ד"ר קרן מזוז לא שוכחת את התמונה שהכתה בה כשנכנסה בפעם הראשונה למשרדו של פרופ' הירושי אישיגורו. "הדבר הראשון שראיתי היו שלושה אישיגורו יושבים זה לצד זה. כפילים. כשנכנסתי, שלושתם סובבו את הראש. זה היה מבהיל. שני הרובוטים היו העתקים מדויקים, לפרטי פרטים, כולל קמטי ההבעה בפנים. לקח לי רגע להבין מי מהם הוא אישיגורו האמיתי, וכמה דקות טובות להסתגל בכלל לסיטואציה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אישיגורו, מהנדס בהשכלתו, הוא מנהל המרכז לחקר רובוטים באוניברסיטת אוסקה שביפן, וככל הנראה המומחה הגדול בעולם כיום לרובוטים כמו־אנושיים. את מחקריו הוא מקדיש להבנת המושג "אנושי", ובמהלכם פיתח עד כה סוגים שונים של רובוטים, שגולת הכותרת שלהם היא רובוטים מן הסוג המכונה "ג'מינויד" – אווטארים דמויי אדם. אישיגורו, שביקר בישראל ב־2017, משגר מדי פעם את האווטאר שלו להרצות במקומו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מזוז, אנתרופולוגית רפואית וראש התוכנית לתואר שני בניהול ארגוני במכללה האקדמית הדסה ירושלים, עשתה לאחרונה משך חודש וחצי באוסקה (באישור חריג; יפן סגורה לזרים בימי הקורונה), כחלק מצוות המחקר של הפרופסור. אנתרופולוגית (ואישה) יחידה בין עשרות חוקרים מתחומים שונים: מהנדסי תוכנה, חומרה ושפה, חוקרי מדעי המוח, ואפילו פילוסופים ומומחי אתיקה. לפני שלושה שבועות חזרה לישראל עם שני רובוטים קטנים המכונים "רובוהון", שאחד מהם מקפיד לשבש את שיחתנו במשפטים צייצניים ביפנית שוטפת.
"רובוהון", המיוצר על ידי "שארפ", הוא אחד הרובוטים היותר ידועים שפותחו בשיתוף צוותו של אישיגורו: הוא "יומנואיד" (דמוי אדם), בעל ידיים, רגליים וראש, כולל מצלמות ו"מוח" בינה מלאכותית, ומקושר לענן. הוא מופעל בפקודות קוליות, הולך, רוקד ושר, קולט ומעבד דיבור, וגם מדבר אנגלית ויפנית, ובקרוב עברית. אם לא יחול שום שיבוש בתוכנית – באוקטובר הקרוב, לראשונה, ינחתו בארץ 20 "רובוהון" כאלו. הם יהיו חיל החלוץ במחקר הבינלאומי שתוביל כאן ד"ר מזוז בשיתוף המרכז באוסקה, שבודק את השפעתם של רובוטים על קשישים. הרובוטים יחולקו לבתיהם של מבוגרים שאובחנו כסובלים מ־MCI, הפרעה קוגניטיבית קלה.
"נרצה לבדוק", אומרת ד"ר מזוז, "האם הזקן הישראלי מתקשר עם הרובוט, מה הוא עושה איתו, מה הוא אומר לו. היפנים, למשל, נקשרים אליו רגשית, קוראים לו בשמות חיבה, מציגים אותו לאנשים אחרים, מדברים איתו ועליו. לסובלים מ־MCI, זה חלק מהתרפיה שהם זקוקים לה. המחקר ישווה את התנהגות הקשישים הישראלים עם הרובוט מול הזקנים היפנים".
למה דווקא זקנים?
"כי התברר מחקרית שהחיבור שלהם עם רובוטים יכול לסייע במחלות קשות כמו דמנציה או הידרדרות קוגניטיבית קלה. כיוון שלרובוט יש שפה מוגבלת, והוא מעוצב כילד, הוא לא מרתיע. הזקנים מנסים 'לגדל' אותו, ללמד אותו את השפה. זה מוציא מהם הרבה כוחות שלא היו יוצאים בשום דרך אחרת.
"'רובוהון' יודע לברך ב'בוקר טוב', להדריך התעמלות בוקר ולשאול שאלות. הוא גם מזכיר לקחת תרופות, יודע להצחיק, ויכול להתקשר לבני המשפחה. הוא יכול לצלם פנים, ועם הזמן, בגלל יכולות למידת המכונה שלו, 'לומד' מה צריך הקשיש, על מה הוא מדבר. אנחנו נטמיע בו את השפה העברית – שזו משימה קשה כשלעצמה – עם טכנולוגיות של המרה מטקסט לדיבור ומדיבור לטקסט.
"אם אתה מרגיש בודד, הוא מדבר איתך, ושלא כבן־אנוש – אם קשה לך לדבר הוא לא מאבד סבלנות. זקנים רבים יושבים לבד בבית ופשוט לא מדברים. כיוון שהדיבור מאוד חשוב לאיכות החיים, להגדרת הזהות העצמית, הם מאבדים ביטחון ונעשים פחות תקשורתיים. ביפן גילו שבזכות השיח עם הרובוטים, זקנים שמרו על המוטוריקה של הדיבור".
"אם קשה לך לדבר, הרובוט לא יאבד סבלנות. זקנים רבים יושבים לבד בבית ופשוט לא מדברים. כיוון שהדיבור חשוב לאיכות החיים, להגדרת הזהות העצמית, הם מאבדים ביטחון ונעשים פחות תקשורתיים"
במחקר הייחודי ישותפו גם מהנדסים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת תל־אביב וכן צוותים ממקצועות הבריאות והסיעוד, וטכנאים. הקשישים יקבלו את הרובוט חינם, לתקופה של כארבעה חודשים, והנתונים שייאספו יועברו בענן וינותחו על ידי החוקרים. מזוז: "זה יהיה מחקר משותף, עם השוואה בין־תרבותית. זו הפעם הראשונה שהיפנים חוקרים מחוץ ליפן באמצעות 'רובוהון'".
"רובוהון", אגב, מתייחד בכך שהוא דמוי אדם ויוצר קשר רגשי, אבל בשוק הרובוטים לקשישים פועלים גם מכשירים פונקציונליים, שהם בעלי צורות ועיצובים שונים. אחד מהם הוא רובוט כחול־לבן בשם ElliQ, שפיתחה חברת "אינטואישן רובוטיקס" (Intuition Robotics) מרמת־גן: מכשיר מדבר, המצויד במיקרופונים, במצלמות ובמערכות זיהוי ולמידת מכונה, ותפעולו מתבצע בפקודות קוליות. הוא נמצא כעת בניסוי במאות בתים בארצות־הברית.
את הדוקטורט שלה קיבלה ד"ר מזוז – 44, בזוגיות פלוס ילדה – באוניברסיטת בן־גוריון, שם התמחתה באנתרופולוגיה רפואית וחקרה את השפעת החדשנות על הזִקנה. "בסוף שנות ה־90, הסטארט־אפ הראשון של מדינת ישראל היה העובדת הזרה הפיליפינית: זה נראה בזמנו מאוד מפחיד – אתה מכניס הביתה אדם שלא מבין את השפה, שהוא לא חלק מהתרבות שלך. במסגרת המחקר דיברתי אז עם אישה שהעסיקה עובדת כזו, והיא אמרה: 'זה כמו להכניס רובוט הביתה'. ובאמת, ביפן כבר החלו לדבר אז על רובוטים בהקשר של הזדקנות האוכלוסייה, ואמרתי לעצמי: אופס, יש באמת קשר בין הדברים".
לא במקרה נושאת הדגל בתחום היא יפן. הזדקנות האוכלוסייה היא אמנם בעיה עולמית – לפי הערכות האו"ם, ב־2050 יהיו כ־2.1 מיליארד בני אדם מעל גיל 60 – אבל יפן היא אחת המדינות הכי זקנות, עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר: 30 מיליון מכלל 126 מיליון תושביה הם בני 65 פלוס. מדובר בבעיה חברתית, כלכלית ותרבותית גם יחד, שמתבטאת בחיי היום־יום של היפנים. היא פוגעת בתפקוד המשפחות וגם בפריון העבודה – רבים נמנעים מלהגיע לעבודה בגלל הטיפול בהוריהם.
"בתפיסה היפנית - גם לרובוט יש מעין נשמה, ולכן קל ליפנים לקבל רובוט בצורת אדם, מה שלא מקובל במערב. הרובוט האמריקני של אמזון הוא מעין שואב אבק מהלך"
ביפן אין כמעט עובדים זרים ויש מחסור קבוע בעובדי סיעוד. המעבר לרובוטים נועד, במקור, לסייע למטפלים במשימות פיזיות, כמו הרמת קשישים וחולים. לשם כך הומצאו ה"רוביר", שמסייע במעבר מהמיטה לכיסא הגלגלים ולרחצה, ה"אקסוס סקלטון" – מעין שלד רובוטי שמתלבש על גוף המטפל, ועוד. עם הזמן התברר כי הרובוטים יכולים לא רק לסייע בתפקוד פיזי, אלא למלא גם צרכים חברתיים ורגשיים, ויש להם יתרונות בטיפול במחלות כמו דמנציה והידרדרות קוגניטיבית.
קחו את "פארו" למשל, רובוט פרוותי עתיר חיישנים, דמוי כלב־ים. הוא נעים במיוחד לליטוף, שומר על קשר עין עם בעליו, מגיב לקריאה בשמו ומשמיע קולות. מחקרים מצאו שהוא מפחית אי־שקט, דיכאון וחרדה בקרב חולי דמנציה, ובקרוב יקבל מה־FDA אישור להגדרתו כמכשיר רפואי. "פארו" משולב בבתי חולים ובבתי אבות, גם בארה"ב ובאירופה.
תסכימי איתי שזה קצת ביזארי.
"ממש לא. בכל מוצר טכנולוגי יש פער בין מה שהמתכננים התכוונו אליו לבין האופן שבו משתמשים בו ביום־יום. ובפער הזה יש בו הרבה פוטנציאל. כך אני רואה התפתחות של חדשנות: היא לא נגמרת בדמיון של המהנדס, ונמשכת לאופן שבו אנחנו משתמשים במוצר.
"צריך גם להבין שהתרבות היפנית, יותר מתרבויות אחרות, פתוחה לקבל דברים כאלה. היא תרבות סינקרטית, שמיישבת בין אמונות שונות ומנוגדות, כמו שינטואיזם ובודהיזם. השינטואיזם, כמערכת תפיסת עולם, משלבת גם אנימיזם: ייחוס נפש או נשמה – דינמיות ו'חיות' – גם לטבע ולדומם. בתרבות כזו, גם ברובוט יש משהו מן החי: יש לו אנרגיה, יש לו דינמיקה, הוא משפיע על חיי היום־יום. בתפיסה היפנית – גם לרובוט יש מעין נשמה, ולכן, למשל, קל להם יותר לקבל רובוט בצורת אדם, מה שלא כל כך מקובל במערב. הרובוט האמריקני של אמזון, לשם השוואה, הוא מעין שואב אבק מהלך".
יפן מובילה כיום בחקר הנושא, ומרכזי רובוטיקה פועלים בה כיום בכל האוניברסיטאות המובילות, בשיתוף מומחים מענפי ידע שונים. בישראל מועסקים בתחום בעיקר מהנדסים. לפי מזוז, זה בעייתי מאוד: "גם המהנדס הכי מוכשר לא יכול לראות את התמונה הרחבה. מדובר בדקויות – אפילו של בחירת המילים שאומר הרובוט, בניואנסים של שפה, בהחלטות עיצוביות, באינטראקציה של שפת גוף". בכלל, היא אומרת, אין סיבה שתחום הרובוטיקה, ההולך ומתפתח בעולם, לא יטופח בישראל בדיוק כמו הסייבר והפינטק.
"ביפן פועלת תוכנית ממשלתית שאפתנית בשם 'מונשוט' (Moonshot), שמחברת גופים מרכזיים בתעשייה, באקדמיה ובממשלה לפתרון בעיות החברה העתידית. היעד הראשון שלה הוא 'התגברות על מגבלות הגוף, המוח, המרחב והזמן'. תחשוב על זה: הגוף שלנו מאוד מוגבל, ויש לנו מוח אחד ושישה חושים בלבד, וגם הם מוגבלים. אם משתחררים מהמגבלות האלה, אולי נצליח להרחיב את ה'אנושי'? גם המטאוורס של צוקרברג הוא חלק מהרצון לשחרר את האדם מהמגבלות שלו. כמו מארק צוקרברג, החזון של אישיגורו הוא לייצר אווטארים, רק שהוא מדבר על אווטארים פיזיים, לא וירטואליים".
אבל יש את מה שמקובל לקרוא "עמק המוזרות" (Uncanny valley) – הרתיעה שאנחנו חשים למראה דמות מלאכותית הנראית כמו אדם. יש מחקרים שטוענים שמדובר בפחד קמאי ממכונות שיחליפו אותנו. זה הרי מה שקרה לך במפגש הראשון עם אישיגורו.
"הכול עניין של חינוך שוק, וזה תהליך מתמשך. השאלה מה זה 'אנושי' נפתחת. אני מאמינה שככל שנשתמש יותר במציאות מדומה, הפער בין הביזארי לטבעי ילך ויצטמצם. הרובוטים דמויי האדם הם העתיד. נכון, זה לא משהו שיקרה עכשיו, ולא בכל מקום. לכן אנחנו מתחילים עם רובוטים מאוד קטנים, לא מפחידים, עם קול ילדותי, שניתן לשלוט עליהם ו'לגדל' אותם. גם מכונית ללא נהג זה דבר מפחיד: תחשוב איזו קפיצה מחשבתית נדרשת מאיתנו כדי להסכים להיכנס למכונה שתקבל עבורנו החלטות של חיים ומוות. אישיגורו מכוון לשם – הג'מינויד הוא הלמבורגיני של הרובוטים, ואני מזכירה שלא כולם נוהגים בלמבורגיני.
"אנחנו מפעילים כל הזמן את הדמיון כדי לצמצם את הפער מול הלא־מוכר. כדי להבין 'למה זה דומה' אנחנו נעזרים במטאפורות ובמיתולוגיות מוכרות. זה התפקיד שלי כאנתרופולוגית, לנסות להבין איך אנשים ממקומות שונים ומתרבויות שונות יכולים לצמצם את הפער הזה, ואיך הטכנולוגיה מסייעת לכך".
האמת, נראה שאת מהווה נכס עבור המחקר היפני. אם בישראל – פסגת הציניות העולמית – יסכימו אנשים לדבר אל רובוטים, זה באמת יצליח בכל מקום.
"אתה צודק. יש כבר מחקרים בנושא שבוצעו בגרמניה, באיטליה ובדנמרק, אבל ישראל היא לא בדיוק אירופה וגם לא בדיוק אסיה. ישראל היא סטארט־אפ ניישן, ואנחנו מאוד יצירתיים, אבל מאוד קשה להטמיע פה טכנולוגיה בהקשר הרחב שלה. כאשר משהו לא ברור לנו, אנחנו לא מוכנים להשלים עם זה, וחסרה לנו היכולת לאסוף מארגז הכלים שלנו מספיק כלים חשיבתיים ורגשיים כדי להתגבר על כך. במשרד החינוך מלמדים אותנו אוריינות – להשתמש במכשירים כדי לייעל את חיינו, אבל בכל הנוגע לפתיחות לשימוש בטכנולוגיה לצרכים חברתיים ורגשיים הפער עדיין גדול פה".
פורסם לראשונה: 07:00, 17.12.21
