הוליווד אוהבת סיפורי הצלחה. התחרות היא נשמת אפה של החברה האמריקאית, והחדשנות והיזמות שמניעים אותה מחוללים לא מעט תכנים מעוררי השראה להמונים, ומשאירים את החלום האמריקני כמציאות מעשית - לפחות על המסך. אין פלא שדמותו של סטיב ג'ובס עמדה במרכזן של לא פחות משלוש ביוגרפיות קולנועיות בשנים האחרונות, ומעללי מארק צוקרברג התנקזו לתסריט של הדרמה זוכת האוסקר "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר. אפשר לשער שגם דמותו השנויה במחלוקת של אילון מאסק תזכה בקרוב לייצוג הוליוודי חיובי ו/או שלילי. אבל מה בנוגע לכשלונות? הרי כאלה יש הרבה יותר מסיפורי הצלחה. היוצרים לא מתעלמים מהם. סיפור טוב הוא סיפור טוב, גם אם הסוף שלו הוא רע.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
סוף רע הוא תוצאה שראוי לשאוף אליה במיוחד כשמדובר ביזמים שנויים במחלוקת כמו אליזבת הולמס ואדם נוימן, שסיפוריהם זכו לעיבודים טלוויזיוניים מתוסרטים לא מחמיאים. אבל זה לא מה שהסרט "בלאקברי" מכוון אליו. יותר מאשר לסמן נבלים מושחתים שהיו באמת ולשרטט גבולות גזרה בין טוב ורע שהם רק בתיאוריה, הדרמה התקופתית מציגה משל לקונפליקט הטבעי בין רוח החדשנות וההמצאות יוצאות הדופן שהיא מניבה לבין הדרך שבה מנסים למנף אותם בשוק החופשי. המתח הבלתי ניתן לנטרול שעומד בתשתית של כל סטארט-אפ בדרך החתחתים בין גיבוש הרעיון לבין מימוש שלו. סיפור עלייתו ונפילתו של הבלאקברי מתרחש אמנם לפני יותר מעשרים שנה, אבל הוא עדיין מציב מראה מול פני תעשיית ההייטק, ויחסי התלות הבעייתיים שחולקים הממציאים היצירתיים ואנשי הממון.
(צפו בטריילר הרשמי של הסרט)
"בלאקברי" הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין ומיד אחריו בכנס SXSW לתרבות וטכנולוגיה שבאוסטין טקסס. הוא נוצר על ידי במאי ותסריטאי קנדי בשם מאט ג'ונסון, שגם מגלם את דאג פרגין, אחד המייסדים של חברת Research In Motion. בסצנת הפתיחה מ-1996 פרגין מתלווה לחברו ושותפו מייק לזרידיס לפגישה עם ג'ים בלסלי, מנהל בכיר בחברת סאת'רלנד-שולץ. השניים מתייצבים במשרד, מצוידים בתוכנית למכשיר החדש שהם עובדים עליו. הם מתוחים מאוד ובצדק - בלסלי מתגלה כאיש עסקים קשוח ונבזי, שעניינים עסקיים חשובים יותר עומדים בראש סדר היום שלו. מה יש לשני החנונים הממושקפים, חסרי הביטחון העצמי ונטולי הניסיון העסקי להציע לו? RIM כוללת בקושי עשרה עובדים שמייצרים מודמים במעבדה קטנה ומגניבה בווטרלו שבקנדה. הוא מתייחס בהתעלמות מופגנת לפיץ' שלהם: טלפון נייד שיש בו הכל. שיחות, טקסט, אימייל וגלישה.
הסצנה הזאת מגדירה מראש עד כמה גדול הפער בין המחוזות הפנטסטיים של הממציאים לבין המציאות הקרה, הנוקשה והיומיומית של אנשי הממון. לזרידיס (ג'יי ברושל) חנוט בתוך החולצה המכופתרת שלו וברור שהוא נטול כל מיומנויות משא ומתן ומעדיף להימנע מהם באופן כללי. פרגין מנסה להפגין ביטחון עצמי מזויף, אבל מתקשה להרשים אנשי עסקים כשהוא שומר נאמנות למראה ההיפי-ספורטיבי שלו: טי-שירט, מכנסיים קצרים ומגן זיעה בשיער. בלסלי (גלן הוורטון), מנגד, הוא כריש בחליפה עם שאפתנות בלתי מרוסנת לכוח וכסף. לזרידיס ופרגין חושפים בפניו חזון עתידני שנחשב בזמנו למדע בדיוני, והוא מבטל אותם במחי יד כי הוא מחויב לרווחים כאן ועכשיו, או לפחות בקרוב. אבל כשהוא מוצא עצמו מפוטר בגלל התנהגותו הארגונית, הכאן ועכשיו או לפחות בקרוב נראים עגומים למדי. מתוך ייאוש, הוא פונה ללזדיריס ומציע לו להזרים כסף ל-RIM בתמורה למינויו כמנכ"ל משותף של החברה.
אחרי מו"מ "קשוח" שבמהלכו הוא מתמרן את לזרידיס, בלסלי מבצע בעצם השתלטות עוינת על RIM. מערכת היחסים התלותית בין אנשי המקצוע לאיש עם הכסף הופכת להיות מהותית לתפקוד החברה והיא משנה לחלוטין את התרבות הארגונית שבה. אין מדובר יותר בדינמיקה מורכבת שבין יזמי סטארט-אפ למשקיעים מקרן הון סיכון במגעים לגיוס מימון, אלא סוג של מלחמת אזרחים בתוך הארגון עצמו. לזרידיס ופרגין הם מנהלים כושלים ובעיקר תמימים, אבל יש להם רעיון פורץ דרך וידע כדי לממש אותו. בלסלי אולי מיומן בכל הנוגע לשיווק ומכירות, אבל אין לו רקע טכנולוגי מעשי. הם זקוקים לו כדי לגייס מימון לקיומה של החברה ומימוש החזון שלהם, והוא זקוק לחזון שלהם כדי להמיר אותו למיליוני דולרים. מדובר בשני קטבים שאמורים לעבוד יחדיו לכאורה לטובת מטרה משותפת, אבל המציאות כפי שהיא מתוארת ב"בלאקברי" שברירית מאוד, ושני הצדדים מוצאים את עצמם לא פעם על מסלול התנגשות.
דווקא מתוך הסביבה הפנימית של RIM, במהלך עבודות הפיתוח והשיווק של בלאקברי, נחשפת המתיחות בתדרים הגבוהים ביותר שלה. כשבלסלי מגיע לביקור ראשון, הוא נחשף לתרבות הארגונית החובבנית בחברה. העובדים אולי מהנדסי תוכנה מבריקים, אבל מכלים את מרבית זמנם במשחקי מחשב ומארחים הקרנות סרטים שבועיות במעבדה שמתפקדת כמרכז בילוי יותר ממרחב עבודה. יתרה על כך, הוא עובר על החוזים והניירת ונדהם לגלות כל כך הרבה כשלים, בהם חוזים על אספקת מודמים שבוטלו במעמד צד אחד על ידי AT&T אחרי קבלת הסחורה (הפגומה לטענת הלקוח הערמומי). הצטרפותו של בלסלי ודחיקתו של לזרידיס הצידה כמנהיג הבלתי מעורער של החברה, מכניסה סדר בבלגן העסקי והתעסוקתי, אבל גם מביאה זריקת מרץ נדרשת לשגרת העבודה. הצוות אולי לוהק כדי להגשים חלומות, אבל היו"ר החדש דורש שזה יקרה מיד כדי לשפר את תזרים המזומנים. בלי הכנסות גם לחלומות בהשהיה אין זכות קיום.
גם כלפי חוץ הגישה האגרסיבית של בלסלי נותנת אותותיה בכיוון הנכון. הוא יעשה הכל כדי להצליח בזכות עצמו - לסכן את ההון האישי שלו, לעגל פינות, ולשקר במצח נחושה. הוא מדלג מתאגיד תקשורת אחד לשני ומציג בפניהם את הסמארטפון שעתיד לשנות את המפה הסלולרית בארצות הברית ובעולם. הוא ממתג את הבלאקברי כמכשיר המושלם ומוצא אוזן קשבת אצל הספקים השונים. הוא מבטיח להם גדולות ונצורות, כמעט אשליות. אבל כשהם שואלים שאלות טכניות מהותיות, אין לו מענה. כאן שוב נכנס לתמונה לזרידיס שמתלווה אליו במסעותיו. הפתרונות המעשיים והמקוריים שהוא מספק מפתיעים גם את ותיקי התעשייה: להשתמש בכל מכשיר בלאקברי כשרת אימייל אישי נראה כמו הברקה פורצת דרך, כזו שתמנע עומס יתר על הרשתות, הוא משהו שנראה כל כך הגיוני היום, אבל בלתי נתפס בזמנו. במקרה של בלסלי, אפילו לא מובן. אבל זה בסדר, הוא פה בשביל השופוני, והכספים שיבואו בעקבותיו.
ההברקה של לזרידיס וחבריו היא זו שהפכה את בלאקברי לפופולרי כל כך ברחבי העולם, ואת חברת RIM לאימפרייה בתחום התקשורת. אבל בלי החוצפה והיוזמה של בלסלי, זה לא היה מתאפשר. זה לא מקרה של הביצה והתרנגולת, יותר כמו הביצה והטבח, שבלעדיו לא תהיה חביתה. במקרה של RIM, המטבחון הפך לתאגיד. ובהתאם, השאיפות לפריצות דרך טכנולוגיות שישנו את העולם הוחלפו ביעדים כספיים ומאזנים של סוף שנה בחשבונות החברה וגם באלו האישיים של ראשיה. השינויים בשוק הם אלה שמכתיבים את המטרות שמבחינת בלסלי מקדשות את כל האמצעים. לזרידיס, פרגין וצוותו מתקשים לעמוד בקצב, והם נדרשים לפתרונות מידיים, כדי ליישר קו עם התשקיפים הכלכליים. לא פעם זה גורם לתקלות. מילא דגמים פגומים, אבל כשהרשת כולה נופלת בגלל מכירה מוגברת של מכשירים, המשבר הופך לקריטי. כשמדובר בתאוות בצע, הטכנולוגיה נותרת מאחור.
גיקים VS קפיטליסטים
כפי שאנחנו רואים ב"בלאקברי" שחושף את שמתרחש מאחורי הקלעים של סטארטאפ משגשג כמו RIM, ובוודאי חוזר על עצמו באינספור מקרים שהגיעו לאחר מכן, המתח התמידי בין גיקים חביבים לקפיטליסטים חסרי רחמים הולך וגובר דווקא בעיתות הצלחה. בהתחלה אלו רעיונות פורצי דרך שמשרטטים את המפה להצלחה, אולם בהמשך נדרשים קיצורי דרך ופתרונות מאולתרים כדי לתחזק אותה. זה כבר לא חשיבה לטווח ארוך, אלא מרוץ מיום ליום. הסרט מדגים מדוע הייטק תלוי בשיווק לא פחות מאשר המוצר עצמו. שלא לדבר על המוחות שמאחוריו. בגרסה המוקדמת שלה, RIM הייתה סביבת עבודה חופשית שעודדה את הפריון של כל המעורבים בה. בגרסה 2.0 שלה מלוהקים אליה "כוכבים" מגוגל ומיקרוסופט במשכורות עתק שהופכים את ההיררכיה התעסוקתית על פיה. בגרסה 3.0 מצטרף אליה אחראי משאבי אנוש שמתעמר בעובדים, ומרסק להם את הלב, כביכול כדי לשמור על המוח שלהם פעיל וחושב.
הבמאי מאט ג'ונסון מתאר את תהליך ההידרדרות של הסטארט-אפ הזה, כמו רבים אחרים, שלב אחר שלב. מחלקת המחקר והפיתוח נדרשת להשקות של דגמים חדשים, גם אם פגומים. המורל בקרב העובדים נמצא בשפל וכך גם המוטיבציה שלהם. בריתות חבריות ישנות מסתיימות לטובת קשרים עסקיים חדשים (פרגין נאלץ לעזוב את החברה בלחץ של ההנהלה החדשה). ובינתיים, בלסלי שהפך למיליארדר, מחפש לעצמו אתגרים חדשים כמו רכישת קבוצת הוקי משלו. כהרגלו הוא מעגל פינות, עובר על החוק, ומסתבך. זה מעמיד אותו בסיכון, אבל גם את החברה כולה שמנסה לשרוד איתו, ואחר כך בלעדיו. זאת עד למכת המוות שמנחית סטיב ג'ובס. מצגת האייפון שלו בינואר 2007 מבשרת על סוף עידן הבלאקברי. לזרידיס מתעקש שמדובר במכשיר נחות שייכשל, אבל בסופו של דבר הוא כבר הבין: זה לא ממש משנה עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה, מה שיוציא אותה לפועל זה השיווק שלה.
תשע שנים אחרי השקת האייפון, המורשת של בלאקברי הגיעה לסיומה בהמתת חסד על ידי לזרידיס, שניסה לנהל את RIM בכוחות עצמו. החברה הוערכה בשיאה בכ-50 מיליארד דולר, קפיצה בלתי נתפסת מהתקופה הבתולית שלה במעבדה הקטנטנה בווטרלו בסוף שנות התשעים. בלסלי הגיע אליה ככריש בתוך בריכת דגיגונים, וסחף אותה להצלחה וגם לכישלון. זוהי תקופת חיים מלאה עבור סטארט-אפ שכזה, שופעת תפניות חיוביות ושליליות. זה היה רעיון נהדר של מוחות טכנולוגיים מבריקים שתאוות הבצע והאנוכיות של אנשי הממון השחיתו אותו והביאו לסגירת המעגל בסוף רע. הטרגדיה היא שבלעדיהם, הוא כלל לא היה נפתח.
