מתכון שקיבלתי בוואטסאפ. תקלה טכנית. מחמאה מקולגה. אישור הזמנה של ארגז ירקות. ציוץ שהצחיק אותי. ציוץ שעצבן אותי. ציוץ שכל כך עצבן אותי עד שלא יכולתי שלא לצחוק. זוג נעליים שהתלבטתי אם לרכוש. העברה בביט. הזמנה מוולט. שיחה מצחיקה עם נציגת השירות אחרי שההזמנה מוולט איחרה להגיע. פוסט שהביך אותי. נהג גט שסימן תחביב ביזארי. מיקום מסוים באפליקציית המפות. שם של פלייליסט בספוטיפיי שאהבתי. כותרת טובה. כותרת גרועה. כמה צעדים הלכתי אתמול.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
תיקיית צילומי המסך בטלפון שלי היא אסופה מרהיבה של כלום ושל הכול. היא בו בזמן גם ארעית להפליא וגם נצחית להחריד. רצף של רגעים אקראיים בזמן-מסך שנלכדו לצורכי שיתוף, או תיעוד, או שימור, או היזכרות, או כולם יחד. בשנה שעברה, במהלך ריאיון שעסק בעתיד הסטרימינג ובהווייתו של האלגוריתם, אמר מרטין סקורסזה ש"אוֹצְרוּת היא מעשה של נדיבות. אתה חולק מה שאהבת ומה שנסך בך השראה". במובנים מסוימים זו בדיוק התחושה עם צילומי-מסך, אלא שהתיקייה הגדושה הזאת מדגימה מלאכת אוֹצְרוּת שיצאה משליטה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
נראה שיותר מאשר אני מצלמת אנשים, רגעים, מנות, נופים או את עצמי - אני מצלמת מסך. הבחנתי בזה במהלך אחד האירועים המכוננים של המאה ה-21: אירוע החלפת מכשיר הטלפון. לעבור מאנדרואיד לאייפון זה מסובך לוגיסטית כמעט כמו לעבור דירה - מחייב שעות פנויות, תשומת לב גבוהה, נבירה מתמשכת בארגזים ובחפצים, מיון וארגון מחדש. על תקן המובילים שמתעקשים שהם לא מוצאים חניה ולא לגמרי אפשר לסמוך עליהם שבכלל יופיעו - שירותי העברת הקבצים הדיגיטליים, שלכו תדעו אם העבירו ממש כל פיסת מידע, כל תמונה נשכחת, כל אפליקציה רדומה.
כך מצאתי את עצמי נשאבת אל 7,033 צילומי המסך שנאגרו אצלי בעקביות במשך כמעט ארבע שנים בטלפון. תיקיית התמונות ה"רגילות", אגב, הכילה רק 4,074 קבצים. כן, זה יחס מופרע, אבל לא בטוח שהוא ייחודי. וממש כמו עם ארגזי הדיסקים, הספרים, קופסאות המכתבים, קלסרי החשבונות, המגירות הבלתי ממוינות או המדפים המאובקים - שברור לי שמכילים בעיקר ג'אנק שאפשר בקלות לזרוק לפח מבלי להרגיש בחסרונו - ישבתי לפשפש (כלומר לגלול) בתיקיית צילומי המסך.
צילומי מסך הם עותק של עותק. הם לוכדים לא את החיים הממשיים שלנו - אלא את אלה שמשתקפים משלל האינטרקציות והפעולות שאנחנו מבצעים במכונות שמקיפות אותנו. הם מעבר לדיגיטליים, הם צילומים וירטואליים שמשמרים את ההוויה הטכנולוגית שלנו. בעידן של מגפה, של מלחמה, של הסתגרות בבתים - כשהחוויות שלנו ממילא מצומצמות כבר שנתיים למסכים - צילומי מסך מתגלים כאקטים קטנים וכמעט הכרחיים של תיעוד עצמי.
אלא שבזמן שהדיון על טירוף התיעוד העצמי בעידן הדיגיטלי קרוב למיצוי, צילומי מסך הם עניין קצת אחר. הרי כל צילום מסך פוטנציאלי הוא העתק של מידע שכבר קיים אצלנו במרחק שני קליקים בממוצע. אנחנו כבר יצורים כל כך מתקדמים, אז איך קורה שכשמגיעים לאיסוף חשבונות הארנונה אנחנו עדיין מפחדים לאבד הכול? והאם זה מה שמניע אותנו, אותי, במלאכת התיעוד הסיזיפית שהתוצאה שלה היא תיקייה גדושה במיוחד בצילומי מסך?
זו לא סתם תשוקה יתרה להתבוססות בנוסטלגיה. לפעולות של היזכרות יש כל כך הרבה משמעויות - גם עבורנו כאינדיבידואלים רודפי זהות, אבל גם במובן הסוציולוגי והתרבותי - שלא לגמרי ברור מאיפה כדאי להתחיל. נתחיל מהאמצע: הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה עסק לא מעט בשאלות של זיכרון, בהבניה של ארכיונים ודרכם בהבניה של זהות - פרטית וקולקטיבית. תיקיית צילומי המסך שלי אומנם אורכבה אוטומטית בידי תוכנה - אבל פעולות המחיקה שהתרחשו מעת לעת, וכמובן המעבר החוזר עליה בניסיון להכריע מה להשאיר ומה להשליך, הן תהליך ארכיוני קלאסי.
במקום ספרים מאובקים שמוצבים בספריות ענק, ממוקמים ומאורגנים לפי שיטות לא מעודכנות, יש אסופה של קבצים דיגיטליים שמאכסנים רגעים, מחשבות, בדיחות, מידע חשוב, עותק של מידע חשוב, מידע כל כך לא חשוב, מידע מיותר. כולם שוכנים יחד בערבוביה, מאורגנים רק כרונולוגית, תופסים נפח הולך וגדל מתוך 128 גיגה-בייט של זהות דיגיטלית שכבר אפשר להודות, בלתי ניתן להפריד מהזהות הממשית.
כמו המגנט ההוא מהטיול ההוא לכפר ההוא לפני 12 שנה, שעוד מצהיב על המקרר. כמו המחברת ההיא עם הדפים התלושים שצוברת אבק במגירה. כמו הבובה המטומטמת שפעם קיבלת במתנה ועכשיו מקשטת איזה מדף. או האבן ההיא. או הצדף. או הציור של האחיינית. כך גם תיקיית צילומי המסך: ברוב המוחלט של הזמן הם לא שווים כלום, אבל אז העין נודדת לרגע, האצבע גוללת לרגע, והנה הם מולך, מציתים איזה שבריר של זיכרון נחמד. או כואב. או מרגש. או סתמי לחלוטין. וכל הרציונל שבעולם לא יכול להביא אותך לזרוק אותם לפח, או להעביר לתיקיית האשפה.
בכל זאת, יש הבדלים משמעותיים בין המאובנים האנלוגיים שניצבים על המדף בסלון לבין אלה שנצברים - לפעמים בכלל בלי לשים לב - בטלפונים החכמים, במחשבים האישיים, במכונות של החיים. האוטומציה והאלגוריתמים הופכים את הארכיונים הפרטיים שלנו, ובהמשך ישיר לכך גם את הזיכרונות שלנו, למשהו קצת אחר. טוב או רע? תלוי את מי שואלים.
על רקע התפישות השגורות שלפיהן הטכנולוגיה מייתרת - את המוח שלנו, את הזיכרון שלנו ובאופן בלתי נמנע בסופו של דבר גם אותנו - יש גם שלל תיאוריות התכה (פיוז'ן) שמחברות בין האנושי לבין הפוסט-אנושי. ב"מניפסט לסייבורג" כתבה החוקרת וההוגה הסייבר-פמיניסטית דונה הראוויי שההתכה הבלתי נמנעת בינינו - יצורים ביולוגיים - לבין הטכנולוגיה תשחרר אותנו מכבלי העולם המודרני. לא רק כנשים, אלא כחברה. היא כתבה את זה כבר ב-1985, עשרות שנים לפני שתיקיית צילומי המסך תגדיר מחדש איך אנחנו זוכרים.
טשטוש הגבולות בין האנושי לבין הטכנולוגי - או ההכלאה, או ההתכה, או המיזוג או איך שלא נרצה לקרוא לזה - התממשו ברגע שבו מידע איבד מצורתו הפיזית והפך לדיגיטלי. כך לפחות טוענת מבקרת ספרות המדע קתרין היילס, שאומרת שהמכונות שמלוות אותנו כיום מבטלות את ההבחנה המיתולוגית בין גוף לבין נפש. חשיבה שמתקיימת מחוץ למוח שלנו, מחוץ לגבולות הפיזיולוגיה, ונעשית למשל בתוך הזיכרון של המחשב הנייד או באלגוריתם של נטפליקס, או ממש בתיקיית צילומי המסך, היא המהות של העידן הפוסט-הומניסטי - וכן, אנחנו כבר לגמרי בתוכו.
השארתי את תיקיית צילומי המסך על המכשיר הקודם, שצובר ברגעים אלה אבק על המדף בעצמו. ההחלטה הגורלית - להעביר, לא להעביר, למחוק לחלוטין או להשאיר כאנדרטה - חשפה בעיקר את חוסר המסוגלות שלי להכריע לגבי עתידם של המאובנים הדיגיטליים האלה. "אדם צובר זיכרונות כמו נמלים בחודשי הקיץ", אני צוברת צילומי מסך כמו גרגירי אבק, בכל עונות השנה.
