הקצב המהיר בו הטכנולוגיה משתנה, והעידן בו אנו חיים שמתאפיין במחוברות שיא, משנה את חווית הילדות, ומציג אתגרים גדולים להורים. פרופ' סוניה ליווינגסטון, מומחית לפסיכולוגיה חברתית מבית הספר לכלכלה ומדע המדינה של לונדון, ומנהלת פרויקט המחקר "Global Kids Online" בשיתוף יוניצ"ף, חקרה בעשורים האחרונים את תחום התקשורת והדיגיטל, וספציפית את החוויה של ילדים ונוער באינטרנט. לאחרונה, ליווינגסטון קיבלה תואר דוקטורט לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית, בזכות מחקריה ופועלה במטרה לסייע לילדים לממש את זכויותיהם לגישה מוגנת לאינטרנט.
"ב-1995 במסגרת מחקר, ראיינתי ילדה בת 7 ושאלתי אותה מה זה האינטרנט. היא אמרה שאולי זה משהו שאפשר לחבר לחלק האחורי של הטלוויזיה", נזכרת ליווינגסטון. "הטלוויזיה הייתה אז הטכנולוגיה הכי חשובה בבית, והדיון של הורים התמקד בשאלה אם להתיר טלוויזיה בחדר השינה של הילדים. במובנים מסוימים אנחנו עדיין מתמודדים עם אותן שאלות - מה הסכנות בטכנולוגיה עבור ילדים, ומה ההזדמנויות".
מה לדעתך הורים לא מבינים לגבי השימוש של ילדים באינטרנט?
"התפיסה השגויה ביותר של הורים היא ההתמקדות שלהם בזמן המסך", היא אומרת. "זה מה שפוליטיקאים וקובעי מדיניות אמרו להם לעשות, אבל זה גם קרה כי זה נראה כמו משהו שניתן לניהול - פשוט על ידי הסתכלות על הילד. אבל זה לא נוגע לטבע ואיכות החוויה. למעשה, אם בזמן הזה הילדים לומדים או נמצאים בשיחת וידאו עם בני משפחה, זה נהדר. אם הם צופים בפורנוגרפיה, זה לא כל כך טוב. ואם הם מתכננים להיכנס לצרות עם אנשים שהם לא מכירים, זה נורא".
עוד בנושא:
מסיבה זו, היא ממליצה על שינוי גישה. "הורים לא יכולים לעמוד מרחוק ולהגיד - אלה הכללים. הם חייבים להיות מעורבים, להציע לילדים לשחק יחד, לבקש לראות מה הם עושים. לדעתי לפעמים הורים מפחדים, ולכן הם מגבילים ומרוחקים, בעוד שכל המחקרים אומרים שעדיף לנקוט בגישה חיובית ומאפשרת". היא מסבירה כי "רק להטיל מגבלות זה סגנון הורות לא פונקציונלי. זו עוד מיסקונספציה - ילדים ימצאו דרך לעקוף את זה, או שזה יוצר קונפליקט". היא מסבירה שילדים אמנם לא יודעים הכל בכל הנוגע לדיגיטל, אבל "הם יודעים דברים שההורים לא יודעים, ולוקח זמן להבין את נקודת המבט של הילד. למשל, צעירים עם קשיים בתחום בריאות הנפש יודעים איך למצוא תכנים קיצוניים ומזיקים, באמצעות כל מיני קודים ודרכים עקיפות. זו מיומנות, זה לא שהם נתקלים בזה במקרה. ולהורים יידרש מסע כדי להתחיל לקרוא את האינטרנט באופן בו אדם צעיר עושה זאת".
אז מה הורים צריכים לעשות? איך נראית הורות חיובית ומעורבת כזו?
"זה מתחיל במשימה הקשה להפוך לאדם שהילדים שלהם סומכים עליו. הילד לא יספר להורה שום דבר אם הוא יחשוב שהתוצאה תהיה שיקחו לו את הטלפון, או שישימו עליו תוכנה שתנטר את כל מה שהוא עושה. זה אתגר להורים, וזה אומר להראות כבוד והבנה איפה שאפשר, להודות בפגמים של עצמם, להרהר בפעילויות הדיגיטליות שלהם. אם יש להם סיבה אמיתית לדאגה אז לפנות לעזרה חיצונית. ילדים מאוד רוצים לדבר על חיי האונליין שלהם, אולי לא על האיזורים הבעייתיים, אבל על משהו ניטרלי שיאפשר להורה להראות כבוד למה שהילד יכול לעשות - כמו תחביב הגיימינג או המחקר שהם עושים עבור בית הספר".
ליווינגסטון מתארת כיצד הגישה הזו גם צריכה להתאים לגיל של הילד, ולמאפיינים נוספים. "הסיכונים משתנים, אבל עבור ילדים הם נוגעים לתוכן - חשיפה לאלימות או לתוכן מיני מוקדם מדי, להערות גזגניות או מפלות במשחקים. עבור מתבגרים הסיכון הופך להיות ספציפי לאדם. אם אתה אדם כועס, אתה תמצא את עצמך בעולם של עוינות, כעס ותסכול, ואם אתה מודאג לגבי הגוף שלך תמצא את עצמך במרחב של פגיעה עצמית וביוש גוף. מתבגרים נמצאים בסוגים שונים של עולמות אונליין, שמותאמים להם, כך שההורה צריך להתייחס לכל מה שקורה לאדם הצעיר, כי אם מישהי נמצאת במרחב דכאוני של ביוש גוף זה יהיה אונליין, אבל גם בבית הספר, והיא תרגיש את זה גם כשהיא לבד בחדר השינה שלה". לסיכום היא מוסיפה "קשה להיות הורה בעולם הזה".
כלים לבקרה הורית נשמעים להורים רבים כמו פתרון טוב שיסייע להם לפקח על הפעילות של ילדיהם ולעשות סדר בג'ונגל האונליין הזה. כשלווינגסטון נשאלת אם הם מועילים או עומדים בסתירה לגישה המעורבת שהיא מציגה, התשובה שלה מורכבת. "לפי המחקרים בנושא, אפשר לראות שחלק מהם עוזרים, חלקם לא משפיעים כלל, וחלקם אפילו מחמירים את הדברים, כי ילדים מתוסכלים מהם ולכן הם יכולים לגרום ליותר קונפליקט. השימוש בהם גם יכול להביא לפחות מעורבות הורית - כי הורים חושבים שאם שמו אמצעי בקרה כבר לא צריך לדבר עם הילד". לדבריה, חשוב לשים לב לעיצוב של כלי הבקרה, "חלקם ערמומיים - מנטרים את הילד מבלי שהוא מודע לכך, והילדים שונאים אותם. זה גם פשוט נותן להורה עוד מידע שהוא לא יכול להתמודד איתו. את אלה שמעוצבים היטב, ההורים והילדים יכולים להגדיר ולהתאים אישית יחד. ועדיין צריך להשתמש בהם בזהירות, כי הם בהחלט לא פתרון קסם".
פרט לסכנות הברורות של עולם האונליין, לגדול בתקופה מחוברת כל כך מגיע עם תופעות נוספות שילדים בעבר פחות הכירו - כמו החשיפה הגבוהה שלהם ברשתות חברתיות. בין אם זה בתכנים שהם מפרסמים בעצמם, או שההורים שלהם מעלים. "זה מאתגר, ובעיניי צריכה להיות רגולציה, כך שלילדים תהיה הזכות להישכח (Right to be forgotten)", אומרת ליווינגסטון. "ילדים מאוד רוצים שתמונות יעלמו בנקודה מסוימת, לכן אפליקציות בהן התוכן אכן נעלם זוכות להצלחה אצלם. אני חושבת שעוד לא הבנו את ההשפעות ארוכות הטווח על ילדים, ושיש כאן בעיה כפולה - אתה יודע שיש לך טביעת אצבע דיגיטלית, ששומרת את הטעויות שלך, רגעים המביכים, דברים שהתרחקת מהם, ובנוסף, כל זה גם עובר מוניטזציה והופך לדרך ניטור, פרסום ואולי קבלת החלטות על ההעסקה העתידית שלך או הקבלה לאוניברסיטה. הילדות היא זמן שבו צריך לעשות טעויות, להרים את עצמך ולעבור הלאה, ולא לשאת את המורשת של כל מה שאי פעם עשית איתך".
לרמות את האלגוריתם
אחד ממחקריה התמקד בשיחות עם צעירים עם קשיים נפשיים, ובפעילותם אונליין. "בשנים האחרונות, הקולגות שלי ואני ראיינו 60 צעירים עם קשיים נפשיים, חלקם חמורים", היא מספרת. "רצינו שיראו לנו את עולם האונליין כפי שהם ראו אותו, וגם ייעצו לנו מה צריך לומר לקובעי מדיניות, ולתעשיית הטכנולוגיה - כדי לתת להם קול". באותן שיחות עלתה לא מעט מודעות על אופן הפעולה של הפלטפורמות - "הם דיברו הרבה על האלגוריתמים. מתבגרים מאוד מודעים לזה שבמקום למצוא את מה שהם רוצים אונליין, תכנים נדחפים אליהם. הם מרותקים מזה, אבל גם מזהים שהפלטפורמות עוצמתיות מדי עבורם, אז הם מנסים למצוא עיקופים, לרמות את האלגוריתמים כך שיקבלו מיקס תכנים, ולא רק את הדברים שמשחקים לבעיות הספציפיות שלהם. למשל לסמן לייקים על סוגים אחרים של תכנים או לשמור תכנים כך שיוכלו להגיע לחוף מבטחים כשהם מרגישים שהם במרחב אפל".
"הילדות היא זמן לעשות טעויות, להרים את עצמך ולעבור הלאה, ולא לשאת את המורשת של כל מה שאי פעם עשית איתך"
למרות אותה מודעות, ליווינגסטון מתארת גם הרבה האשמה עצמית, "הם אמרו שבילו יותר מדי זמן בצפיה בסרטונים ובתמונות אפלים ומדכאים ובסוף הרגישו נורא ואמרו שזו אשמתם". הם נגעו גם במורכבות של הפיכת סביבת האונליין לבטוחה עבורם - "הם לא רוצים להיות בסביבה מצונזרת, או ילדותית. אבל הם רוצים יותר יכולת לבצע התאמה אישית לאלגוריתמים. הם מדברים הרבה על איך אנשים שונים עשויים לקבל טריגר מסוגים שונים של תכנים. אם קשה למישהי לראות תמונות של נשים שמזכירות אותה, אבל נראות רזות ויפות יותר, אנחנו לא הולכים להגיד - בואו נוריד את התמונות של נשים יפות וצעירות מהאינטרנט, זה יהיה מטורף, אבל הם לא יודעים איך להגן על עצמם מתחושת הלחץ שזה עשוי לגרום".
עוד נושא מעניין שעלה בשיחות הוא תהליך ההתבגרות, שהם עוברים גם אונליין. "צעירה אחת הקימה קהילה לעזרה עצמית אונליין, והפכה מקור לשנאה כשהקהילה התפרקה. היא פתרה בעיה אחת אבל מקבלת אחרת. אז זה לא רק שהם מדליקים את הטלפון וחווים משהו. הם במסע".
יש הרבה שיח על אם האלגוריתם צריך להיות מפוקח או מוגבל. מה דעתך?
"כמו שאמרתי, דיון על רגולציה לא צריך להיות על צנזורה של תכנים. אנחנו צריכים למצוא דרך לבצע רגולציה על ריכוז וקידום התוכן. לקרוא לשקיפות. יש מיליוני אלגוריתמים, והם עובדים על דאטה בדרכים שאפילו החברות לא בהכרח מבינות. אבל צריך להיות אפשרי להטיל רגולציה על הפלט - אם הפלט הוא ריכוז עצום של סוג תוכן מסוים, צריכה להיות דרך לזהות את זה, לעצור את זה ולקרוא לתוכן מעורב יותר. אם הארגון שמקדם את הפלט יישא באחריות להשלכות, אני חושבת שהפלטפורמות יחלו לטפל בסוגיה הזו".
איך היה לך כל השנים האלה לחקור משהו שמשתנה כל הזמן?
"מתיש, הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר. לפני חמש שנים ראיינתי ילדים, ולא שאלתי על טיקטוק. אז אנשים כבר אומרים שהמחקר מיושן. גם הנושאים שקובעי המדיניות עסוקים בהם כל הזמן משתנים - מפורנוגרפיה, לדברי שטנה, ל-AI וכו'. ביליתי חלק גדול מהקריירה שלי בתקווה שהייתי היסטוריונית, שיכולה לחקור אוביקט קבוע שלא זז ברגע שחוקרים אותו".
