בקהילת "סימס 4" הישראלית בפייסבוק נזעקה לפני זמן מה זעקה דחופה: "איפה אני מוצאת בית חולים?". אם לרגע נטרדתם מההקשר התקופתי, אל חשש. בית החולים שמפרסמת הפוסט חקרה לגביו נדרש בשביל אחת הדמויות שלה, שכנראה נפצעה בעולם וירטואלי לחלוטין, וגם אם הפציעה תחמיר ולא יימצא רופא דיגיטלי הגון אחד שיֵדע להציל אותה, השחקנית השולטת במשחק תוכל לצאת ממנו מבלי לשמור את ההתפתחויות ולהתחיל בפעם הבאה מחדש כאילו לא קרה כלום.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
יכול להיות שלא מעט מכם מצאו מפלט מתעוקת הימים הנוכחיים במשחקים בעולמות וירטואליים (מחקר קובע שכל אדם שלישי בעולם הוא גיימר, ותעשיית המשחקים העולמית מגלגלת מחזורי כסף גדולים פי שלושה מכל תעשיית המוזיקה והסרטים יחד). עד לפני עשור או שניים משחקי מחשב נחקרו בעיקר בהקשר שלילי – התמכרויות ודיכאון והשפעתם הלא מיטיבה הכללית – אבל עם הזמן הולכים ונחשפים גם הצדדים החיוביים והקונסטרוקטיביים של ההרגל הזה, במינון הנכון כמובן. בימים כמו אלה, כפי שנהוג לומר, לא מעט גיימרים מוצאים את המקום הבטוח שלהם בעולמות וירטואליים מנחמים ומטעיני אנרגיה.
ליאור שמחי, 27, משחקת בעולמות וירטואליים מאז שהיא זוכרת את עצמה, בהתחלה עם האחים הגדולים שלה ואחר כך לבד. לפני כארבע שנים היא לקחה הפסקה "כי התבגרתי, ויש עבודה וחיים", אבל מאז שהחלה המלחמה היא מוצאת את עצמה חוזרת למייפל סטורי - משחק תפקידים רב-משתתפים שמציב בפני השחקנים משימות שונות ברחבי העולם. "כשהכול התחיל שקעתי מאוד בחדשות ושאבתי את הזוועות", היא מספרת, "ואז ראיתי דרך קהילה בפייסבוק שהמון ישראלים חוזרים למשחק והחלטתי לתת לזה צ'אנס. זה הזכיר לי משהו מאוד נוסטלגי ובטוח, תחושה טובה ותמימה של משהו מהילדות. במשחקים האחרים ששיחקתי בהם קודם, רובם משחקי יריות, אני לא נוגעת עכשיו בכלל. מאוד קשה לי לשחק משחקי לחימה וכל מה שקרוב למציאות של מה שקרה לנו".
ריפרש
מלחמת הכטב"מים / עם מתן ינקו
21:17
את נכנסת יותר למשחק בתקופה הזו?
"בגדול אני משחקת כל יום אחרי העבודה. מצאתי המון חברים מחו"ל מתקופת הקורונה, שגם אז חזרתי לשחק, והם שואלים לשלומי בתקופה הזאת - כי אם אני חוזרת, כנראה שיש משהו שקשה לי להתמודד איתו".
ליאור שמחיאלבום פרטיקורה שהמציאות נכנסת למשחק?
"אני לא נתקלתי בזה. זה לא משחק פוליטי בשום צורה ולא ראיתי הכרזות פוליטיות. אני חושבת שרוב העולם, כשהוא מגיע לשחק ולמצוא מפלט, הפוליטיקה לא שייכת לשם. גם הם בורחים מהמציאות שלהם באיזשהו אופן. באינסטגרם או בטיקטוק זה תמיד קיים וזה קשה, לא באמת בא לך לראות כמה אנשים שונאים אותך בעולם. כרגע זה מאוד משחרר, ונעים לתקשר עם אנשים שלא שופטים אותך".
ההשוואה לתקופת הקורונה היא לא מקרית. לדברי בלה וורוביוב, מנהלת תחום דאטה, נכסים דיגיטליים ומדיה בחברת טבע, בתקופת המגפה חלה נהירה לעולמות המספקים אסקפיזם אינטראקטיבי, כלומר נרשמה עלייה במספר האנשים שנכנסו למשחקים וירטואליים ובשעות המשחק שלהם, כתוצאה מחיים מאתגרים יותר מבחינה פסיכולוגית או פיזית. "מרבית הפרמטרים אכן חופפים", היא מסבירה: "בדידות, חוסר שליטה, מצוקה נפשית וכדומה, והאבולוציה הגדולה שמתרחשת בעולמות הגיימינג מבחינת גרפיקה, אימרסיביות (היכולת של הסביבה הווירטואלית להעסיק את החושים והתודעה של השחקן - ס"ש) ורמת אינטראקציה, רק מעלים את הנתונים משנה לשנה ומאוד מגדילים את טווח הגילאים והקהלים שנמצאים בה. היום גם אנשים מעל גיל 70 מצטרפים לעולמות הגיימינג. מעבר לכך, בדומה לתקופת הקורונה, גם בתקופת מלחמה אנשים ממעטים לצאת מהבית לשם בילוי, פגישות, הנאה וחברים - ובדיוק את זה מחליפות פלטפורמות גיימינג".
על אילו צרכים או מצוקות זה עונה?
"צרכים בסיסיים – הפוגה מבדידות, תחושת שייכות, מתן תחושת שליטה, הצורך בסיפוק כתוצאה מהתגברות על קשיים וכמובן מרחק מהמציאות הקשה".
בימים כתיקונם רובנו משוועים לקצת זמן פנוי, אבל בתקופת מלחמה הזמן הפנוי הזה, שמתרחב לפתע על חשבון פעילויות אחרות, עלול גם להפוך למלכודת. במובן הזה משחקים וירטואליים הם פתרון קל וזמין. "אני מאוד עסוקה במה שקורה", מספרת לירי בר, 25, שנמצאת בעולמות הסימס מגיל חמש בערך. "אם זה לקרוא חדשות או להתנדב, הימים מרגישים ארוכים ולא נרדמים בלילה, קמים מוקדם והכול כבד".
"גם בסימס יכולים לקרות אירועים לא נעימים, אנשים מבוגרים שמתים, שריפות שפורצות, ואם לא מטפלים טוב בתינוק יבואו וייקחו לך אותו, אבל יש אופציה של לצאת בלי לשמור אם קרה משהו שאת לא מרוצה ממנו. כולנו היינו שמחים למידת השליטה הזאת במציאות אם זה היה אפשרי עכשיו"
"בחודש האחרון זו פשוט הדרך היחידה שלי להעביר את הזמן", היא משתפת. "אני מתחילה לשחק ופתאום עברו שלוש שעות, כשבכל סיטואציה אחרת הזמן מרגיש כאילו הוא נמתח כמו מסטיק. פתאום בשבע בערב יש שלוש שעות שאפשר רגע לעשות משהו אחר, שהוא קליל ולא מול אף אחד, בלי התחושה הזאת שתמיד יש מישהו לדאוג לו".
מה הקסם של המציאות במשחק?
"יש המון היגיון בסימס, הכול מבוסס על סיבה ותוצאה, בניגוד למציאות שלנו, שהחוזה הבסיסי של סיבה ותוצאה הופר בה. גדלתי במחשבה שאני אתגייס ואשלם מיסים ואלך לעבוד והיקום ישמור עליי בחזרה, שזה היגיון של משחק מחשב. אני אדאג שהסימים שלי יאכלו וישנו וילכו ללמוד והם יהיו מרוצים - משהו שאני לא מצליחה לקיים בחיים, כי אני ישנה ואוכלת ועדיין לא מבסוטית. אני חיה בעולם שאני לא תמיד מצליחה להסביר אותו.
"בתור ילדה, המציאות בסימס היא גרסה של מה שחשבתי שקורה כשמתבגרים - בונים בית והולכים לעבודה, ויש תינוק שגדל - אבל כאדם מבוגר המציאות הרבה יותר מסועפת ומורכבת ממה שהמשחק מציע, שזה משטח לגמרי את איך שהחיים נראים, אבל עדיין אלה חיים".
את משחקת יותר מאז המצב?
"חד-משמעית כן, בשגרה שיחקתי פעם-פעמיים בשבוע, מאוד סולידי. מתחילת המלחמה אני עומדת על 150 שעות בשבועיים, 70 שעות בשבוע, יש סשנים מאוד ארוכים. זה לא מעט ולא כל כך בריא לידיים ולעיניים וצריך מדי פעם להתאוורר, אבל אני בן אדם עם המון תחביבים ואני לומדת בקורסים, ופתאום הכול התבטל והכל בבית, וזאת המציאות שאני יכולה להמשיך ולקיים. אגב, גם בסימס יכולים לקרות אירועים לא נעימים - אנשים מבוגרים שמתים, שריפות שפורצות, ואם לא מטפלים טוב בתינוק יבואו וייקחו לך אותו - אבל יש אופציה של לצאת בלי לשמור אם קרה משהו שאת לא מרוצה ממנו. כולנו היינו שמחים למידת השליטה הזאת במציאות אם זה היה אפשרי עכשיו".
"עולם שבו יש לי שליטה"
אחרי 15 שנים של גיימינג החליט יעקב קלמינסקי, 26, שהוא פורש. כשהיה בן ארבע נהג לצפות באבא שלו משחק במשחקי יריות קלאסיים, ולאט-לאט הפכו העולמות הווירטואליים לחלק מהיומיום שלו. "בתור ילד הרגילו אותי לשחק ולא היו לי יותר מדי פעילויות מעבר לזה. בכיתה ה' בערך הגעתי למייפל סטורי, כל החברים שלי שיחקו בזה למרות שלא הבנו מה אנחנו בעצם עושים במשחק, לא התקדמנו או השתפרנו, סתם שיחקנו ונהנינו מהחברה.
יעקב קלמינסקיאלבום פרטי"בתיכון שיחקתי יותר, והעדפתי משחק במחשב על יציאה עם חברים כי היו לי הורים שמרנים יחסית - אני בא מבית רוסי, ואם הייתי אומר שאני רוצה לישון אצל חברים או לצאת למקומות שהם מרגישים שהם לא בטוחים, לא היו מרשים לי".
כשקלמינסקי עבר ללמוד בתיכון בבאר שבע שלא אהב, המשחקים מילאו פונקציה נוספת: "פרקתי שם את כל הרגשות השליליים שחוויתי בבית ספר. ידעתי כבר איך להשיג את הדברים האיכותיים והיה לי מחשב עם ביצועים טובים, וזה מילא לי את הפינה של 'אין לי שליטה בחיים שלי'. גם לא הייתה לי ההבנה שיש אפשרויות פרודוקטיביות או אחרות שיכולות להסב לי הנאה".
איך זה מילא לך את הפינה?
"זה עולם שבו יש לי שליטה. אני יכול לעצב את הדמויות שלי, אני יכול לבחור משימות, אם אני מצטיין במשימה זה מכסה אולי על הציונים הנמוכים והתחושה של הכישלון הפנימי. זה מילא אותי בסיפוק אחרי יום קשה, שזה משהו שעזר לי מאוד בשירות הצבאי. בסופי שבוע הייתי מריץ משחקים ששחררו אצלי הרבה לחץ. אחד האפקטים של המשחקים הוא פריקה של רגשות עזים, זה אחד המפלטים. לא משנה אם זו דמות דו-ממדית כמו מייפל סטורי, אני עדיין מתחבר אליה, זה אני עכשיו".
פציעה שחווה קלמינסקי במהלך השירות הצבאי שלו הביאה אותו להבנה שעומדות בפניו שתי אפשרויות: "להמשיך באותה מתכונת, כלומר להשקיע את עצמי בגיימינג, או להתפתח בכיוון אחר. המנטליות שלנו כבני אדם דוחפת בדרך כלל לכיוון הדרך עם הכי פחות התנגדות או מאמץ, בגלל התגמול המהיר. אם אני יכול לקבל שם את אותה תחושה של סיפוק מיידי, למה שארצה לחקור אזורים אחרים? אבל הבנתי שאם אני אמשיך לשחק אני לא אצליח לחיות חיים נורמליים, כי זה הולך לבזבז לי זמן ולהסיח את דעתי. זאת המהות של המשחקים, השאלה היא איך אתה משתמש בזה לטובתך במקום להשתעבד לזה".
קלמינסקי הנהיג לעצמו הרגל להוריד משחק בסוף סמסטר, לשחק בו שבוע כדי לשחרר לחצים ולהפסיק. בתקופה האחרונה הוא חזר למייפל סטורי, כשנוכח שההתמודדות עם המצב הנוכחי קשה לו. "הבנתי שיש לי שני צרכים", הוא מפרש, "הצורך להוציא את העצבים על האויב, וגם האלמנט של הסרטונים הקשים שיצא לי לצפות בהם, ואני צריך להחליף את הזיכרון או להגיע למצב שאני לא חושב רק עליהם. אז אני אצפה בדברים אחרים במסך כדי להחליף את הזיכרונות במשהו אחר".
למה דווקא מייפל סטורי ולא משחק אחר?
"בגלל הערך הנוסטלגי, זה מזכיר לי תקופה שבה היינו ילדים ולא היו מצבים כמו עכשיו. גם חברות הגיימינג מבינות את זה. יש מגמה לקחת משחק שכבר מזמן התקדם והשתנה ולהוציא שוב את הגרסה הקלאסית, כדי למשוך את המבוגרים בני ה-30 לשחק בו. יצא לי לדבר עם מישהו שסיפר לי שהוא היה בטבח בנובה ושהוא משחק במשחק הזה, ואני חושב שלפחות מהבחינה הזאת זה נותן תחושה של שליטה, בעיקר לאנשים שמרגישים חסרי אונים, גם אם זה בעולם קטן ולא מציאותי".
על ההקשר האסוציאטיבי של המילה אסקפיזם אפשר ללמוד הרבה מהמקבילה שלה בשפה העברית, בורחנות. לבריחה אין משמעות חיובית, והיכולת של משחקי מחשב, עם דגש על עולמות וירטואליים, לשמש כלי יעיל לאסקפיזם לא זכתה להערכה רבה, בלשון המעטה - אבל גם התפיסה הזאת משתנה תוך כדי תנועה.
"בריחה אמנם יכולה להגיע להיבט שלילי של התמכרות או הגברה של גורמים שליליים, אבל מבחינתי גיימינג הוא אסטרטגיית התמודדות", מסביר ד"ר אלחנן גזית, מרצה, חוקר ויועץ גיימינג, מטאברס וחדשנות דיגיטלית. "גיימינג הוא עוגן שמאפשר לי לבטא את עצמי, להעצים את עצמי עם אווטאר שמחבר אותי עם קהילה או לוקח את הפנטזיה שלי על כוח ומיישם אותה. וככל שהסטרס והאי-ודאות עולים, נראה יותר שחקנים שמשחקים יותר זמן ובתדירות יותר גבוהה, וזה לאו דווקא רע".
אלחנן גזיתאלבום פרטימה הופך גיימינג לאמצעי אסקפיזם מתגמל יותר?
"אם נניח אני אקרא ספר או אצפה בסרט כדי להשכיח מעצמי מראות קשים, זה משהו מאוד נקודתי וחד-פעמי. משחקי מטא מושכים כי מעבר להעצמה ואוטונומיה יש התקדמות והשתכללות. רמת האינטנסיביות והחיבור שלי עם דמויות במשחק שמשתכללות, ורמת השליטה שלי והשיפור ככל שאני מתקדם, היא מאוד מפתה.
"אני יכול להיכנס לתיאורים ולדמויות של ספר למרות שהוא ליניארי, אבל כשאני גיימר אני לא רק השחקן אלא גם הגיבור הראשי והבמאי והתסריטאי. יש לי תחושה שאני ממש בפנים, והאימרסיביות הזאת היא חלק מאוד משמעותי מהאסקפיזם. בגלל שמשחקים עובדים על החושים שלנו בהנדסת אושר, יש לי תחושת נוכחות שאין לה תחליף - ואם אני מניף דגל ישראל תוך כדי, זה גם מעודד תחושת שייכות".
עולם ללא סכנות
אורפז חזן, 24, משחקת בסימס מאז שהייתה ילדה, אלא שמעבר לזירה יצירתית ומשחקי תפקידים העולם הווירטואלי סיפק לה גם מרחב בטוח, לאחר שחוותה בגיל צעיר תקיפה מינית על ידי שכן. "זה עזר לי מאוד לצאת מזה", היא משחזרת, "ואחר כך גם בתקופה של חרם ואפילו היום. כשלא מצאתי שום דבר בטוח בעולמנו, הסימס והעולם הווירטואלי היו העולם היחיד שבו מצאתי את עצמי ללא סכנות".
אורפז חזןאלבום פרטימה במשחק סייע לך להחלים?
"סימס זה תמיד לבד. זה האזור הבטוח שלך, את בונה את המשפחה שבנית ואת הדמות שרצית להיות, את השאיפות שלהם. כבר בסימס 2 נכנס העניין של הייעוד של הסימים. זה היה קיצוני, ברמה שאם הם לא מצליחים להגשים את עצמם הם משתגעים ואתה צריך לשלוח אותם לטיפול. אתה חייב לדאוג להם, ואם אתה לא מטפל בילד הרווחה מגיעה ולוקחת אותו, והכול ברמת דיוק מדהימה. זה עולם שיש בו גם צדק, לא רק היגיון".
"שיחקתי עם רוסים מדגסטן, שיומיים קודם אנשי העיר שלהם תקפו נוסעים במטוס ישראלי. תוך כדי משחק אני מצליח לדבר איתם על המצב ולהסביר להם למה אנחנו צודקים. מי יודע, אולי אחרי ה-40 דקות האלו הם המשיכו לספר את הסיפור שלי ולגלגל אותו"
חזן עוסקת כיום בין היתר ביצירת תוכן באמצעות הסימס, והיא מעורבת בקהילות של ילדים סביב המשחק. "עולם הילדים הוא עולם שצריך לתקן ולעזור לו, ואני אוהבת לגשת לילדים היום עם התוכן הזה", היא מסבירה. "אני רואה שהם מוצאים את המקום הבטוח שלהם שם. אפשר ללמוד המון על הילד מהאופן שבו הוא בונה את העולם שלו, הפסיכולוגית שלי ידעה לאתר את החסכים שלי בעולם שבניתי. זה כמו ציור".
איך זה מתבטא במציאות הנוכחית?
"בתור אדם בוגר התרגשתי שאני הולכת לאיבוד בחדשות, והשתמשנו במשחק כדי להוציא את הילדים מהאינסטגרם והטיקטוק, שלא ייחשפו לתוכן שלא הגיוני לגיל שלהם - 13 ומעלה. לא יכולתי לדמיין ילדים בגיל שלהם נחשפים לתוכן כזה. היום אנחנו משתמשים בקהילה שלנו כדי לעודד ילדים לדבר על התחושות שלהם גם בקשר למצב, ומזכירים להם לא להיכנס ולעשות דברים שהם אוהבים".
"זה משחק שאתה כמו אלוהים בו", מחדדת יפית עזרא, 32, שחזרה לשחק אחרי הפסקה ארוכה. "אתה מחליט מי האנשים ומה הם יעשו, מה ההישגים שלהם, וזה מאזן את חוסר השליטה בחוץ. זה הזוי, אבל במשחק אם מישהו מת מקסימום אתה לא שומר, וכשאתה חוזר הוא חי. הטרגדיות הרבה פחות כואבות. כשהייתי בתיכון מחקתי את המשחק כי הגעתי למצב שאני משקיעה בדמויות אבל לא בחיים שלי, והזמן הזה, לאן הוא הולך? אבל כאדם בוגר אני אומרת 'ניקח את זה כאוויר לנשימה', ואז משחררת".
אלא שלפעמים המציאות דווקא כן מחלחלת אל העולמות הווירטואליים, וגם שם יש מי שמוצא את היתרונות. בסוף אוקטובר העלתה אם ישראלית לשני ילדים בני שש ועשר פוסט לפייסבוק שבו דיווחה על "מתקפת טרור" שהתרחשה באחד המשחקים בפלטפורמת הגיימינג רובלוקס, שאמור להיות מותאם לכל הגילאים. במהלך המשחק אווטארים לבושים מדים שאחזו בדגלי פלסטין וסעודיה השליכו רימונים וירטואליים לעבר שחקנים ישראלים. שבוע לאחר מכן השתתפו כ-300 אלף איש ב"חוויה" אחרת – הפגנה וירטואלית למען פלסטין.
גל רוחקיןאלבום פרטיגל רוחקין עובד בחנות לציוד גיימינג בקריית גת, פעיל בתחום ההסברה הישראלית במסגרת קבוצות ייעודיות ומשחק במשחקים רבי משתתפים ברשת. הוא מעיד שהוא מוצא את עצמו לא פעם "מסביר" אל מול אזרחים מרוסיה ומול שחקנים ערבים. "אני משחק בקאונטר סטרייק, ולפתע אני משחק עם רוסים מדגסטן, כשיומיים קודם אנשי העיר שלהם תקפו נוסעים במטוס ישראלי. תוך כדי משחק אני מצליח לדבר איתם על המצב ולהסביר להם למה אנחנו צודקים. מי יודע, אולי אחרי ה-40 דקות האלו הם המשיכו לספר את הסיפור שלי ולגלגל אותו".
רוחקין, שמעדכן שמאז שהתחילה המלחמה כמות הלקוחות בחנות הכפילה את עצמה, מספר שנתקל בקרבות במשחקים על בסיס ישראל-פלסטין, "אבל אני והחבר'ה שלי כבר לא שמים על זה יותר מדי, אחרי שאנחנו רואים שאין עם מי לדבר, אנחנו מתעסקים במשחק ומנצחים אותם, וזה הדובדבן שבקצפת, אין כמו ההרגשה המתוקה לנצח את מי ששונא אותך".
Sorry, alarms
רועי נורמנד, 26, מקיים מערכת יחסים הדוקה עם מייפל סטורי מאז שהיה בן עשר. הוא מתגורר ביהוד, ש"היא אומנם לא הדרום אבל גם פה כמות האזעקות עלתה משמעותית, ומרפי אוהב לתפוס אותי תמיד באמצע רגע מאוד חשוב ואינטנסיבי במשחק", הוא צוחק, "אבל האמת היא שרוב השחקנים מחו"ל ממש מבינים ומכבדים את העניין, במיוחד כשיש הרבה ישראלים במשחק והתופעה מוכרת להם אחרי שנים של ניסיון עם ישראלים במשחקים. במקרה הצורך הם מגינים עליי שלא אמות בזמן הזה, אם כי למות זה לא סוף העולם במשחק. מספיק לרשום 'sorry, alarms' והם מבינים מה קורה, וגם שואלים אחר כך אם הכול בסדר ומוודאים שאף אחד לא נפצע".
נורמנד אוהב את האספקט החברתי במשחק ואת האפשרות לצ'וטט ולהכיר אנשים מכל העולם. "זה יותר קל שם מבכל פלטפורמה חברתית אחרת שאני מכיר", הוא אומר. "אפילו בשעת מלחמה אני יכול למצוא את עצמי משחק ומדבר שם עם אנשים שיכולים לשנוא את ישראל ולתמוך בפלסטין. אני יכול לבחור ולנסות ללבוש את חליפת ההסברה הישראלית שלי ולריב איתם כל היום, אבל אני בוחר שלא, כי אני לא מרגיש שזה המקום לערב בו פוליטיקה".
אבל לא כולם חושבים ככה.
"בואי נגיד שלא יצא לי לראות אנשים שהביעו תמיכה בטרור במשחק והתחמקו מעונש. בקטע הזה המנהלים עושים עבודה טובה, אבל עדיין תמיד מבאס להתחבר למשחק ולראות הודעות בסגנון Free Palestine כשכל מה שאתה מחפש זה קצת שקט מכל הרעש הזה. אני ממש לא בן אדם עם לב חלש ואפילו די אדיש, אבל יש גבול לכמות הסיקורים והדיונים שאני יכול להקשיב להם. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי המחשב. חברה שלי, לדוגמה, לא גיימרית כמוני, והיא הרבה יותר שקועה בחדשות. אני באמת לא מבין איך היא לא יוצאת מדעתה".
