פירות עבודתה של לין אן קונוויי (Conway) נמצאים אצל כל אחד מאיתנו – בכיס, בתיק ועל שולחן העבודה. הדרכים שבהן אנו עובדים, מבלים ומתקשרים זה עם זה נסללו במידה לא מועטה בזכות עבודתה פורצת הדרך של מדענית המחשוב והאלקטרוניקה הזאת. חייה המקצועיים המפוארים החלו בשנת 1964, ובמהלכם הוענקו לה ארבעה דוקטורטים של כבוד, חברות בהיכל התהילה של מגזין Electronics Design, מכתבי העת החשובים בתחום, ואינספור מדליות ופרסים יוקרתיים. אגודת IEEE הבינלאומית העניקה לה את פרס החלוציות במחשוב ובהמשך את מדליית מאקסוול, מוזיאון המחשוב העניק לה תואר של כבוד והיא זכתה גם במדליית ההצטיינות של משרד ההגנה האמריקאי.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
אך במשך רוב חייה המקצועיים, לא ידע איש שלין אן קונוויי לא הייתה תמיד לין אן קונוויי. רק בשנת 2000, בגיל 62, אזרה קונוויי אומץ, התראיינה לכתב העת המדעי Scientific American ולעיתון Los Angeles Times, וחשפה את סיפור חייה המסחרר, הכולל שתי קריירות נפרדות: האחת בשנות ה-60, כגבר שתרם למהפכה בתחום המחשוב, והשנייה משנות ה-70 ואילך, כאישה שתרמה למהפכה בתחום האלקטרוניקה. שתי הקריירות האלו נראו בלתי קשורות עד שנת 1993, שבה הגיעה הטכנולוגיה לבשלות שאפשרה הצטלבות בין חידושיה של קונוויי בשני התחומים. פירות שתי הקריירות הנפרדות שלה אפשרו למעבדי המחשבים מדור הפנטיום ואילך לממש את הפוטנציאל שלהם, ולהפוך למכשירים רבי העוצמה שהביאו אותנו עד הלום.
קונוויי – גלגול ראשון
לין אן קונוויי נולדה בשנת 1938 בעיר קטנה בשם מאונט ורנון במדינת ניו יורק, כבנם הבכור של מהנדס כימיה ומורה. כבר בילדות חוותה לין אי-התאמה בין המין הביולוגי המולד לבין המגדר שאיתו הזדהתה, מצוקה המכונה דיספוריה מגדרית. בבגרותה סיפרה לין על היתקלויות רבות עם משפחתה הבורגנית, שנבהלה מנטיות אלה אצל הבן הקטן וניסתה לדכא אותן בכל דרך אפשרית. בראיונות לתקשורת היא אינה מוכנה גם כיום להסגיר את שמה המקורי, מתוך רצון לשמור על הפרטיות של משפחתה זו, שחוותה קושי גדול כל כך עם התהליך שעברה.
קונוויי ניסתה גם היא לדכא נטיות אלה בעצמה, אך ללא הצלחה. כשהתקבלה בגיל 17 לאוניברסיטת MIT היוקרתית, היא שינתה את שמה ללין אן, מצאה חוג מכרים קרוב שבו יכלה להזדהות כאישה ואף החלה להזריק לעצמה אסטרוגן, שאותו השיגה בדרכים לא דרכים, כדי לחולל את השינוי שנכספה לו. אך תחום הטיפולים ההורמונליים טרם הבשיל אז והתהליך לא עלה יפה. הפער בין זהותה הטרנסג׳נדרית בחוג מכריה הקרוב ובין זיהויה כגבר בכל מקום אחר היה בלתי נסבל עבור קונוויי, והיא שקעה בדיכאון עמוק. ציוניה באוניברסיטה היו גבוהים, אך היא לא מצאה טעם בלימודיה ולבסוף פרשה מהם.
קונוויי הבינה שנגזר עליה לעת עתה להמשיך לחיות כגבר. היא החלה לעבוד כטכנאי חשמל, הכירה אישה צעירה והקשר ביניהן התהדק, אף שקונוויי לא סיפרה לה דבר על מצוקותיה הפנימיות או על ניסיונותיה לשנות את זהותה המגדרית. הזוג בא בברית הנישואין, וקונוויי נרשמה ללימודי תואר ראשון במדעים ואחר כך תואר שני בהנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטת קולומביה. כלפי חוץ נראה מסלול חייה בשנות ה-60 כמודל ההצלחה של גבר אמריקאי צעיר: סיום לימודי תואר שני בהצטיינות באוניברסיטה מובילה, נישואין והורות לשתי בנות, ומשרה בענקית הטכנולוגיה IBM – חברה שהחלה את דרכה בשנת 1911 בבנייה ובמכירה של מכשירי מדידה ושקילה מכניים, והפכה באמצע המאה ה-20 לאחת החלוצות בתחום החדשני של המחשבים.
כיום נתקשה מאוד למצוא אדם שאינו יודע מהו מחשב, אך באותה עת רק יחידי סגולה הכירו את המכשירים החדישים האלה, והבינו את העקרונות שביסוד הענף החדש ואת הפוטנציאל שלו לצמוח ולשנות את העולם.
על מחשבים ומתכנתות
מחשבים הם מכשירים דיגיטליים, כלומר מבוססים על יחידות עיבוד וזיכרון שיכולות להימצא בשני מצבים בלבד: ״אפס״ או ״אחת״. השליטה ביחידות אלו נעשית באמצעות מתח חשמלי. המצבים של ״אפס״ או ״אחת״ יושמו במחשבים הראשונים בעזרת מתגים מכניים-חשמליים, ולכן המבנה שלהם היה מגושם למדי. בין המחשבים החשמליים הראשונים שנבנו היו למשל הקולוסוס האנגלי, שנועד לפצח את הצפנים המתוחכמים של גרמניה הנאצית, וה-ASCC שבנתה IBM בארצות הברית. הם היו רועשים להפליא ועצומי ממדים: ה-ASCC היה ארוך יותר ממשאית סמיטריילר ושקל יותר מחמש טונות.
הדור הבא של המחשבים החליף את המתגים המכניים המסורבלים במתגים תרמיוניים, או בשמם העממי, ״שפופרות ריק״ (שפופרות ואקום). המחשב הראשון שנעשה בו שימוש במתגים אלה היה אניאק (ENIAC), שנבנה באוניברסיטת פנסילבניה בעבור צבא ארצות הברית, ואשר בנייתו הושלמה בשנת 1945. במחשב זה היו 18 אלף שפופרות ריק והוא מילא מרתף שלם באוניברסיטה. כדי לתכנת את אניאק היה צורך ב-40 לוחות חיווט גדולים שעליהם עשרות אלפי שקעים. המתכנתים או ליתר דיוק המתכנתות, כי את אניאק תכנתו שש נשים - חיברו אלפי כבלים חשמליים בין השקעים הרצויים כדי לייצר את רשת החיווט שייצגה את ה״תוכנית״ שהמחשב היה אמור להריץ. אם לא היה די בסיבוך ובגודל העצומים של אניאק, שפופרות הריק דרשו גם משאבי חשמל אדירים וייצרו 174 אלף ואט של חום, המקבילה של כמאה תנורי ספירלה הפועלים בשיא העוצמה. ולבסוף, היה אסור לכבות את המחשב, משום שכיבוי והדלקה היו מקצרים את חיי השפופרות. ללא מערכת מיזוג האוויר החזקה שנבנתה במיוחד עבורו והייתה חייבת לפעול מסביב לשעון, עצם הפעולה של אניאק הייתה מתיכה חלקים ממנו.
המתכנתות של אניאק זכו ליחס מזלזל והודרו מדפי ההיסטוריה במשך קרוב ל-40 שנה, וסיפורן מהדהד את סיפורה של לין קונוויי. כפי שסבלה קונוויי בשל הזהות המגדרית הלא-סטנדרטית שלה, כך סבלו המתכנתות האלו בשל נוכחותן כנשים בעולם גברי – עולם העבודה והאקדמיה בכלל, והתחום הצעיר של מדעי המחשב בפרט. הגברים האחראים לפרויקט אניאק ראו במתכנתות סוג של עוזרות טכניות וכינו אותן בכינוי המקטין ״operators״ (״מפעילות״ או ״מרכזניות״), בעוד שבפועל הן היו כה מבריקות עד שלא היה אפשר להחליפן גם כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה והגברים שבו לשוק העבודה. ההיכרות של שש הנשים הללו עם המחשב ופעולתו הייתה מעמיקה כל כך, עד שידעו לא פעם לציין איזו מבין 18 אלף השפופרות נשרפה על ידי מבט בתוצאות ההרצה של התוכנה או בתום ניתוח קצר. היכולת לאיתור מהיר שכזה הייתה חיונית, בהתחשב בכך שהשפופרות נשרפו בקצב ממוצע של שפופרת ביום.
שש המתכנתות המציאו ויישמו במהלך עבודתן עקרונות בסיס ויישומים שבלתי אפשרי לדמיין את עולם התכנות בלעדיהם, גם בימינו. מקצת המתכנתות המשיכו גם לכתיבת שפת התכנות הראשונה למחשבי-על (SORT/MERGE), שגרסאות שלה משמשות עד היום; למעורבות עמוקה בפיתוח שפת התכנות המהפכנית לזמנה COBOL; לפיתוח חבילת התוכנה הראשונה לניתוח סטטיסטי, ששימשה במפקד האוכלוסין הגדול של 1950 בארצות הברית, ועוד.
כיום כבר יש סרטים תיעודיים וספרים על חלוצות התכנות האלה, ואפשר למצוא אותן גם בהיכל התהילה של נשים בטכנולוגיה ובאתרים המיועדים להנציח את פועלן, אך עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, המתכנתות הללו הועלמו מההיסטוריה של מדעי המחשב. מתכנתת אמריקאית צעירה וחובבת היסטוריה בשם קתי קליימן (Kleiman) מצאה באקראי במהלך לימודיה בקולג׳, לפני כ-35 שנה, תמונה שלהן עובדות על אניאק וסביבן גברים אחדים. קליימן התפלאה על כך שבכיתוב לתמונה צוינו שמות הגברים בלבד. כשכתבה למוזיאון המחשוב ושאלה על כך, הוסבר לה שמדובר בדוגמה קלאסית של "נערות מקרר": דוגמניות שצורפו לתמונה כדי לגרום למוצר להיראות מצודד יותר, כפי שהיה נהוג באותה עת בפרסומות למקררים ולמכוניות. אך קליימן לא ויתרה, איתרה את המתכנתות, חשפה ופרסמה את סיפורן.
8 צפייה בגלריה
מרלין ווסקוף (עומדת) ורות ליכטרמן מתכנתות את אניאק – בהחלט לא ״נערות מקרר״
(מקור: צבא ארצות הברית, נחלת הכלל)
מהפכת הטרנזיסטור
המתכנתות הועלמו מדפי ההיסטוריה בגלל הטיות שוביניסטיות גבריות, אך דעיכתם של מחשבי-על שעליהם עבדו, שהיו מבוססים על שפופרות ריק, הייתה גם היא גורם שהקל על העלמתן. המחשבים האלה היו כה מורכבים ורגישים, ודרישות האנרגיה שלהם כה עצומות, עד שכל העוסקים בתחום הבינו: עולם המחשוב יוכל להמשיך להתפתח רק אם תימצא דרך לייצג את המיתוג החשמלי הזה, אפס או אחת, באמצעות מתקן חסכוני יותר במקום ובחשמל מאשר שפופרת הריק.
מאמץ מחקרי אדיר הושקע בכך, ובשנת 1947 הוא הוכתר בהצלחה. ויליאם שוקלי (Shockley), וולטר בראטיין (Brattain) וג׳ון בארדין (Bardeen), שלושה מדענים ממעבדות בל, הצליחו להשתמש בפיסה של היסוד המוליך-למחצה גרמניום כדי ליצור רכיב חשמלי שזכה לשם טרנזיסטור. תשע שנים אחר כך זכו שלושתם בפרס נובל על המצאתם זו, ולבארדין המבריק הוענק בהמשך גם פרס נובל נוסף על חקר תופעת העל-מוליכות. כך היה בארדין לאדם היחיד אי פעם שזכה פעמיים בפרס נובל בפיזיקה.
8 צפייה בגלריה
הטרנזיסטור הראשון בהיסטוריה: משולש פלסטיק שחלקו העליון מכוסה ציפוי דקיק של זהב ולצידו התחתון צמודה לוחית גרמניום. אורך כל צלע במשולש הפלסטיק כ-3.1 סנטימטר
(מקור: מכון סמית'סוניאן)
הטרנזיסטור הראשון היה מגושם למדי, אך סדרת המצאות הפכה אותו לזעיר ויעיל יותר. בשנת 1954 הוחלף הגרמניום בסיליקון, שהתאים עוד יותר למטרה זו, ובשנת 1958 הומצא המעגל המשולב (Integrated Circuit או IC), שבו הטרנזיסטור וכל שאר הרכיבים הנדרשים נמצאים כולם על אותה פיסת סיליקון. המצאת המעגל המשולב התניעה תהליך מזעור שממשיך להאיץ מאז ועד היום. גורדון מור (Moore), אחד המפתחים שעבדו תחת ויליאם שוקלי ונמנה בהמשך עם מקימי חברת אינטל, ניסח אז את מה שנודע לימים כחוק מור, שלפיו מדי שנתיים ימוזער גודלו של טרנזיסטור למחצית מגודלו הקודם, או במילותיו של מור: ״מספר הטרנזיסטורים על שבב יוכפל מדי שנתיים״.
"חוק מור" איננו כמובן אלא כלל אצבע או ניחוש מושכל, אך הוא מוכיח את עצמו כמדויק למדי כבר למעלה מ-50 שנה. משמעותו בפועל היא הכפלת עוצמת החישוב של שבב מחשב מדי שנתיים, מאחר שהעוצמה החישובית נמצאת ביחס ישר למספר הטרנזיסטורים שעל השבב. הגרף שלפניכם ממחיש את משמעותו של חוק מור, ומציג את העלייה במספר הטרנזיסטורים לשבב, החל מהשבב הראשון, ה-Intel-4004 משנת 1971, שהכיל 2,300 טרנזיסטורים בלבד, עד WSE של Cerebras Systems, שבו 2,600,000,000,000 (2.6 טריליון) טרנזיסטורים.
גודל הטרנזיסטור הראשון של שוקלי, בראטיין ובארדין בשנת 1947 היה כ-5 סנטימטרים רבועים. בשנת 1971 היה אפשר לשבץ באותו שטח 5,000 טרנזיסטורים, ובשנת 2020 כבר היה אפשר לדחוס בו יותר מ-50,000,000,000 טרנזיסטורים, שגודל כל אחד מהם כ-10 ננומטר, מחצית מגודלו של הנגיף הקטן ביותר המוכר לאדם. כיום אפשר תיאורטית לשבץ מאות טרנזיסטורים על שבב ששטחו כשל נגיף קורונה אחד.
עם המזעור והייצור ההמוני, צנח גם מחירם של הטרנזיסטורים בקצב מעריכי. אם בשנת 1955 מחירו של טרנזיסטור אחד היה כ-10 דולרים, בשנת 1985 היה אפשר לרכוש באותו הסכום 250,000 טרנזיסטורים, ובשנת 2015 מעל 10 מיליארד טרנזיסטורים. המחיר ליחידה ירד אל מתחת למיליארדית הדולר כבר ב-2014, ומאז המשיך לצלול במהירות.
העלייה בזמינות והירידה במחיר אפשרו את הצמיחה המטאורית בענפי המחשוב והתקשורת, צמיחה שהפכה את הטרנזיסטור למכשיר המיוצר ביותר בתולדות האנושות. בשנת 2014 לבדה יוצרו 250 מיליארד מיליארדי טרנזיסטורים בעולם. במילים אחרות, בכל שנייה בשנת 2014 יוצרו מעל 8 טריליון טרנזיסטורים. פי 80 טרנזיסטורים חדשים ממספר הכוכבים בגלקסיה, בכל שנייה של אותה שנה. מאז הוכפל קצב הייצור שנה אחר שנה.
חברת IBM בפרויקט סודי
אך אם נחזור לשנות ה-60, טכנולוגיית הטרנזיסטורים עוד הייתה אז בחיתוליה. הממדים והעלויות של טרנזיסטורים עדיין לא אפשרו בניית מחשבים זולים שישקלו פחות מכמה טונות, וחברות בודדות התחרו על הזכות לספק ״מחשבי-על״ ללקוחות כמו אוניברסיטאות, משרד ההגנה האמריקאי ונאס"א. הקרב על הבכורה ניטש בין חברת IBM לחברת CDC. מחשבי הדגל שהשיקו שתי החברות באמצע העשור היו פורצי דרך: מודל 6600 של CDC ומודל 91 של IBM. במעבדי המחשבים המיוצרים כיום, יותר מחצי מאה מאוחר יותר, עדיין אפשר להבחין בתכונות ובמאפיינים שהוצגו לראשונה במחשבי-העל האלה – אף שבעידן שבו נוצרו נדרש חדר שלם כדי לאכלס מעבד חלש בכמה סדרי גודל מאלה שיש לרובנו בכיסינו, ואף ש-982 הקילובייט של זיכרון שהיו למודל 6600, שנחשבו אז להישג טכנולוגי כביר, הם פחות מאלפית ממה שאפשר לאחסן כיום בדיסק און קי ממוצע.
חברת IBM רצתה להשיג את הבכורה. ״עלינו להמציא משהו שיהיה כל כך הרבה יותר טוב ממודל ה-6800 [ש-CDC מתכננים להוציא],״ הודיע יו״ר החברה טי ג׳יי ווטסון הבן (Watson) בישיבה של חבר המנהלים בשנת 1965, ״עד שבעיני הציבור לא יהיה ספק שאנו בליגה משלנו״. כדי להשיג את המטרה הזאת פתחה IBM בפרויקט סודי בשם ACS, ראשי תיבות של Advanced Computer Systems (״מערכות מחשוב מתקדמות״), וגייסה אליו את טובי המוחות. כאשר מדען ממעבדות לורנס ליברמור שבקליפורניה, מרכז הפיתוח של תוכנית הגרעין האמריקאית, ביקר במרכז הפיתוח של פרויקט ACS, הוא אמר עליו ״לא ראיתי ריכוז כזה של כישרון מאז פרויקט מנהטן לפיתוח הפצצה האטומית״.
יכולותיה של קונוויי גרמו למנהליה ב-IBM לצרף אותה ל-ACS, והיא לא אכזבה. זמן קצר אחרי צירופה לצוות, העלתה קונוויי רעיון מבריק לתכנון החומרה כך שתאפשר למחשב לעבד יותר מפקודה אחת בו-זמנית. תוכנות מחשב שולחות למעבד שורה ארוכה של פקודות, והדרך הפשוטה לממש את רכבת הפקודות הזאת היא לבצע אותן בזו אחר זו, באופן טורי. בדרך זו המעבד מטפל בפקודה אחת בכל פעם, ואילו יתר הפקודות ממתינות לתורן. דרך זו אכן פשוטה, אך מאוד לא יעילה. אמנם, יש פקודות שצריכות לפעול על התוצאות של פקודות קודמות ולכן מחייבות המתנה, אך לעומתן יש גם לא מעט פקודות שאפשר לבצע במקביל. קונוויי הציעה לארגן מחדש את הארכיטקטורה של המעבד כדי לאפשר לו לקבוע בעצמו אם ממתינות בתור פקודות שאפשר להתחיל לבצע במקביל, וכך לקצר את זמן החישוב.
קונוויי הציגה את הרעיון לאחראים עליה, וההתלהבות הייתה רבה. בהיותה עובדת זוטרה, הוחלט לצרף אליה עוד כמה עובדים בכירים יותר כדי להכין מזכר פנימי שיתאר כיצד אפשר לבצע את מה שכינתה קונוויי DIS, או Dynamic Instruction Scheduling. אף שהייתה העובדת הזוטרה ביותר בצוות, שמה הופיע ראשון על המסמך, מאחר שכל הרעיונות שבו היו שלה.
המזכר נשלח להנהלת החברה ב-23 בפברואר 1966 וקיבל מייד את הסיווג "סודי". בצילום להלן מופיע העמוד הראשון של המסמך שהוכן בחופזה, וליד שם המסמך כתובה המילה "טיוטה" (draft). אבל הרעיונות שתוארו בו היו כה מוצלחים, שהם שולבו מייד בעבודתו של פרויקט ACS, וכבר לא היה טעם להכין גרסה סופית של המסמך.
8 צפייה בגלריה
העמוד הראשון של טיוטת המזכר המתאר את ה-Dynamic Instruction Scheduling, בראש הרשימה מופיע שמה של קונוויי, הזוטרה בצוות
(מתוך המזכר המלא המופיע ברשת )
קונוויי מספרת שצוותי העבודה כלל לא השתמשו בשם המקורי, DIS, אלא בשלל שמות אחרים כגון instruction queues, instruction buffers או contender stacks. ככל הנראה, הסיבה לכך ש-DIS הוא המונח השגור כיום היא שלקראת סוף שנות ה-60 דלף המסמך הסודי מחברת IBM, והפך לסטנדרט בקהילת מתכנני המחשבים.
כמה מרעיונותיה של קונוויי הקדימו את זמנם ביותר מ-25 שנה. באמצע שנות ה-60 היה אפשר ליישם את הצעותיה באופן חלקי בלבד, ורק במחשבים העצומים ביותר. רכיבי המחשבים באותה תקופה היו יקרים, גדולים ומסורבלים מדי, ונדרשו עוד שנים לא מעטות עד שהעיבוד המקבילי בשיטת DIS הגיע למיליארדי מכשירים בכל מקום בעולם.
אתחול
קונוויי זכתה להערכה רבה, ובמבט מן הצד, הן הקריירה והן חיי המשפחה שלה נראו מושלמים. אך היא עצמה לא חשה כך כלל ועיקר. בזיכרונות שכתבה על אותה תקופה היא מספרת, כי תחושת הדיספוריה המגדרית החלה להכריע אותה והיא חשה שלא תוכל עוד להמשיך לחיות את חייה בכלא של גוף וזהות גבריים. לקראת שנת 1967 גברה מצוקתה עד כדי כך שהתעוררו בה מחשבות אובדניות. למרבה המזל, באותן שנים החלו להיפתח בארצות הברית מרכזים רפואיים שניסו לתת מענה לטרנסג׳נדרים.
עד סוף שנות ה-60, אנשים שלא היו הטרו-נורמטיביים אובחנו כבעלי הפרעה נפשית. הומוסקסואליות, למשל, הייתה מחוץ לחוק ב-14 מדינות בארצות הברית עד לפסיקה מהפכנית של בית המשפט העליון ב-2003, ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 זכו הומוסקסואלים רבים ל״טיפולים״ שכללו לובוטומיות, נזעי חשמל וסירוס כימי. לקראת סוף שנות ה-60 החל המצב להשתנות.
בעקבות מהומות קפיטריית קומפטון בשנת 1966, שבהן התקוממה הקהילה הטרנסג׳נדרית של סן פרנסיסקו נגד הדיכוי והאפליה מצד המשטרה, נפתחה בחוף המערבי ה-NTCU (או National Transsexual Counseling Unit), רשת תמיכה ראשונה מסוגה לטרנסג׳נדרים שהגישה לחברי הקהילה שירותים פסיכולוגיים ורפואיים. באותה השנה הוציא ד״ר הארי בנג׳מין, אנדוקרינולוג שהתמחה בתהליכים לשינוי מין, את ספרו פורץ הדרך ״התופעה הטרנס-סקסואלית״ (The Transsexual Phenomenon), שבו תיאר את התנסויותיו עם מטופלים ומטופלות עם דיספוריה מגדרית. קונוויי נתקלה בעותק של הספר בשנת 1967, יצרה מייד קשר עם בנג׳מין ובתוך זמן קצר החלה בטיפולים בקליניקה שלו בניו יורק. קונוויי הייתה אחת הנשים הראשונות בצפון אמריקה שעמדה לבצע שינוי מגדרי פיזי מלא.
קונוויי פנתה לרעייתה וגם לראש המחלקה שבה עבדה ב-IBM, שטחה בפניהם את מצוקתה והציגה את תוכניותיה. בניגוד לחששותיה, זכתה לתגובות חיוביות ומבינות. מנהל המחלקה הציע שתיקח חופשת מחלה, תחזור כאישה ותועסק מחדש בלי להרבות לדון בנושא. היא ובת זוגה החלו לנסח הסכם גירושין והסדרי ראייה שנועדו לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בילדות.
אך ההתחלה המבטיחה הידרדרה להמשך מכוער. סביבתה הקרובה של קונוויי אולי הייתה מכילה, אך האקלים הציבורי היה עוין מכדי לאפשר למעבר להתרחש ללא השלכות. כאשר שמעו המנהלים הבכירים ב-IBM על ההסדר, התחוללה סערה. התחום שמחוץ למיניות ההטרו-נורמטיבית נתפס כקשור לסטיות אפלות, לזנות ולהפרעות נפשיות, וחברי ההנהלה לא יכלו לקבל שאחד מעובדי החברה יעבור תהליך של שינוי מין. הרופא הראשי ב-IBM טען שלנוכחותה של קונוויי עשויות להיות ״השפעות רעות״ על שאר העובדים, ויו״ר החברה התערב ופיטר את קונוויי בעצמו. גם הסדרי הראייה המתוכננים בין קונוויי לבת זוגה נפסלו בעקבות התערבות רשויות הרווחה של קליפורניה. הרשויות אף הודיעו לקונוויי שאם תפר את האיסור ותנסה להתראות עם בנותיה, יוצא נגדה צו הרחקה ויינקטו הליכים משפטיים.
בשנת 1969 מצאה קונוויי את עצמה לראשונה בחייה משוחררת מדיספוריה מגדרית, אך גם ללא משפחה, ללא פרנסה וללא עתיד.
קונוויי החליטה לאתחל את חייה. היא ניתקה את כל קשריה החברתיים והמשפחתיים, שינתה את שמה ובשנת 1969 החלה עבודה חדשה בחברת ממורקס. בתחילה עבדה כעובדת חיצונית זמנית, כדי לא לעבור הליך קבלה לעבודה שהיה עשוי לחשוף את עברה, אך יכולותיה יוצאות הדופן הובילו עד מהרה להטמעה בחברה ולקידום מהיר. בשנת 1971 מונתה לאדריכלית מחשוב (computer architect) בחברה, ובשנת 1973 כבר נחטפה על ידי חברת זירוקס, הכוכב העולה של עמק הסיליקון, למרכז המחקר והפיתוח המהולל שלה, ה-Palo Alto Research Center או PARC. PARC נמצא אז בחזית המחקר העולמי בתחום המחשוב, וקונוויי נבחרה להוביל את צוות המחקר שעמל על שיפור הארכיטקטורה של מעבדי המחשבים.
אדריכלי המעבדים
עם המצאת המעגל המשולב והמזעור המואץ של הטרנזיסטורים והרכיבים המקיפים אותם, גדלה חשיבותו של סידור הרכיבים על השבב. בהתאם לחוק מור, מספר הרכיבים על כל שבב הוכפל מדי שנתיים, ועם עליית המורכבות, הפכה יעילות התכנון לקריטית לביצועי המעבד. העיצוב הסתבך עוד יותר בגלל המהירות שבה התפתחה הטכנולוגיה. תכנון שהיה מצוין בעבור המעבד הקודם לא היה רלוונטי כבר כעבור חודשים אחדים, כאשר נוצרה טכנולוגיה מתקדמת וממוזערת יותר.
במהלך רוב שנות ה-60, כשהטכנולוגיה עוד הייתה בחיתוליה, לא היה אפשר למקם על שבב אחד יותר מעשרה טרנזיסטורים. שילוב הרכיבים על השבב היה פשוט וקיבל את השם SSI, ראשי תיבות של "שילוב בקנה מידה קטן" (Small Scale Integration). עם התקדמות הטכנולוגיה והתמזערות הרכיבים לקראת סוף העשור, עלה מספר הטרנזיסטורים על כל שבב, תחילה לעשרות ואז למאות. בהתאם לכך, זכה תכנון השבבים לכינוי MSI, "שילוב בקנה מידה בינוני" (Medium Scale Integration). בשנות ה-70 הבשילה הטכנולוגיה ואפשרה שיבוץ של עשרות אלפי רכיבים על כל שבב – שלב ה-LSI, "שילוב בקנה מידה גדול" (Large Scale Integration). השלב הבא, ובו מאות אלפי טרנזיסטורים על כל שבב, נראה כבר אז באופק: VLSI, ״שילוב בקנה מידה גדול מאוד״.
המורכבות של המעבר ל-VLSI דרשה שינוי תפיסתי שהיה צפוי להשפיע על היעילות והמהירות של מחשבים במשך שנים רבות. כאדריכלית שבבים בעלת מוניטין, נמצאה קונוויי בחזית העבודה על אתגר זה, ובשנת 1975 שילבה כוחות עם קארבר מיד (Mead), חוקר מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (קאלטק) שהיה אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום המיקרו-אלקטרוניקה. הרעיונות שחקרו השניים נתקלו בספקנות רבה, כיוון שהצעותיהם עמדו בסתירה להתנהלות העסקית של ענקי התעשייה. למשל, דרישתם להקים צוותי תכנון קטנים רבים, שיעצבו מעגלים ייעודיים שישולבו זה עם זה בשלב הבא, לא עלתה בקנה אחד עם תפיסת ״השבב הסטנדרטי״ (Standard IC) ששלטה אז בעמק הסיליקון; גם טענתם שיש להפריד את מחלקות התכנון ממחלקות הייצור של השבבים נתקלה בבוז. החברות הגדולות טענו שרעיונות כאלה מתאימים אולי למגדל השן האקדמי, אך לא לעולם העסקים התחרותי.
נוכח חוסר הפופולריות של רעיונותיהם בתעשייה, נקטו מיד וקונוויי אסטרטגיה שונה כדי להפיץ אותם. בשנת 1977, לאחר שנתיים של מחקר משותף, החלו לכתוב ספר הדרכה בתחום, וקונוויי יצרה קשר עם אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית והציעה להן קורסים המיישמים את הפיתוחים החדשים. השיטה כללה העברה של טיוטות מהספר למרצים באוניברסיטאות אלה, בתוספת עזרה והדרכה לפרויקטי גמר לסטודנטים. קונוויי ליוותה את הקורס מרחוק, ואספה משוב מהמרצים ומהסטודנטים כדי לתקן טעויות ולהרחיב ולשפר את פרקי הספר. בד בבד, לקחה שנת שבתון מחברת זירוקס כדי ללמד בעצמה קורסי VLSI במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT).
קורסי ה-VLSI פורצי הדרך שנלמדו באוניברסיטאות בין 1977 ל-1979, ובפרט פרויקטי הגמר של בוגרי הקורסים האלה, משכו תשומת לב רבה בקהילה. כאשר הוציאו השניים את הספר המוכן, ״מבוא למערכות VLSI״, בשנת 1979, הוא הפך מייד לרב-מכר אקדמי, וחוברת ההוראה שקונוויי הכינה לעצמה כעזר לקורס שלימדה ב-MIT, עם מערכי שיעור ותרגילים, הפכה למצרך מבוקש באוניברסיטאות ברחבי העולם. עשר שנים בלבד לאחר שלין קונוויי אתחלה את חייה, היא מצאה את עצמה שוב בצמרת.
בשנת 1980, ״מבוא למערכות VLSI״ כבר נלמד ביותר מ-100 אוניברסיטאות ברחבי העולם, ו-DARPA (הסוכנות למחקר מתקדם של משרד ההגנה של ארצות הברית) אימצה אותו בתוכנית שכינתה פרויקט VLSI, שהפכה אותו לסטנדרט בתעשייה ובאקדמיה. "מהפכת מיד וקונוויי" מתבטאת עד היום בתכנון של רכיבי מחשב. בשנת 1993 יצאו לשוק מעבדי הפנטיום, שיכלו סוף כל סוף לממש במלואם את רעיונותיה של קונוויי – הן מגלגולה הראשון בשנות ה-60 והן ממהפכת ה-VLSI של סוף שנות ה-70.
צ׳אק האוס, המהנדס הבכיר של חברת HP ואחד מוותיקי עמק הסיליקון, כתב בשנת 2012: "הספר ׳מבוא למערכות VLSI׳ היה אבן דרך. תיאורים פשטניים של תולדות עמק הסיליקון ושל מהפכת המחשב האישי מתמקדים בדרך כלל [...] בשני הסטיבים הצעירים, ווזניאק וג׳ובס, עם איזושהי הערת שוליים שמשווה בין גארי קילדאל לביל גייטס. אבל שינוי הפרדיגמה שאפשר את עליית אפל ומיקרוסופט הושתת על יסודות שבדרך כלל אינם מוזכרים. התפקיד שמילאה לין קונוויי היה קריטי, גם אם מנקודת המבט של הצופים מבחוץ, הוא נותר בדרך כלל מאחורי הקלעים".
יציאה לאור
במהלך 20 השנים הבאות זכתה קונוויי להכרה ולפרסים רבים, שכמה מהם מנינו בפתח כתבה זו. היא התמנתה לדיקנית הפקולטה להנדסה באוניברסיטת מישיגן, נישאה לבחיר ליבה בשנת 1987 וניהלה, לכאורה, חיים שלווים.
אך כל אותו הזמן חייתה קונוויי בחשש מתמיד מפני חשיפת עברה. גם כיום, טרנסג'נדרים סובלים לעיתים קרובות מאפליה, מאלימות ומדחייה מן המשפחה, ומחקר משנת 2018 הראה שאחוז המתבגרים הטרנסג'נדרים שניסו להתאבד גדול פי 2 עד פי 3 מאשר באוכלוסייה הכללית. לפני 20 שנה, המצב היה חמור עוד יותר. לכן, סיפרה קונוויי, היא נחרדה כאשר גילתה בשנת 1999 כי בחברת IBM נערך מחקר היסטורי, שנועד לתעד את העבר המהולל של פיתוח מחשבי-העל בחברה. היא עקבה אחרי השאלות שפרסמו מפעם לפעם ההיסטוריונים החוקרים בפורומים שונים, בעודם מנסים להתחקות אחר קורות הנפשות הפועלות. היה ברור לה שלא רחוק היום שבו השאלות על המהנדס המבריק מפרויקט ACS, שהגה את רעיון ה-DIS ואז נעלם באופן מסתורי, יובילו אליה.
בסופו של דבר החל עברה להיחשף בקרב עמיתיה לשעבר, וקונוויי החליטה לקחת את היוזמה לידיה ולהפוך את חשיפת עברה למנוף לפעילות חברתית. היא הקימה במהירות אתר אינטרנט שבו סיפרה את סיפורה, ובראיונות ל-Scientific American ול-Los Angeles Times פרשה את סיפור חייה וגם סיפרה לראשונה על נסיבות פיטוריה מחברת IBM. מאז בשנים שחלפו הפכה לין קונוויי לפעילה בולטת לזכויות הקהילה הטרנסג'נדרית. היא הרבתה להרצות, לסייע לאחרים ולאחרות מהקהילה, הקימה מאגרי מידע לטובת הקהילה שתורגמו ל-18 שפות (ובהן עברית) והשתתפה בקמפיינים ובמחאות רבות. בשנת 2014 בחר המגזין "טיים" את קונוויי לרשימת ״25 הדמויות המשפיעות ביותר מהקהילה הטרנסג׳נדרית״.
ב-14 באוקטובר 2020 הוזמנו 1,200 עובדי מטה IBM לאירוע מיוחד שבו הוענק פרס מפעל חיים ל"לין אן קונוויי, פורצת דרך טכנולוגית וחלוצת זכויות אדם". במפתיע, סגנית נשיאת IBM עלתה לבמה בפתיחת האירוע, התנצלה רשמית בפני קונוויי על פיטוריה בשנת 1968, ומנתה את הצעדים הרבים שהחברה עושה כדי לסייע לקהילה הטרנסג׳נדרית ולעובדי IBM המשתייכים אליה. קונוויי בת ה-82 פרצה בבכי. באיחור של 52 שנים, המעגל נסגר.
המאמר פורסם לראשונה באתר מכון דוידסון
