אם ניקיתם את הבית לקראת פסח, סביר להניח שמצאתם בארונות לא מעט אוצרות מהעבר. כבלים ישנים, מצלמה דיגיטלית שלא נגעתם בה כבר עשור, מטען של טלפון נוקיה מהעשור הראשון של המאה. זרקתם? יופי, הגיע הזמן.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
גם אני שמרתי בקנאות על גאדג'טים וכבלים שסיימו את תפקידם ההיסטורי. לצורך כתבה כמובן - מסע נוסטלגי אל העבר, ומחשבות על הצורה שבה הוא משפיע על ההווה שלנו. זוהי הסיבה היחידה לכך ששמרתי על המכשירים שלפניכם כל השנים האלה, במגירה, כשהם מעלים אבק. ולאחר שהכתבה תיכתב, אוכל בלב שלם להחזיר אותם לאותה המגירה, כי בואו נודה באמת - יש לי בעיה.
PS Vita
ויטה, הקונסולה הניידת השנייה של סוני, עשתה כמעט הכול נכון כאשר הושקה ב-2012. היו לה מסך OLED מרהיב, שני סטיקים אנלוגיים אמיתיים, ממשק לא רע ומשחקים שהרגישו כמו גרסאות מוקטנות של משחקי פלייסטיישן 3. בזמן שה-3DS של נינטנדו רצתה שתשחקו במשחקים מוזרים על שני מסכים, סוני ניסתה לתת לגיימרים חוויה מאוד "פלייסטיישנית", ובתחילת הדרך אפילו נראה היה שהיא מצליחה.
ועדיין, כיום אנחנו זוכרים את הוויטה כסוג של כישלון. לא בגלל החומרה, אלא בגלל היעדר המשחקים עבורה. ליין-אפ ההשקה לא היה טוב מספיק כדי לייצר מאסה קריטית של מכירות, ואולפני משחקים התחילו לחשוש שלא יוכלו לכסות את ההשקעה במשחקי ויטה. היעדר משחקים גדולים משותפות התוכן של סוני החמיר עוד יותר את הבעיה, כך שבזמן שהקונסולה הניידת הראשונה של סוני, PSP, נמכרה בכ-80 מיליון יחידות, רק כ-18-16 מיליון יחידות של ויטה הגיעו לגיימרים.
ובכל זאת, גם כיום יש לא מעט אנשים ששומרים בקנאות על הוויטה שלהם, בזכות האפשרות לשחק עליה משחקי PS4 (ואם תתקינו יישום צד שלישי גם PS5) דרך הרשת הביתית. גם כיום, זוהי אחת הדרכים הנוחות ביותר לשחק בקונסולה מרחוק.
המורשת של הוויטה מסובכת. מצד אחד, סוני נכוותה כל כך שמאז הוויטה היא לא שחררה קונסולה ניידת. מצד שני, קל לדמיין שההחלטות של סוני נתנו לנינטנדו חלק מהמידע שהם היו צריכים כדי לתכנן את ה-Wii U ואת הסוויץ'.
נוקיה N95
כיום, כשאנחנו מדברים על 2007 בקונטקסט של מכשירי סלולר, השיחה כמעט תמיד סובבת סביב האייפון, שהושק בשנה ההיא, אבל הסמארטפון הנמכר באותה השנה לא היה מבית אפל. בזמן שאפל מכרה 1.4 מיליון אייפונים, נוקיה מכרה מעל 7 מיליון יחידות של ה-N95, אחד הסמארטפונים הטובים ביותר שהחברה ייצרה אי פעם.
הביקורות היללו את השילוב של GPS, מצלמת 5 מגה-פיקסל מתקדמת, מסך עצום (2.6 אינץ'! צבעוני!), נגן מדיה מובנה ויכולות חכמות אחרות. לדור הראשון של האייפון לא הייתה חנות יישומים, אבל סימביאן של נוקיה אפשרה לכם להוריד אפליקציות מהרשת. האייפון לא תמך בדור שלוש, אבל N95 תמך בדור 3.5.
ה-N95 היה הרכישה הגדולה הראשונה שלי אחרי שהשתחררתי מצה"ל, והוא שירת אותי נאמנה למשך שלוש שנים. נטשתי אותו לטובת מכשיר אחר של נוקיה, e71 - הלהיט הגדול האחרון של החברה הפינית - וגם זה רק בגלל המקלדת המלאה.
יש המון דברים שנוקיה ניחשה נכון עם הטלפון הזה - החשיבות של יישום ניווט מובנה, השימוש בטלפון כבנגן מדיה, הדגש על יכולות הצילום - אבל בסופו של יום, אף אחד לא יזכור להם את זה בגלל הפספוס המסיבי האחד של החברה: חוסר המוכנות שלה להבין שמסכי מגע הם העתיד.
Lumia 520
ה-Lumia 520 של נוקיה הגיח לאוויר העולם כשהאופטימיות לגבי שבירת הדואופול של אנדרואיד ו-iOS הייתה בשיאה. לאורך כל ארבעת הרבעונים של 2013, מערכת ההפעלה Windows Phone 8 של מיקרוסופט נראתה בעלייה. ברבעון השלישי של אותה השנה היא הגיעה לנתח שוק של 3.6% מכלל הטלפונים החדשים שנמכרו, מה שיתברר בדיעבד כשיא שלעולם לא תצליח להתעלות עליו.
זה היה מכשיר זול וכיפי. אומנם לא הייתה לו מצלמת סלפי, והוא נחשב לסמארטפון בסיסי למדי, אבל הוא הריץ את Windows Phone 8 בצורה די טובה ועלה בערך 150 אירו כשהושק באפריל 2013.
כיום הוא בעיקר מעורר געגוע לתקופה שבה הייתה לאנשים יותר בחירה בין מערכות הפעלה. Windows Phone, על כל מגרעותיה הרבות, ניסתה הרבה דברים חדשניים למדי עם ממשק מובייל, ובהינתן מספיק זמן אולי הייתה מצליחה להפוך למערכת הפעלה בשלה. אבל מיקרוסופט התייאשה כבר מתישהו ב-2016, ושנה לאחר מכן הודיעה רשמית שנמאס לה. אם מדליקים את הטלפון כיום, מגלים בעיקר הודעות שגיאה.
Pebble Steel
ב-2012, כשפלטפורמות מימון המונים היו דבר חדשני, הצליחה חברה בשם Pebble לגייס מעל 10 מיליון דולר לשעון החכם שלה דרך קיקסטארטר. נכון לאותה התקופה, זה היה מיזם גיוס ההמונים המצליח ביותר. השעון עצמו הושק בינואר 2013 ונמכר בכ-200 אלף יחידות. לא בדיוק הצלחה כבירה, אבל מספיק כדי ש-Pebble תפתח לו דור נוסף. זהו המכשיר שאתם רואים כאן - Pebble Steel.
בעיניי, גם כיום מדובר באחד השעונים החכמים האלגנטיים ביותר שנוצרו אי פעם. בעידן שבו ברירות המחדל של חברות כמו אפל וסמסונג עדיין נראות לרוב מצועצעות למדי, השעון הזה הוא קודם כל אביזר אופנה גיקי ורק אחר כך מחשב שנמצא על היד. זה התבטא גם בהחלטה של Pebble לא לרדוף אחרי מסכים צבעוניים או גימיקים, אלא להשתמש במסך דיו אלקטרוני שנתן לשעון בין חמישה לשבעה ימים של עבודה בין הטענות.
ה-Steel היה השעון החכם הראשון שבאמת רציתי להשתמש בו לאורך זמן, במיוחד אחרי שפותחה דרך להוסיף לו תמיכה בעברית, ועד היום אני לפעמים מסתכל עליו וחושב שאולי כדאי לקחת קצת הפסקה מהאפל ווטש, עם ההתראות האינסופיות שלו, ולחזור למשהו יותר מינימליסטי.
Pebble עצמה נסגרה ב-2016. העובדים פוטרו, ומערכת ההפעלה של השעונים הועמדה למכירה. מי שרכשה אותה היא פיטביט, שבעצמה נרכשה כמה שנים לאחר מכן על ידי גוגל. אבל גם כיום תוכלו למצוא קהילה של משתמשי Pebble, ויש אפילו מיזם בשם Rebble שמעדכן את התוכנה ושומר אותה בחיים.
Gear VR
באמצע העשור הקודם הייתה תקופה של כמה שנים שבה נראה היה שמכשירי המציאות המדומה (VR) ממש עוד רגע הופכים לדבר הצרכני הגדול הבא. פייסבוק קנתה את אוקולוס, HTC שינתה מיקוד מטלפונים לקסדות VR עם ה-Vive וסוני שחררה את ה-PSVR. סמסונג החליטה ללכת לכיוון קצת שונה, ושחררה ב-2015 את ה-Gear VR - קסדת מציאות מדומה נטולת מסך או יכולות מחשוב. את המחסור בהם יכול היה למלא אחד ממכשירי הסלולר של החברה.
ה-Gear VR הייתה אחת הדרכים הזולות ביותר להיכנס לתחום ה-VR, בעידן שבו רוב הקסדות עדיין דרשו חיבור למחשב עוצמתי למדי. היא אומנם הייתה מוגבלת למדי מבחינת כוח העיבוד, אבל שער הכניסה שהיא הציגה לעולם המציאות המדומה היה מרתק. באמצעות המכשיר הזה הדגמתי לעשרות אנשים, כולל ילדים ופנסיונרים, מהי מציאות מדומה. התגובה הייתה די הומוגנית: התלהבות רבתי, במיוחד בזמן הצפייה במופע 360 מעלות של סירק דו סוליי.
בשבע השנים וחצי שעברו מאז שהמכשיר הזה הושק, עולם המציאות המדומה זז קרוב יותר לאימוץ בידי המיינסטרים, אבל הוא לא באמת שם. ה-Gear VR אומנם מיותר בעידן של קסדות זולות יחסית כמו הקווסט, שעובדת ללא חיבור למחשב, אבל ההבדלים בינו לבין חוויית מציאות מדומה עכשווית קטנים מכפי שהייתי מצפה אי אז, בשלהי 2015.
אחת הבעיות של תחום ה-VR היא שמעבר למשחקים, עדיין לא כל כך ברור מה יש לעשות עם הקסדות האלה. מטאברס? בחברה-שידועה-כיום-בשם-מטא יגידו לכם שבוודאי, המטאברס הוא הדבר הגדול הבא, אבל ממש לא ברור אם ההימור הזה ישתלם. אפילו ההדגמה שהלהיבה את מי שהראיתי להם את Gear VR, סרטון 360 מעלות, התבררה כסוג של מבוי סתום, כי אין כיום יותר מדי תוכן וידאו אינטראקטיבי לקסדות האלה. אבל היי, לפחות כבר לא צריך לקשור את הטלפון לפרצוף כדי לחוות את מה שיש לעולם ה-VR להציע.
Samsung DVD
במהלך חיטוט במגירות לקראת הכתבה הזאת מצאתי באחת מהן כונן דיסקים חיצוני של סמסונג. זה קצת הפתיע אותי, כי רק לפני שנה קניתי כונן דיסקים חיצוני כשהייתי צריך אחד, אבל רגע לפני ששמתי אותו בצד הבנתי שיש לו זכות מלאה להיות בכתבה הזאת.
כונן הדיסקים גוסס כבר 15 שנה בערך, מאז שאפל השיקה את המקבוק אייר הראשון שלה, שבו ויתרה על כונן אופטי. היא אומנם לא הייתה ראשונה - מחשבי נטבוק, שנהיו פופולריים בשלהי העשור הראשון של המאה, לרוב לא כללו כונן דיסקים - אבל אצל אפל הוויתור לא נעשה בלפטופ זול ומלא בפשרות. המקבוק אייר היה, מבחינת אפל, העתיד של הלפטופ הצרכני, ובעתיד הזה לא היה מקום לכונן אופטי.
זה לקח כמה שנים, אבל רוב היצרניות יישרו קו והחליטו גם הן לוותר על הכונן לטובת עוד תאי סוללה או נפח אחסון. הזמינות הגבוהה של אינטרנט אלחוטי ואחסון נייד ייתרה את הצורך בדיסקים ברוב התסריטים הצרכניים, ושירותי סטרימינג כמו ספוטיפיי גרמו לרבים לוותר על ספריית תקליטורי המוזיקה שלהם.
ובכל זאת, הדיסק האופטי לא מת. מבין הגאדג'טים שברשימה, הקורא הזה הוא כנראה הגאדג'ט השימושי ביותר כיום. עשיתם MRI? קיבלתם דיסק. הזמנתם חומרה מוזרה מסין? יש סיכוי לא רע שהדרייברים יגיעו על דיסק. לרבים מאיתנו יש תמונות ותכנים ממחשבים קודמים שעדיין מגובים על דיסקים. האם זה יהיה נכון גם בעוד עשר שנים? 20 שנה? משהו אומר לי שכן.
Steam Link
כבר כמה שנים שאני רוצה להשמיש שוב את ה-Steam Link שקניתי ב-5 דולרים כשחברת Valve ניסתה להיפטר מהם, ואף פעם לא מצליח למצוא את הזמן. וחבל, כי בכל זאת מדובר במכשיר שעדיין עובד ועושה דבר מה מגניב: משדר משחקים מהמחשב אל הטלוויזיה דרך הרשת הביתית.
הוא יצא לשוק ב-2015 - חלק מהניסיון של Valve להגיע לסלון הביתי, שכלל גם מחשבי גיימינג דמויי-קונסולות בשם Steam Machine. כמעט כל מה שקשור לניסיון ההוא די כשל, וב-2018 החברה מכרה את המלאי שעוד נותר מהסטים לינק ב-5 דולרים בלבד ליחידה. כתחליף היא החלה לפתח אפליקציות סטים לינק, שזמינות כיום לפלטפורמות מובייל ולמסכי טלוויזיה של כמה יצרניות.
מה שהופך את ה-Steam Link למעניין גם כיום זה החזון שאותו הוא ניסה להגשים: הזרמת משחקים דרך הרשת ממחשב מרוחק אל הטלוויזיה, והזרמת פקודות של שלט בחזרה. האיזון הזה, שבין כוח עיבוד לרוחב פס, מאותגר מדי כמה שנים, ואיכות התוצאות מאוד לא אחידה. קסדת הקווסט של מטא יכולה, למשל, להתחבר בצורה אלחוטית למחשב הביתי שיעבד עבורה משחקים, ועם רשת מודרנית זה עובד טוב מאוד. כל שירות שניסה להוציא את העיבוד אל מחוץ לבית - החל מ-Onlive ו-Playcast לפני כמעט עשור ועד ל-Stadia ו-Luna בשנים האחרונות - לא מצליח להתרומם.
וה-Steam Link? בהינתן זה ששילמתי עליו רק 5 דולרים, אני יכול להרשות לעצמי לחכות עוד קצת לפני שאתעסק בו.
HP Touchpad
ב-1 ביולי 2011 השיקה חברת HP את טאבלט ה-Touchpad החדש שלה, שהתבסס על WebOS - מערכת הפעלה שאותה קיבלה יחד עם חברת Palm כאשר רכשה אותה ב-2010. אלה היו הימים המוקדמים של המלחמה בין אנדרואיד ל-iOS, ופאלם חשבה שיש לה סיכוי להיות מתחרה בולטת. מערכת ההפעלה שלה לניידים ולטאבלטים הייתה חדשנית ויפהפייה. היא הציגה לראשונה דברים כמו ממשק התראות נוח מהסוג שאנחנו מכירים כיום, חיפוש מאוחד ששואב תוצאות גם מהרשת וממשק ריבוי חלונות שמציג כל אחד מהם ככרטיסייה.
ב-18 באוגוסט 2011, רק 48 ימים לאחר שה-Touchpad הושק, החליטה HP שהיא יוצאת מעסקי הטלפונים והטאבלטים. WebOS אומנם הייתה מערכת הפעלה מעניינת וחדשנית, אבל HP חששה להיכנס לזירה והעדיפה לפנות לכיוון אחר. את מערכת ההפעלה היא מכרה ל-LG, את הפיתוח של מכשירים חדשים היא ביטלה, ואת המלאי של ה-Touchpad היא מכרה ב-99 דולר לגרסת 16 גיגה שטח אחסון, ו-149 דולר לגרסת 32 גיגה שטח אחסון.
למה קניתי את הטאצ'פד? כי השנה הייתה 2011, וזה היה מחיר מצחיק לשלם על טאבלט איכותי. אייפד 2 שיצא בתחילת אותה השנה עלה 499 דולר, ועוד לא היו כמעט טאבלטים זולים בשוק. לא הייתי היחיד שחשב ככה - המלאי כולו נמכר בקצב מסחרר. כיום אני מתייחס אליו בעיקר כאל מוצג מוזיאוני, אבל בכל פעם שאני מסתכל עליו, קשה שלא לחשוב שהיינו במרחק החלטה אחת מעולם שבו אנדרואיד ו-iOS הם לא השחקנים היחידים בשוק.
LoopPay
הפעם הראשונה שבה שילמתי על משהו בישראל באמצעות הצמדת טלפון למסוף תשלום הייתה ב-2015. המסוף המדובר לא תמך ב-NFC, ובכלל לא ידע שהתשלום התבצע ללא כרטיס אשראי אמיתי. זה היה הקסם הטכנולוגי ב-Loop - גאדג'ט שהתחיל את דרכו בקיקסטארטר, והבטיח תשלומים ניידים מהטלפון כמעט בכל מסוף אשראי.
הדרך שבה הוא עשה את זה פותחה על ידי חברת LoopPay, ובעצם דימתה פס מגנטי של אשראי עבור הקורא בחריץ קריאת הכרטיסים של המסוף. מספיק היה לחבר את הגאדג'ט לטלפון (דרך שקע האוזניות כמובן), להיכנס לאפליקציה וללחוץ על כפתור, והוא היה מייצר שדה מגנטי שדימה את הכרטיס. וזה עבד!
בניסיונות הבודדים שלי לשלם עם Loop בישראל נתקלתי בהרבה חשדנות, אז הפסקתי. מי שהתלהבה יותר מהחברה היא סמסונג, שרכשה את LoopPay ופיתחה על בסיסה את Samsung Pay. היא אפילו הכניסה את הטכנולוגיה של החברה לתוך כיסויים של כמה מהטלפונים שלה.
אבל גורלו של ה-Loop תמיד היה להיות שלב ביניים. כמה שנים לאחר שהושק, תשלומי NFC הפכו אותו לבלתי רלוונטי בכמה מהשווקים הגדולים ביותר של סמסונג. ב-2018 הפסיקה סמסונג לתמוך ב-Loop, כך שבין הגאדג'טים שבסקירה הזו, הוא היחיד שבאמת אין כבר מה לעשות איתו חוץ מלהחזיק אותו במגירה.
