כל מי שגדל בשנות ה-80 יוכל להזדהות עם הריגוש הכרוך בלהדליק מחשב ישן או לשחק פק-מן בקונסולת אטארי מקורית. אבל רק מעטים יקדישו את חייהם כדי לשים יד על כל פריט נוסטלגי שנותר מהתקופה. אחד מהם הוא רמי שקד, בן 50, איש הייטק ביום ואספן מושבע של מחשבי ומשחקי רטרו בשאר שעות היממה. "אובססיה מטורפת", הוא מגדיר את התחביב הלא ממש שגרתי שלו.
עוד כתבות שיעניינו אתכם:
לפני עשר שנים החליט שקד שהוא רוצה לחזור אחורה בזמן כדי להשיג את כל קונסולות המשחקים שהיו לו בילדותו, ובעיקר את אלה שלא היו לו. "אם אני אנסה להיות איזשהו פסיכולוג בגרוש, זה מגיע מאיזשהו חסך מהילדות של הדברים שלא היו לי", הוא מספר, "שנים אתה סוחב את זה איתך, איזושהי קונסולת משחק מגניבה או איזה מחשב שעלה מלא כסף ולהורים שלי לא היה מספיק בשביל לקנות לי. הפריט הראשון שהצלחתי להשיג זה אטארי 2600, סגירת מעגל למשהו שפשוט לא היה לי באותה תקופה".
לשמחתו של רמי, אשתו מפרגנת לתחביב שגוזל לא מעט זמן, כסף ומקום. קומת המרתף בבית של בני הזוג בנס ציונה מוקדשת כולה לאוצרות הישנים: מחשבים ישנים של אפל, סדרת מחשבי קומודור וכל הסדרות של אטארי. לצדם נמצאים כל המשחקים הקלאסיים של שנות ילדותו - האחים סופר מריו, סוניק, פק-מן, פולשים מהחלל (Space Invaders), דונקי קונג (Donkey Kong) ועוד.
>>הצטרפו לקהילת הטכנולוגיה שלנו בפייסבוק<<
איפה הוא מוצא את כל האוצרות האלה? זה האתגר הגדול באמת. "אנחנו מוצאים אותם בשוקי פשפשים בארץ ובחו״ל או בבוידעמים של אנשים שפשוט הלכו לעולמם", מספר שקד, "אחת הדרכים היא פשוט להתיידד עם עובדי זבל, כי אצלם בסוף הכל נמצא. יש לפעמים סיטואציות שבהן אני עוצר את הרכב ליד איזה פועל זבל ואני פשוט משאיר לו את הטלפון שלי. מתישהו הוא יתקשר אליי ויגיד לי 'שמע רמי, זה מעניין אותך?'".
הפורטנייט של אז
רוצים דוגמה? שקד מספר על עובד תברואה מטבריה שהתקשר אליו לאחר שמצא שקית עם משחק אינטרטון ישן: "תוך שעה בערך זה היה בתל אביב. הוא שלח במונית ספיישל אליי את הדבר הזה - שילמתי לו כמובן גם על המונית וגם על המכשיר עצמו". המשחק שהוא הכי התאמץ להשיג נקרא "Beyond Castle Wolfenstein", או "הטירה הנאצית" בעברית. "זה משחק כזה ממש מגניב. אתה סוג של חייל במלחמת העולם השנייה שנכנס לתוך טירה נאצית, שהיטלר נמצא שם. אני חושב שזה הפורטנייט של אז".
יש רק חוק אחד: אם מוצאים משהו - קונים ויהי מה. "זה יושב על השריטה העמוקה הזאת שלא יכול להיות שאני אמצא משהו איפשהו ואני לא אקח אותו", מתוודה שקד, "גם אם יש לי שלושה או ארבעה מאותו סוג, אני לא אשאיר את זה שם. אולי זה יישמע פסיכי, אבל מבחינתי זה כאילו להציל את את הפריט הזה כי לכי תדעי מה יקרה לו".
כשכבר מצליחים בדרך לא דרך לשים את היד על פריט רטרו מקורי, השאלה הגדולה היא האם הוא בכלל עובד. "הרבה מאוד מהדברים שעבדו בשנות ה-80 או ה-70 פשוט מתקלקלים", הוא מספר, "לפעמים מדליקים מחשב ושומעים איזה רעש וריח מוזר כי משהו בתוכו נשרף, אבל כשפותחים וזה פתאום עולה - וואו איזה הקלה. איזה כיף, הצלחתי להציל עוד מחשב מהכחדה".
מה המשפחה אומרת על זה?
"אשתי קודם כל מאוד מפרגנת, אבל יש לפעמים ירידות ועקיצות של 'מה, לא חבל על הכסף? ולמה אני צריכה עוד זבל בבית?' זה תופס מלא אבק ואחרי זה צריך לנקות את זה".
מה עם הילדים?
"התחביב של אבא לפעמים קצת מרים גבה, אפילו קצת פדיחות לפעמים. כשהם רואים אותי חוזר עם חיוך מאוזן לאוזן, עם איזה מחשב ישן, הם אומרים 'תגיד אבא, אתה פסיכי? מה קורה לך? מה אתה מתלהב מזה?'. אבל אני חושב שבתוך תוכם הם מאוד מעריכים את זה. אם אני צריך להתנבא, לדעתי כשהם יהיו בגילי, גם הם יאספו. לבן שלי יש נינטנדו, אז אמרתי לו 'שמע, בוא נקנה עוד אחד. אל תפתח את זה, שמור את זה בארון. עוד 50 שנה אתה תוציא את זה, תאמין לי זה יהיה רטרו'".
אל תתחדש, תתיישן
שקד לא לבד בעסקי האספנות, הוא חלק מקהילה של מאות אספני רטרו ששומרים על קשר באמצעות קבוצת פייסבוק בשם Retro Computers, The Israeli Group. "אנחנו עושים מפגשים", הוא מספר, "כל אחד מביא איתו איזשהו מחשב מגניב שהוא הצליח להשיג או איזושהי תוכנה מסוימת. אם מישהו מוצא משהו, אנחנו כותבים לו 'תתיישן' במקום 'תתחדש".
למרות שמדובר במשחקים ומחשבים ישנים, שקד וחבריו מתייחסים לתחביב האיסוף שלהם ברצינות גמורה: "אנחנו בעצם מבינים שאם אנחנו לא נעסוק בדבר הזה, אז זה עולם ומלואו שפשוט ייכחד ומה שיישאר זה כמה תמונות נוסטלגיות באינטרנט. התפקיד שלנו, כך אנחנו לפחות רואים, זה מה שנקרא להפיץ את הבשורה".