יולי 2021, אחרי מפגש עסקי רב משתתפים בזום עם הצוות הבכיר של ענקית הסייבר האמריקאית ראפיד7 (Rapid7), ביקש אחד הבכירים בחברה מאלון ארבץ, אז סמנכ"ל וממייסדי אינטסייטס (IntSights) הישראלית, להישאר על הקו. "נשארנו רק שנינו. הוא שאל אותי אם יעניין אותנו לבחון 'אופציה אסטרטגית'. הבנתי את הרמז: זהו שם קוד שכיח בתעשייה לרכישה של חברה. אמרתי לו מיד שאנחנו לא מחפשים אופציות כאלו".
קצת פזיז, לא?
"ראשית, באמת הייתה לנו ביד הצעה להשקעה, ותיכננו לקחת אותה ולהמשיך לרוץ קדימה. ושנית, זו הייתה דרך מקובלת למשא ומתן כדי לקבל הצעה טובה יותר. אבל אמרתי לו, 'אם יש לכם הצעה טובה מאוד ואתם מוכנים לזוז מהר, נהיה מוכנים לבחון את האופציה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לראפיד7 אכן הייתה הצעה כזו וגם מוכנות לזוז מהר. בסוף אותו שבוע, לאחר מו"מ אונליין אינטנסיבי, נסגרה העיסקה. בהמשך הוסכם גם על הסכום: 350 מיליון דולר תמורת מכירת החברה ומיזוגה בראפיד7, סכום שהתחלק בין המייסדים והמשקיעים. חודשים ספורים אחר־כך, ארבץ, מיליונר צעיר, נשוי לסמדר ואב ל־4, כבר מצא את עצמו בדוקו "העשירים החדשים" של שי־לי שינדלר, שעסק בצעירי היי-טק כמו בעלה, ש"עשו מכה" בן־לילה. ארבץ, היום בן 35, כיכב שם על תקן החריג: חובש כיפה, יוצא ישיבת הסדר, שמכל היצע שכונות היוקרה שנפתח בפניו פתאום, החליט עם רעייתו לבנות את ביתם דווקא באור־עקיבא. עד שהבית ייבנה, אגב, הם עדיין מתגוררים בסמוך, בדירה שכורה ("3,600 שקל לחודש"). לעבודה הוא מגיע ברכבת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יותר משנה וחצי אחרי, ארבץ שוב על הגלגל: הוא הקים חברת סטארטאפ חדשה, "פוינטפייב", שמונה בינתיים 15 עובדים בלבד ומתמקדת במוצר בתחום תשתיות הענן, שטרם נחשף. בין לבין הוא חזר לאהבה ישנה שלו - הכתיבה, ואחרי תחקיר ממושך הוא מוציא בימים אלה ספר רחב יריעה, העוקב אחר לידתה והתפתחותה של תעשיית הסייבר בישראל ("ההגנה הטובה ביותר", הוצאת "סלע מאיר"). הספר נקרא בנשימה עצורה, וחושף את הסיפורים הקטנים והגדולים שמאחורי הקלעים, שהובילו להקמתם של הסטארטאפים הישראליים ולהצלחתם המפתיעה בעולם. לצורך הכתיבה הוא ראיין כ־45 מאושיות התעשייה בארץ - מגיל שוויד, מייסד צ'קפוינט וחתן פרס ישראל, דרך אסף רפפורט מ־Wiz, ניר צוק מפאלו־אלטו ושלו חוליו מ־NSO, ועד אל"מ י', מפקדה הנוכחי של יחידה 8200 - ושילב בספר תובנות שלהם ושלו, חלקן מפתיעות ומטלטלות.
אתה משבח את המדינה על יחסה לענף ההיי-טק - תחושת החופש, מיעוט הרגולציה, מדיניות המסים הנוחה - ואפילו מצטט את גיל שוויד, שאומר ש"התפקיד של המדינה הוא קודם כל לא להפריע". את המהפכה המשפטית של לוין ונתניהו לא העלית אפילו על דעתך.
"אני באמת חושב שזו תוכנית קיצונית מדי. אם רוצים לעשות שינויים - וזה לגיטימי - הם צריכים להתבצע בזהירות ובאחריות, ובצורה מתונה. אם זה יתבצע כך, אני חושב שלא תהיה פגיעה. בסוף, מה שתעשיית ההייטק בישראל זקוקה לו בתחום המשפטי כדי לפרוח זה זכויות קניין, דיני חוזים ונזיקין, ומערכת אכיפה יעילה וחזקה".
כלומר, מערכת משפטית חזקה ועצמאית, שעובדת מתוך שיקולים ענייניים.
"חד־משמעית. הרפורמה המוצעת כשלעצמה לא פוגעת בדיני חוזים, אבל היא מחזקת מאוד את הממשלה לעומת המערכת המשפטית, והחשש הוא מפני מדרון חלקלק. לכן אני חושב שיש מקום להגיע לפשרה, תוך הידברות עם כל הגורמים הרלוונטיים".
"כשדמיינתי מה אעשה אחרי האקזיט לא חשבתי על מכונית יוקרתית, יאכטה או בית מפואר, אלא על סצנה שבה אני הולך לכל המסגרות החינוכיות שעברתי בהן ותורם להן. וזה הדבר הראשון שעשיתי"
חלק גדול מהמרואיינים בספר הם מראשי המחאה כיום, כמו אסף רפפורט מחברת הסייבר Wiz, שהודיע כי החברה תוציא מישראל חלק מכספיה. הם טוענים שהאווירה שנוצרה סביב המהלך כבר פוגעת במערכת ובמוטיבציה של המשקיעים. אתה מרגיש בזה?
"המשקיעים מעורבים בחדשות, הם חלק מהרשתות החברתיות, ובסוף הם ניזונים מה'ווייב' שנוצר. הם לא מכירים באמת לעומק את המערכת. אני חושב שמדובר ב'ווייב' זמני. מה שחשוב זה מה יהיה התוצר הסופי של התהליך. אם נגיע לשינוי מתון - לטווח ארוך, לדעתי, זה לא ישפיע לרעה על ההיי-טק. מי שבעיקר משפיעים לרעה אלה הקיצוניים ואלה שמוכנים לעזוב את המדינה מחר".
אתה כותב הרבה על מרכיב הסולידריות, העזרה ההדדית, שמאוד מאפיין את ההיי-טק הישראלי.
"זה הדבר שהכי מדאיג אותי. אני מביא המון דוגמאות לגישה הבלתי אמצעית שיש כאן ליזמים, לבכירים, לבעלי ניסיון, שמוכנים לעזור. זה לא מובן מאליו וזה תורם מאוד להיווצרות התעשייה בארץ. אם יש משהו שיותר מטריד אותי אפילו מן הפרטים שעליהם יוסכם בסוף במהפכה המשפטית - זה הנושא. על כך הכול יקום ויפול".
כלומר, אם ההיי-טק יוכתם עכשיו בחותמת של "שמאל" - תהיה לכך משמעות הרסנית.
"מכמה היבטים. גם מההיבט של הסולידריות, אבל גם מההיבט של המחסור בכוח אדם. אנחנו לא מדינה שיכולה לייבא לכאן המוני מהגרי עבודה. זה אומר שאנחנו חייבים לשלב אוכלוסיות שנמצאות פה אבל עדיין לא הגיעו להיי-טק - וכן, הרבה מתוכם הם מצביעי ימין, ואנחנו רוצים שהם יצטרפו אלינו".
אתה לא חושש שהמעורבות של ההייטקיסטים תגרור בהמשך פעולת נקם ממשלתית נגד "השמאלנים" האלה?
"אני מתקשה להאמין. ישראל, ברמה הכלכלית, בנויה על ההיי-טק. צריך להיות משוגע כדי לפגוע בזה. פגיעה בהיי-טק תמשוך איתה את כל המדינה למטה".
ארבץ בא מבית ציוני־דתי בורגני קלאסי: אביו איש היי-טק, אמו כלכלנית. הוא נולד ברמת אביב. כשהיה בן 5 עברו ההורים להרצליה, ובגיל 13 — לרעננה. הוא למד בתיכון הטכנולוגי־תורני היוקרתי בכפר בתיה, מה שלימים חיבר אותו לרשת אמי"ת, שכיום הוא תורם לה, מייעץ ושותף לפרויקטים חינוכיים. בהמשך למד שנתיים בישיבת ההסדר בירוחם, והתגייס לשירות קרבי בסיירת אגוז. ליקוי רפואי שהתגלה אחרי חצי שנה, שיגר אותו לשלישות, ומשם סלל את דרכו ליחידה 8200. עם השחרור למד משפטים וחשבונאות באוניברסיטת תל־אביב.
הסטארט־אפ אינטסייטס שפתח ב־2015 עם חבריו לשירות, גיא ניצן וגל בן־דוד, הציע אלגוריתמים לאיתור איומי סייבר, ובתוך 6 שנים הפך לחברה בינלאומית עם 200 עובדים, מהם 100 בארץ, מאות לקוחות בעולם, ומכירות שנתיות של יותר מ־30 מיליון דולר.
ואז, בום, האקזיט, שמביא איתו בבת אחת סכום אדיר של כסף. התכוננת לדבר כזה?
"דווקא הרגשתי מוכן מהרבה בחינות. כסטארטאפיסט זו תמיד אופציה שמרחפת מעליך. כשדמיינתי מה אעשה אחרי האקזיט, אף פעם לא חשבתי על מכונית חדשה, יאכטה או בית מפואר, אלא על סצנה שבה אני הולך לכל המסגרות החינוכיות שעברתי בהן ותורם להן. וזה באמת הדבר הראשון שעשיתי - הרמתי טלפון למנהלים שלי מהיסודי ומהתיכון, לראש הישיבה בירוחם ולדיקנים בפקולטות למשפטים ולניהול בתל־אביב. קיבלתי גם החלטה עם אשתי, שאין לנו עניין לשנות את חיינו, בעיקר בכל מה שקשור לאווירה בבית ולדרך שבה הילדים סופגים את זה. חששתי מסיטואציה שבה אנחנו פורצים בבת אחת את הגבולות - קונים הכול, מאפשרים הכול, ושוכחים מה חשוב יותר ומה פחות. החלטנו להישאר באור־עקיבא ולשמור על אותו אורח חיים. אני תומך בכל בתי הספר באור־עקיבא; תורם, מייעץ ומעורב בפרויקט לתכנים מעצימים לתלמידים בשעות אחר הצהריים ובחופשים. מעבר לזה, בהחלט יש דברים שאתה מרשה לעצמך להשתדרג בהם. בית חדש, למשל, שזו ההוצאה העיקרית שלי מאז האקזיט".
אוקיי, הפרשת את הסכום לבית. מה אתה עושה עם שאר הכסף?
"הכסף מנוהל עבורי על־ידי 'פמילי אופיס' (שם כולל לחברות המספקות למשפחות עשירות שירותי ניהול לנכסים שלהן — י"ו), וזהו. אני מקבל המון הצעות להשקעות, והאמת שזה לא מעניין אותי. יש אנשים שיש להם כסף אז הם הולכים להתעסק בכסף. אני חושב בדיוק הפוך — אם יש לך כסף, אתה יכול לעשות מה שאתה אוהב. אני מעדיף להתמקד בעשייה וביצירה, לבנות דברים. החברות שאני מעורב בהן הן חברות עסקיות, שאמורות להיות רווחיות ולהכניס המון כסף. אבל המוטיבציה והאנרגיה לקום בבוקר מגיעה ממקום של רצון לבנות משהו גדול בעשר האצבעות שלי. אני עזבתי את החברה שרכשה אותנו לפני המועד שהוגדר בחוזה: הייתה לי תשוקה לחזור ולבנות והייתי מוכן לוותר על הרבה כסף בשביל זה".
אם היית צריך להצביע על דבר אחד, שהוא סוד ההצלחה העיקרי של הסייבר הישראלי, במה היית בוחר?
"אני חושב שיש על כך קונצנזוס - היחידות הטכנולוגיות של צה"ל. צה"ל מנקז מכל האוכלוסייה את האנשים הכי מתאימים לעסוק בטכנולוגיה ואומר להם: בואו תעשו סייבר. כך נוצר מעין כור היתוך של אנשים מוכשרים. כאשר הם יוצאים לתעשייה הם מהווים מסה משמעותית, עם ניסיון, שמצעיד אותה קדימה".
ארבץ כותב בספר שאת ההכרה העמוקה שהסייבר הפך למרחב לחימה חדש הוא חייב לתולעת "סטאקסנט" (Stuxnet) מ־2010, שחוללה, לדבריו, את אחד מאירועי הסייבר המשמעותיים ביותר בהיסטוריה - ניצול כשלי אבטחה במחשבים האיראניים שהפעילו את הצנטריפוגות לחבלה משמעותית בתוכנית האטום. "אם ב־1981 שלחה מדינת ישראל מטוסים לעיראק כדי להשמיד את הכור העיראקי, 30 שנה לאחר מכן ישבה קבוצת אנשים מול המחשב, בחדר ממוזג, ושלחה לאיראן תוכנה ממוחשבת שתעשה פחות או יותר את אותו הדבר".
מצד שני, אתה מתייחס בספר קצת בהסתייגות לנסיונות להפוך את 8200 למעין כור היתוך, למאמץ המיוחד לפתוח את היחידה גם לפריפריה.
"לא מדויק. אני פשוט לא חושב שצריך לשנות את המטרה שלשמה הוקמה 8200: היא עדיין צריכה להביא את המודיעין הכי איכותי כדי לסכל טרור ואיומים על ישראל. בתוך המסגרת הזו, אני כמובן בעד שילוב אוכלוסיות מהפריפריה. אני גם הכי בעד פרויקט השילוב של לוחמים קרביים ביחידה. הגיוון — השילוב של חיילים שלא באים מאותה שכונה ברמת השרון — זה דבר שמפרה מאוד, בטח במקום שבו נדרשים לחשוב מחוץ לקופסה. אבל כל זה, בתנאי שמבינים מה עיקר המשימה ונזהרים שלא לפגוע בה".
"העובדה שנפתחים פחות סטארטאפים, או שרבים נסגרים, היא דווקא סימן להתבגרות התעשייה. משקיעים ויזמים מבינים טוב יותר במה שווה בכלל להשקיע ובמה לא, כך שהסטארטאפים שנוצרים הרבה יותר איכותיים"
אתה מסיק גם, מהנתונים שאספת, שחלום "בירת הסייבר" - באר־שבע, התנפץ: "ספק רב אם נראה בימי חיינו את באר־שבע כבירת סייבר", אתה כותב.
"אני חושב שתעשיית ההיי-טק היא גוף חי, והנסיונות מלמעלה להכווין אותו בצורה קשיחה הם מאוד בעייתיים. הדוגמה של באר־שבע היא ניסיון להקים משהו יש מאין, בהכתבה מלמעלה, במקום שאין לו יתרון יחסי לתחום הזה. יש פה גם חוסר הבנה עמוק לגבי חשיבות האקוסיסטם: הכי חשובים הם האנשים שיש להם את המקצועיות והניסיון בתחום, והם שמביאים לפיתוח החברות האלה. להגיד 'אנחנו נשים כסף, וזה יוריד את כולם לבאר־שבע, שתהפוך להיות בירת הסייבר העולמית', זה לא יצלח. גם בארץ וגם בעולם יש תמיד מרכז כובד של החברות המצליחות ביותר, ואנשים נמשכים אליו. הניסיון להילחם בזה הוא חסר תוחלת בעיניי. אתה רואה את זה גם בתוצאות: אחרי שנים של השקעה, יש מספר חד־ספרתי בלבד של סטארטאפים בתחום הסייבר בבאר־שבע. תשווה את זה מול הציפיות ומול הכספים שהוקצו לכך".
אתה מצביע בספר על 1993 כנקודת המפנה בצמיחתו של ההיי-טק בישראל: שנת הקמתה של צ'קפוינט והשנה שבה יצאה לדרך תוכנית "יוזמה" של שר האוצר דאז ממפלגת העבודה, בייגה שוחט, והמדען הראשי יגאל ארליך. מצד שני, לרשות החדשנות אתה נותן ציון נמוך. למה?
"כי אני מסתכל על התוצאות. מיד אחרי שיצאה תוכנית 'יוזמה' הוקמו פה שורה של קרנות הון־סיכון שהזרימו כספים חיוניים לחברות הסטארט־אפ שנבנו בשנים ההן. זו הייתה בדיוק הדחיפה שהתעשייה נזקקה לה. לעומת זאת, כשאני מסתכל על רשות החדשנות - לפחות בהקשר של הסייבר - התרומה שלה הייתה שולית, כי היה פה כוח אדם מאוד איכותי, היו כבר קרנות הון־סיכון מסביב, ואלה ביחד יצרו מפץ שלא נזקק לעזרה מאף אחד. יש מקום לרשות החדשנות, לדעתי, לסייע לתחומים שלא מפותחים עדיין, מחשוב קוונטי למשל. הם משקיעים עכשיו, למשל, בבינה מלאכותית, שזה קצת באיחור: המהפכה הזו כבר כאן, והיא באה ממקומות אחרים בעולם".
באופן מפתיע, אתה כותב, ומצטט גם בכירים בענף, שהתחרות הקשה על העובדים בהיי-טק היא חיובית. תסביר לי איך מעברים תזזיתיים של אנשים מחברה לחברה הם דבר חיובי.
"ברור שכאשר עובד יציב לאורך תקופה ארוכה במקום העבודה זה יתרון מבחינת המעסיק. ברור שהמעברים מקשים על המנהלים. אבל אני חושב שזה דבר טוב שחברת סטארט־אפ קולטת פתאום עובד מצ'קפוינט הגדולה והוותיקה. יש לזה יתרון אדיר של העברת ידע בין ארגונים, של העשרה הדדית. המעברים האלה גם דורשים מהמנהלים להיות יותר טובים: להבין איך נותנים מוטיבציה לאנשים, איך שומרים עליהם, איך מייצרים מסגרת שהיא טובה וחזקה".
נראה לי פשוט: מוסיפים בקפטריה גלידה בטעם חדש, או מעלים שוב את השכר.
"אנשים לא עוזבים בגלל שכר. מחקרים כבר מאשרים את זה. הם עוזבים כי אין להם תחושת משמעות בעבודה, כי אין להם מנהיגים שמסבירים להם על מה הם עובדים, מה החזון. כשהתחלתי כמנהל צעיר בסטארט־אפ הראשון לא הבנתי את המשמעות של חיבור אנשים למשימה: הרי מה העניין - באים לעבודה, מקבלים שכר, יש אווירה מגניבה, ועשיתי את שלי כמנהל. עם הזמן, כשהעובד הראשון עוזב אותך ואתה שואל אותו למה - אם אתה מקשיב היטב לתשובות, אתה מבין שתוספת של 2,000־3,000 שקל לשכר היא לא העניין".
התפיסה שלך שונה, למשל, מהתפיסה של חברה כמו אפל. שם העובד לא תמיד יודע איפה ישתלב הרכיב שהוא מפתח. הוא אפילו ממודר.
"נכון, אבל חלק גדול מהיכולת של סטארטאפים להתחרות בכלל בחברות גדולות נובע בדיוק מזה. חברות גדולות משלמות בדרך כלל קצת יותר, והן נותנות תחושה של יציבות מסוימת, ולפעמים גם יותר גמישות. ובכל זאת, זה שאתה יכול להיות חלק מצוות קטן, שבונה יש מאין, שמביא בשורה לעולם, ועושה את זה ביחד - יש לזה המון כוח; זה מה שמאפשר לסטארטאפים להתפתח פה. כי אחרת, למה שאנשים לא יעדיפו תמיד לעבוד במיקרוסופט או באפל?"
אולי זה באמת מה שקורה? הרי עובדתית, מספר הסטארטאפים שנפתחים מדי שנה בישראל הולך וקטן באופן מדאיג. אולי באמת מיקרוסופט וגוגל שואבות אותם?
"בעיניי, העובדה שנפתחים פחות סטארטאפים - או שרבים נסגרים - היא דווקא סימן להתבגרות של התעשייה. אני חושב שכיום, יותר מבעבר, משקיעים ויזמים מבינים טוב יותר במה שווה בכלל להשקיע ובמה לא. כך שהסטארטאפים שכן נוצרים פה הרבה יותר איכותיים. אגב, אני לא חושב שמדובר בירידה שתימשך לאורך זמן: יש כאן חזרה לשגרה מההייפ שהיה פה בשנים 2015־2016, כשפתחו חברה שלמה סביב כל רכיב קטן".
לא הכול דבש בסייבר: מה דעתך על נפילתן של NSO וחברות הסייבר ההתקפי? יש בכלל עתיד לסייבר ההתקפי עם ההגבלות הכבדות שמשרד הביטחון מטיל על התעשייה הזאת כיום?
"אם בתחום הסייבר ההגנתי אני ממש נגד התערבות של המדינה, דווקא בסייבר ההתקפי אני חושב שהתערבות כזו הכרחית. לתחושתי, אחרי פרשת NSO המדינה הפקירה את התעשייה הזו, או לפחות לא דאגה לה כמו שהיה ראוי שתעשה. בנקודה מסוימת היה נוח למדינה לומר: 'זה לא אני, אני שומרת על ריחוק מהעניין'. אי־אפשר להתעלם מכך שזהו תחום שיש בו המון אתגרים ובעיות אתיות. לכן המדינה הייתה צריכה לקבוע מראש לחברות הסייבר ההתקפי: אלה הקריטריונים והסטנדרטים האתיים והערכיים שאתן נדרשות לעמוד בהם. אם תעמדו — אנחנו מאחוריכן, אם לא - נסגור אתכן. הדבר הזה נקבע עכשיו רק בדיעבד, עם הליכה לקצה השני על־פי התכתיב האמריקאי, ולא כדבר שמייצג את הערכים והאינטרסים שחשובים לנו כישראלים. אנחנו הרי רוצים למנוע פשע וטרור, ואנחנו זקוקים לכלים להתמודד איתם. אנחנו צריכים לקבוע עצמאית את הערכים שמנחים אותנו ולא להניח לאמריקאים לקבוע אותם עבורנו. כמה חברות סייבר התקפי כבר נסגרו, חלק אחר ייסגרו. בתנאים הנוכחיים, אני אמנם לא חושב שהתעשייה הזו תיעלם, אבל היא תצטמק".
בספר מוזכר שוב ושוב "אפקט כדור השלג", שמסביר איך הרבה מההצלחות בסייבר התחילו ממהלך אחד: הצלחת צ'קפוינט, הקמת מרכזי הפיתוח הבינלאומיים שהביאו לרכישת חברות מקומיות, ועוד. כדור שלג כזה יכול להתגלגל גם בכיוון ההפוך, בסגירות ובפיטורים?
"לא סביר. כבר נוצרה פה מסה קריטית ויתרון יחסי מאוד משמעותי, שקשה להתחרות בו ולחקות אותו במקומות אחרים. אבל בהחלט ייתכן שמסים מאוד גבוהים או רגולציה מאוד נוקשה יבריחו מפה חברות. צריך מאוד להיזהר מזה. מדובר במארג מאוד עדין, אבל מצד שני - אבן היסוד, שהיא האיכות של האנשים, מאוד חזקה".
למה נכשלים המיזמים לשילוב חרדים וערבים בהיי-טק, גם אחרי כל ההשקעות וההכשרות והתוכניות הייחודיות?
"הבעיה היא שגם אחרי שהכשרת אותם, החבר'ה האלה צריכים להשתלב בעבודה כג'וניורים (עובדים מתחילים), ועם ג'וניורים בכלל יש בעיה בתעשייה. מי שלא צבר את הניסיון בצבא, צריך חברה שתיקח אותו על עצמה כפרויקט. אז נכון שזו מטרה חשובה, אבל צריך לזכור שחברות היי-טק צריכות קודם כל להצליח ולהרוויח ולהוציא את המוצרים הכי טובים בשוק, ורק אחר כך להירתם למטרות חברתיות. אני חושב שתעשיית ההיי-טק יכולה וצריכה לעשות יותר בתחום, לקבל יותר ג'וניורים, בטח בחברות הגדולות ובמרכזים הבינלאומיים. אני חושב שהמרכזים הבינלאומיים כאן נהנים ממדיניות מס שמיטיבה איתם מאוד, ובהחלט יש מקום לבוא אליהם בדרישות בעניין הזה".
4 צפייה בגלריה
ממליץ לישראלים להקים סטארטאפים בישראל ולא בחו"ל. שלמה קרמר, מאבות ההיי-טק הישראלי
(צילום: עמית שעל)
אחד היזמים הכי מוערכים בארץ, שלמה קרמר, מפתיע בשיחה איתך: הוא ממליץ לישראלים להקים סטארטאפים בישראל ולא בחו"ל, וטוען שהרבה יותר קשה ליזמים ישראלים שעברו לגור בעמק הסיליקון. זה מנוגד לתפיסה הקלאסית.
"הוא בעיקר מתכוון לתחום הסייבר. בתחומים אחרים האקוסיסטם בארץ עדיין פחות בשל. המייסד של קרן גלילות קפיטל, קובי סמבורסקי, אמר לי שהיום אמריקאים כבר פונים לישראלים כדי שיקשרו אותם לאנשים בארה"ב בתחום הסייבר. ה'רשת' שנוצרה פה, הניסיון שנצבר, הידע, יש לו המון משמעות. בעבר זה היה רק בטכנולוגיה, היום יש בארץ כבר אנשי מכירות ושיווק ברמה בינלאומית. והעבודה בישראל עוזרת לשמור גם על תרבות ארגונית אורגנית".
אז לביטוי "ישראל מעצמת סייבר" יש כיסוי.
"לגמרי. אני עומד מאחוריו במאה אחוז. צריך להגיד ביושר, שמבחינת התעשייה הגלובלית עדיין יש בעמק הסיליקון יותר חברות ויותר אנשים, אבל אנחנו מאוד קרובים אליהם. ויחד עם זה, אני תומך בכך שבתחילת דרכה של חברה, אחד היזמים יעבור לתקופה לארה"ב. בסופו של דבר, יש צורך להקים אופרציה בשוק היעד שלך. אני בעצמי אצטרך לעבור לתקופה מסוימת לארה"ב עם הסטארט־אפ החדש שלי".
אתה תולה תקוות גדולות מאוד בפיתוח טכנולוגיית הקוואנטים העתידית. מה היא תשנה?
"ראשית, במבט היסטורי - פריצות דרך בעולמות המחשוב הובילו למהפכות ולשינוי טוטאלי ברמת החיים, בשימוש בטכנולוגיה, ובכלל. מחשוב קוואנטי יכול להביא לפריצת דרך שהיא אקספוננציאלית, לביצוע חישובים בצורה הרבה יותר מהירה ולהפוך טכנולוגיות המוכרות לנו כיום ללא רלוונטיות. קח את ההצפנה למשל. המחשוב של היום לא מספיק לפיצוח ההצפנות המקובלות בתעשייה; מחשוב קוואנטי יוכל לפרוץ אותן בקלות. יש פה פוטנציאל לשנות את העולם, ואני חושב שמדינת ישראל צריכה לפחות להיות שם כשזה יקרה, גם אם הפתרונות אולי יקחו המון זמן. התחום עלול להפוך בבת אחת כל מה שאנחנו עושים עכשיו ללא רלוונטי".
אתה בן 35 וכבר מיליונר. ילדים בני 21 יוצאים היום מ־8200 ומחכה להם בחוץ משכורת גבוהה מזו של הוריהם. זאת לא מציאות מעוותת?
"אני מאוד חושש מההיבריס, ולכן סיימתי בנושא הזה את הספר. בתחום שלנו, להיות יהיר זה אומר שאתה לא קשוב יותר לשוק, לצרכים האמיתיים של הלקוחות; שאתה חושב שאתה יודע יותר טוב מהם מהו הדבר הנכון עבורם. זה מסוכן לחברות מכל סוג. במובן מסוים, זה הסיכון הכי גבוה לתעשייה שלנו".
פורסם לראשונה: 07:46, 10.02.23
