהמרחק המותר ליציאה מהבית עומד על 100 מטרים בלבד - מדובר בחבל הצלה של ממש. ובכל זאת, גם מי שפועלים בתוך התחום הזה, נאלצים בימים אלה להמציא את עצמם מחדש.
ארתור אהרוני וצבי טובול לביא, יזמים בתחומי VR ו-AR מבעלי חברת 1SYNC, נאלצו לסגור לגמרי את מתחמי החוויה שהם מפעילים בעקבות משבר הקורונה. "זו בעיה, אבל זו צרת רבים שיכולה לעזור לפתח את היצירתיות ואת השוק. אנחנו לא יודעים מה יהיה אחרי", אומר טובול לביא. "אני כן יכול להגיד שהפיק הזה של למידה מרחוק יישאר איתנו גם אחרי הקורונה. אנשים היום מבינים שהם לא מוכרחים להיות באותו מקום, לעשות נסיעות, פקקים, טיסות. אנחנו נראה את זה יותר באקדמיה כי שם יש תקציבים והביורוקרטיה פחות מסורבלת. אנחנו גם נראה את זה יותר בארגונים ובחברות פרטיות".
האירועים אולי בוטלו, אבל מתברר שאנשים פרטיים מחפשים היום, אולי יותר מתמיד, את הקסדה שתאפשר להם לברוח לרגע מבין כותלי הבית. קבוצות הפייסבוק הייעודיות מתמלאות בימים אלה בחובבים ומתעניינים, שמחפשים לקנות משקפיים וציוד נלווה, ושואלים על המפרט הטכני במחשב כדי לוודא שהוא עומד בדרישות. המחירים מטפסים, קצב הייצור מואט ועל משלוחים מחו"ל אין כמעט מה לדבר. "כעיקרון אנחנו לא משכירים ציוד בגלל שאנחנו לא יודעים עד כמה משקפי VR בטוחים לשימוש בגלל הקורונה", מספר אהרוני, "אבל אני מקבל פתאום המון פניות של אנשים שמתחננים שאשכיר או אמכור להם קסדות. אנשים גם יושבים בבית, פתאום יש להם יותר זמן לקרוא ולהתעמק, פתאום כולם התעוררו".
למען ההגינות, יש עוד סיבה להתעוררות. בצירוף מקרים די מדהים, דווקא בזמן שבו כולנו מחוייבים להישאר בבית - הושק כותר ה-VR המדובר ביותר בהיסטוריה - Half-Life: Alyx. מדובר באחד ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, כשהגלגול הנוכחי שלו כבר הוכתר כמשחק המציאות המדומה הטוב ביותר אי-פעם. מי שהתאהבו בהאלף-לייף לפני יותר מעשרים שנה, מחפשים עכשיו את הנוסטלגיה ונאלצים לחפש בנרות ציוד למכירה. את כל הזמן שבעולם כבר יש להם.
