יוצרות תחושת FOMO תמידית, מגבירות השוואה חברתית, מעוררות צורך להציג תדמית מושלמת כלפי חוץ, חושפות לשיח מפלג ושלילי ובעלות מאפיינים ממכרים - זה רק קצה המזלג מהביקורת שמוטחת תדיר ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם וטיקטוק. כסוג של תגובת נגד לכל מה שהן מייצגות, הגיחו לאחרונה פלטפורמות חדשות, שמנסות להגדיר מחדש מה זו רשת חברתית - ומצליחות לצבור פופולריות רבה בקרב צעירים. אבל האם יש להן סיכוי אמיתי לאתגר את ענקיות הסושיאל? והאם הן באמת מציגות מרחב חיובי יותר?
עוד בנושא:
הכוכבת החדשה ביותר היא אפליקציית "Gas", שכבר כובשת את פסגת טבלאות ההורדות במכשירי אפל, למרות זמינות חלקית בלבד בארה"ב. לאחרונה, אחד ממייסדי האפליקציה, ניקיטה ביר, אמר כי יש לה מיליון משתמשים פעילים יומיים, ומצטרפים אליה 30 אלף משתמשים בכל שעה.
שם האפליקציה מגיע מביטוי הסלנג "To gas up", שפירושו להעניק למישהו מחמאה. בכך בדיוק האפליקציה מתמקדת, כאנטיתזה לשיח האינטרנטי שהופך פעמים רבות לשלילי ובריוני. נערים ונערות שמשתמשים באפליקציה מקושרים לנערים נוספים שלומדים איתם באותו בית ספר. בכל פעם מוצגים להם סקרים שונים על חבריהם ללימודים, בעלי אופי חיובי ומחמיא בלבד ("למי יש את החיוך הכי יפה?", "מי הכי אמיץ?" ועוד), והם נדרשים להצביע לאחת מהאפשרויות המוצגות. מי שזוכה בסקר מקבל התראה בדמות להבה. המענה על הסקרים הוא כביכול אנונימי, אך ניתן לקבל רמזים לגבי המצביעים (כמו מגדר ושכבת גיל), ובנוסף קיים פיצ'ר בתשלום בשם God mode שמאפשר לחשוף את זהות המשיבים. אין הודעות פרטיות באפליקציה, כדי למנוע בריונות.
אפליקציה פופולרית נוספת, ותיקה רק במעט יותר מ"גז", היא BeReal שמגיעה מצרפת. היא מונה מעל 20 מיליון משתמשים חודשיים ואפילו הוזכרה כבר במערכון של תכנית הסאטירה הפופולרית Saturday Night Live. אם הנטייה ברשתות כמו אינסטגרם ופייסבוק היא להציג תדמית נוצצת ומדוקדקת, על חשבון אותנטיות, ביריל רוצה שנציג את המציאות.
איך אפשר למנוע מהמשתמשים להציג מציאות מלוטשת? פשוט - קובעים להם בהפתעה מתי עליהם לשתף. פעם ביום המשתמשים מקבלים התראה שפותחת בפניהם חלון של שתי דקות, שבמהלכו יוכלו לצלם ולשתף את מה שהם עושים באותו רגע. הצילום של ביריל מתרחש סימולטנית מהמצלמה הקדמית והאחורית, כך שהוא למעשה תופס גם סלפי של המשתמש וגם את סביבתו. המשתמשים לא יכולים להמתין לרגע שבו יהיו במסעדת יוקרה או במסיבה כדי לשתף דווקא משם. כלומר, הם יכולים, אבל אם הצילום מתרחש אחרי חלון השתי דקות זה יצוין בפרסום, וכולם יידעו. בנוסף, אין פילטרים ואין כמעט אפשרות לטייקים נוספים של התמונה. אין גם מניין לייקים או עוקבים. התמונות נעלמות תוך 24 שעות, ורק משתמשים שפרסמו תמונה, יכולים לצפות במה שחברים אחרים פרסמו באותו יום.
אותנטיות או שיעמום?
למרות ששתי האפליקציות מציגות את עצמן כחווית סושיאל מיטיבה יותר, וצוברות כאמור פופולריות רבה, הן גם סופגות ביקורת. באתר של ארגון "protect young eyes" האמריקאי, שעוסק בבטיחות אונליין, ציטטו הורה שאמר כי "גז" עלולה לגרום לילדים לחוש דחויים: "בכל סקר יש מנצח ומפסיד ברורים, ואני מרגיש רע עבור הילדים שמתמודדים עם זה, במיוחד כי זה משווק כדבר חיובי. בכל פעם שילד מקבל גישה למידע דרך God mode, לגבי ילדים שהצביעו עבורם או נגדם, זה מזיק מבחינה פסיכולוגית. בין אם ההצבעות חיוביות וזה מוביל לצורך בהכרה חיצונית כדי להרגיש ערך עצמי, או שליליות שפוגעות בהערכה העצמית. זה כאילו שמבוגר חולני יצר את זה כדי לצפות בכאוס מתרחש". הארגון ביקר גם את העובדה שניתן לכלול בסקרים שמות של ילדים שכלל לא נרשמו לאפליקציה. גם השאלות, שחלקן בעלות אופי פלרטטני, והעובדה שהאפליקציה מציעה לשלם כסף כדי לחשוף את מי שענה על הסקרים האנונימיים, הופכת את העניין לבעייתי.
חלק מהביקורת על ביריל, שגייסה לאחרונה 60 מיליון דולר, נוגעת לכך שהחלון המצומצם שבמהלכו משתמשים יכולים לפרסם תמונה במהלך היום עשוי להפתיע אותם בזמנים מאוד לא מתאימים, כמו במהלך פרידה רומנטית או לוויה. עוד נטען כי אותו חלון זמנים מוגבל מביא לפספוס מטרת הפלטפורמה להציג תמונה אותנטית. ג'ייסון קובלר, עורך מדור הטכנולוגיה Motherboard באתר Vice כתב כי למעשה, רק מי שלא עושה משהו מעניין באותו רגע בכלל שם לב להתראה: "אם אינסטגרם הופכת את החיים של האנשים לנוצצים באופן מלאכותי, ביריל גורמת להם להיראות מאוד מאוד משעממים. בגלל שביריל שולחת התראה עם טיימר של שתי דקות לצלם תמונה, האנשים שהיא תופסת הם אלה שמסתכלים על הטלפון שלהם באותו רגע. לכן הפיד מראה רצף בלתי נגמר של אנשים ששוכבים במיטה, יושבים בשיעור, נוסעים בתחבורה ציבורית או עובדים בשולחן שלהם".
ביקורת נוספת על שתי האפליקציות נוגעת לסוגיות הקשורות לפרטיות - כמו ששיתוף המיקום בביריל למעשה חושף את מקום המגורים של המשתמש, ושגז גורמת לצעירים לשתף איתה את רשימת אנשי הקשר שלהם.
כלכלת תשומת הלב
גז וביריל ממשיכות מגמה של אפליקציות נוספות שרצו להוות אנטיתזה לרשתות הענק, וכל אחת מהן עושה זאת בפרשנות קצת אחרת - לוקט מאפשרת לשתף תמונות ישר לתוך מסך הבית במובייל של רשימת החברים, אליה ניתן לצרף עד 20 איש, שגייסה 12.5 מיליון דולר באוגוסט האחרון; פופארצי, שבה כל התמונות שמפורסמות בפרופיל של משתמש הן כאלה שחבריו צילמו ושיתפו, שגייסה 15 מיליון דולר ביוני, ואמרה שהיא בוחנת אפליקציה חדשה בשם Made with friends, שבה החברים של כל משתמש יוצרים עבורו את הפרופיל; ודיספו, ששואבת השראה ממצלמות חד-פעמיות ישנות - אפשר לצלם תמונות מבלי לראות אותן, עד ליום המחרת, ואז ניתן לבחור גם לשתף אותן, ללא כיתוב או אלגוריתם שמשפיע על הפיד. כולן זכו להייפ גדול והורדות רבות תוך זמן קצר, ולאחר מכן להצטננות מסוימת וירידה מהכותרות (במקרה של דיספו, אחד המייסדים, יוצר התוכן דיוויד דובריק אף נאלץ לפרוש על רקע שערורייה שהיה מעורב בה).
כאמור, הבידול מרשתות הענק הוא משהו שהאפליקציות החדשות מדגישות. כשמנכ"ל אינסטגרם, אדם מוסרי, סיפר על השינוי באינסטגרם לפלטפורמה ממוקדת וידאו לפני מספר חודשים, מנכ"ל דיספו דניאל ליס הצהיר בלעומתיות כי "אנחנו אפילו לא מציעים וידאו. אנחנו מתמקדים בשימוש בתמונות ליצירת זכרונות, שיתוף שלהם עם חברים, תחושה טובה סביב צילום, ומתעדפים כיף ובריאות נפשית". אלכס מא, מייסד פופארצי, אמר כי פייסבוק ואינסטגרם "נלחמות בתוך כלכלת תשומת הלב", ואיבדו את הכוונה המקורית שלהן להיות כלים לחיבור בשל המיקוד בפרסומות. פופארצי, לדבריו, "תזכה בטווח הארוך. היא מקום לחברים היום, ותהיה כזו גם בעוד עשר שנים".
הפלטפורמות החדשות מעלות שתי שאלות גדולות. הראשונה היא האם הן אכן כאן כדי להישאר. היום הן מושכות בגלל שהן מציעות פונקציות מצומצמות - הקסם שלהן הוא בפשטות שלהן, אבל לא ברור אם זו תצליח לשמר עניין אצל המשתמשים לאורך זמן. סכנה גדולה יותר בהקשר הזה, היא כמובן שהפלטפורמות הגדולות פשוט יעתיקו את מה שמייחד אותן ויהפכו אותו לפיצ'ר. ממש כמו שקרה עם קלאבהאוס - שהציעה רשת חברתית בפורמט חדש המבוסס על חדרי אודיו, זכתה לפופולריות מדהימה בתקופת הקורונה, ולבסוף הועתקה על ידי שורת פלטפורמות מוכרות ומבוססות יותר, ודי נשכחה.
למטא כמובן יש היסטוריה ידועה לשמצה עם העתקות כאלו - מהסטוריז, שניתן למצוא בכל הפלטפורמות שלה אך בכלל התחילו את דרכם כפיצ'ר ייחודי של סנאפצ'ט, ועד הניסיון להיאבק בטיקטוק באמצעות רילס (גם יוטיוב מציעה פורמט דומה כחלק מאותו קרב - שורטס). טיקטוק כבר השיקה פיצ'ר שמעתיק את ביריל בשם טיקטוק now - ששולח התראה יומית למשתמשים לצלם תמונה מהמצלמה האחורית והקדמית או סרטון של עשר שניות, זמין כפיצ'ר בפלטפורמה בארה"ב וכאפליקציה נפרדת בשווקים אחרים. גם אינסטגרם הוסיפה פיצ'ר בשם Dual לרילס, שמאפשרת לצלם בו זמנית מהמצלמה הקדמית והאחורית. אגב, יש טענות שגם ביריל עצמה מועתקת מ"Frontback", אפליקציית-עבר שאפשרה צילום באמצעות המצלמה הקדמית והאחורית בו זמנית.
ביר, ממייסדי גז, היה גם אחד ממייסדי אפליקציה דומה בשם TBH, שפייסבוק רכשה בעבר וסגרה. באקלים הרגולטורי הנוכחי בארה"ב יהיה קשה יותר לנקוט בטקטיקה הזו נגד מתחרות, אבל טריק ההעתקה עדיין עומד לרשותה.
השאלה הגדולה השנייה נוגעת לניסיון של אותן אפליקציות חדשות לשנות את הדרך שבה אנחנו משתמשים ברשתות חברתיות, ולהפוך אותן לחוויה כנה יותר, ספונטנית יותר, ופחות מפולטרת. האם הן ימשיכו להציע חוויה אמיתית יותר (או לפחות שמתיימרת להיות כזו) גם כשיצטרכו להתמודד עם אתגרי מונטיזציה ולהציג מודל כלכלי רווחי? ואולי בכלל יצליחו לגרום לענקיות לשנות כיוון ולהציע חוויה אחרת למשתמשים? או שכל זה יישאר בגדר טרנד חולף? ימים יגידו.
