הנה דעה לא פופולרית: מחיקת חשבון הטוויטר של נשיא ארה"ב מזה ארבע שנים, דונלד טראמפ, לצמיתות, היא טעות איומה. ההחלטה הגיעה יומיים לאחר ההסתערות על גבעת הקפיטול, ובתום חודשים ארוכים של משחקי חתול ועכבר - ציוצים ומחיקות, הצמדת תגיות, אימות עובדתי, הגבלת תפוצה ואזהרות תוכן משלל סיבות - החל מ"מידע שהופרך" ועד ל"הסתה לאלימות".
בכל שנות פעילותו בטוויטר היה טראמפ צייצן נאמן. בשיאו כמעט 90 מיליון איש עקבו אחרי פטפוטיו, שהולידו כותרות כמעט בקצב הבלתי אפשרי שבו שחרר אותם לאוויר העולם, בלי פילטרים, בלי מתווכים. אלא שהפלטפורמה שבמידה רבה בנתה אותו והביאה אותו כל הדרך אל החדר הסגלגל - הייתה גם הסמל למפלתו של הנשיא השנוי ביותר במחלוקת בהיסטוריה האמריקאית.
מאז נודע על ההחלטה לחסום לצמיתות את נשיא ארה"ב מטוויטר - מתמקד השיח הציבורי בעיקר בדילמה הבלתי אפשרית שמאפיינת את הרשתות החברתיות בעשור האחרון: עד כמה שרטוט גבולות חופש הביטוי צריך להיעשות בידי ענקיות טכנולוגיה מסחריות, ומה מידת האחריות, המוסריות ושיקול הדעת שאלה צריכות להפעיל במערך קבלת ההחלטות שלהן מול המשתמשים, מולנו.
(צילום: ניצן דרור)
מובן מאליו שגל החסימות וההשעיות שהגיע בסוף השבוע האחרון הוא בבחינת "מעט מדי, מאוחר מדי": פייסבוק הודיעה שחשבונותיו של טראמפ ייחסמו לפחות עד להשבעה של ביידן - גם באינסטגרם; חשבונות הטוויטר הרשמיים של הבית הלבן כפופים גם הם להשעיות לאחר שציוצים של טראמפ - שניסה לעקוף את ההשעייה שלו עצמו - הוסרו מהם אמש; וחנויות האפליקציות הרשמיות של גוגל ואפל הודיעו כי פארלר - הרשת החברתית המזוהה עם תומכי ימין קיצוני - תוסר מהן לאלתר. על זה אפשר רק לתהות בקול: "עכשיו באים?".
האינטרסים ברורים: ענקיות הטכנולוגיה לא ששו להסתבך עם ממשל שבילה ארבע שנים ברדיפתן, שהכריז מלחמת דה-לגיטימציה על רשתות חברתיות כמעט באותה מידה שדיכא לחלוטין את התקשורת הממוסדת, שהצעיד את המנכ"לים שלוש פעמים בשנה לשימועים בקונגרס, שהפך את טיקטוק לאיום קיומי - כאילו אין קורונה, או משבר אקלים, או מסעות ירי רצחניים, כאילו ארה"ב לא סובלת מפערים חברתיים וכלכליים, כאילו אין אלימות שוטרים. ואילו מרגע שהובהר כי תמו ארבע שנות כהונתו המסוכנת של טראמפ באירוע חסר תקדים בגבעת הקפיטול - פתאום החליטו הצוקרברגים שאינאף איז אינאף. כמה נוח.
ובכל זאת - מדובר בטעות. במובן המיידי ביותר, אף אחד מאיתנו לא רוצה שהחלטה הרת גורל וחסרת תקדים מהסוג הזה, לסתום את פיו של נשיא ארה"ב המכהן (עדיין), תהיה מנת חלקם של תאגידי רשת גדולים ומנופחים מכוח גם ככה, שמונעים משיקולים מסחריים גרידא, ובמקרה הזה - עושים פלירט של הרגע האחרון עם הנשיא הנכנס, כשברקע שורה של תביעות ופעילות רגולטורית ענפה נגדן. אבל יש גם סיבה עמוקה וכואבת יותר: הציוצים של טראמפ במסגרת תפקידו כנשיא ארה"ב בארבע השנים האחרונות הם, בין אם נאהב את זה או לא, חתיכה מההיסטוריה. ההחלטה לחסום אותו לצמיתות הפכה את החתיכה הזאת לנעלם אחד גדול.
מבלי להיכנס בעובי הקורה - במשך מאות שנים המחקר ההיסטורי ראה חשיבות בעיקר במסמכים רשמיים, ויש אסכולות שעדיין דוגלות בכך. לעומתן, יש מי שמאמינים שמחקרים מקיפים לוקחים בחשבון גם את חיי היום-יום, את הבלתי פורמלי: יומנים ורשומות תיעוד מסוגים שונים, למשל, ובעשורים האחרונים גם ארכיוני הרשת, בטח ובטח הרשתות החברתיות. זה נכון לאדם הסביר - רשימת מכולת יכולה לעיתים להיות בעלת ערך גדול יותר מכל מסמך רשמי, וזה נכון שבעתיים לדמות הציבורית אולי הכי בכירה בעולם המערבי - נשיא ארה"ב.
בארבע השנים האחרונות טראמפ צייץ את אשר על ליבו ובראשו מבלי לחשוב פעמיים, והציוצים האלה לימדו אותנו הרבה: החל משעות הפעילות המועדפות עליו (3-4 לפנות בוקר), דרך מקורות ההשראה שלו, האופן היומיומי שבו הוא מתבטא, הקשרים שלו והאג'נדה שלו בכל נושא שאפשר לחשוב עליו. ארכיון הציוצים של טראמפ הראה לציבור באופן חד-משמעי מה מעסיק את הנשיא האמריקאי בכל שעות היממה - טוב יותר מכל יומן פגישות רשמי או מסיבת עיתונאים מצולמת. אבל יותר מכל, האכיון הזה הראה לנו, צעד אחר צעד, מה בדיוק עתיד לבוא - כולל קונספירציית גניבת הבחירות שהחל לטפח כמעט שנה לפני שהחל הקמפיין בכלל, וכן, בסופו של דבר, גם התמונות המחרידות שהגיעו מהקפיטול בשבוע שעבר.
נכון לרגע זה, אין כל זכר לקיום של טראמפ ביקום של טוויטר. חיפוש של החשבון שלו לא מציג שום תוצאה, ציוצים שלו ששותפו במאות אלפים - אינם זמינים יותר לצפייה בטוויטר וגם הקרובים אליו כפופים להסרות וחסימות בתנאי שינסה שוב לצייץ דרכם. לא ברור עד כמה ארכיונים חיצוניים, דוגמת זה, ייפגעו מהצעד של טוויטר - ובכל מקרה הם מציגים תמונה חלקית בלבד, ולא תמיד זמינים או נגישים לציבור. אפשר להתווכח על הטיימינג, על הכוח ועל פשר ההחלטה (שהרי עצם החסימה מוצדקת), אפשר להתווכח על הפגיעה בחופש הביטוי מול ההגנה על ערכים ליברליים, אבל קשה להתווכח עם הנזק העצום של מחיקה היסטורית כזאת, ועם ההשלכות שלה על הדורות הבאים, ועל היכולת שלהם להבין מה לעזאזל קרה פה בין 2016 ל-2020.
