טיקטוק מפחידה אותי. אני מדחיק אותה – רוב האנשים מעל גיל 30 מדחיקים אותה – ומתייחס אליה כמו למקום הזניח הזה שבו ילדים עושים ליפ סינק, מתאמנים בשרבוב שפתיים ומשכשכים במיטב קלישאות הז'אנר: מכות קלות למצלמה לטובת חיתוך מפתיע, ריקודים ותנועות גוף מסונכרנים על רקע סלונים כעורים, חדרי נעורים, מטבחי הגיהינום הבורגני ותמיד כותרת מפחיתה מערכך בנוסח "הכי עקומים", "חוסר הקואורדינציה שלי" וכל יתר ההצטנעויות שאומרות: היי, בכלל לא ניסיתי לזהור לרגע – למרות שזה בדיוק מה שכולנו הרי עושים פה. תאהבו אותי בבקשה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
טיקטוק מפחידה אותי. היא ענקית. הכי גדולה בעולם. היא שייכת לתאגיד בייטדאנס הסיני, היא בולעת מיליוני ילדים למחייתה, והיא רכבה על הקורונה כמו על גב נמר סיני – או עטלף – כל הדרך למיליארד משתמשים בחודש, ולפני כשבועיים הדיחה את גוגל מפסגת דירוג הדומיינים הפופולריים בעולם. הילד שלי מתחנן שאני אפתח לו חשבון שם. אין לי מושג כמה זמן עוד נשאר לי להצליח לסרב. זה עולם של ילדים, "ולכן הקורונה הייתה ה־זמן של כוכבי טיקטוק לפרוץ כי כולם היו בטלפונים הניידים כל היום. היום אתה לא יכול כבר להעלות סרטון לפני אחת־שתיים בצהריים, כי רק אז כולם חוזרים מבית הספר ולפני זה הם לא יראו", מסביר לי הטיקטוקר המוביל אפיק גלברג, 18, מקריית־אתא – או, קחו הגדרה שלו, "שחקן ויוצר תוכן בטיקטוק".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כשאני כבר צולל לתוך מחילת הארנב הטיקטוקית, קורים לי כמה דברים כמעט מיד: אני מתמכר – באמת שאני יכול להמשיך לגלול את הסרטונים הקצרצרים האלה לנצח ולשכוח לאכול או לחיות – ואני מרגיש מרוקן לגמרי, ואני מקנא בכל היופי והפאן האלה, ואני מבין שזה בולשיט; יקום אינסופי של סרטוני חצי דקה, אולי דקה (לכל היותר שלוש, מגבלת יצרן), שאין להם שום ערך קלורי ברמת התוכן. הם צורה, הם רעש, הם צחוקים, בעיקר צחוקים, מדי פעם איזה וידוי דומע על פרידה או הפרעת אכילה, לרוב עשוי קלישאות שחוקות. "ארי ואני נפרדנו. לא יכול להסביר לכם כמה כואב לי וכמה קשה לי, אני מרגיש הכי לבד בעולם", בכה למצלמה אלכס קורוטייב, 20, בחור צנום מחדרה עם בייבי פייס ופוני חלק, שתיעד בטיקטוק לאורך שלוש שנים את הרומן שלו עם בן זוגו, ארי, לצד מבחר מתאונות הדרכים הקלות שהיה מעורב בהן לרגל כישורי הנהיגה הבסיסיים מדי שלו, כולל משפט אחד שהפך, מתברר, לקלאסיקה רשתית: "אני בשוק של החיים!"
את המשפט הזה הוא הגה בלייב בזירת אחת מתאונות הדרכים שבהן היה מעורב. "זו הייתה תאונה זוועתית והעליתי ישר ממקום התאונה, וזה הפך להיות סאונד ויראלי ברמות, ומלא אנשים השתמשו ב'אני בשוק של החיים!'" הוא מחייך מולי עכשיו.
גם אני, מסתמן, בשוק של החיים. נראה כאילו האנושות כבר לא זקוקה לשום מורכבות בכלל; פשוט תפעילו לנו את רפלקס הצחוק או הבכי תוך חצי דקה, ואנחנו שלכם. תנו לנו את זה ב־20 שניות. ב־15. תנו לנו את זה כמו ביוויס ובאטהד בגרסה הפוסט־מילניאלית; פשוט לשבת על ספה מחוצ'קנת כמותנו, ולגחך מהכול סתם ככה, ואלה הם חיינו ולא צריך כלום יותר.
זה מפחיד אותי, ואני יודע שזה גם לא באמת נכון – בכל זאת, כל האנשים הבוגרים שאני מכיר עדיין מעבירים את חייהם בחיפוש נצחי אחר האחת; סדרת הסטרימינג הרצינית שפשוט מוכרחים לראות כרגע. וסדרות הן עדיין תוכן מושקע ומשמעותי, וגם סרטים, וספרים וכל יתר הדינוזאורים, אבל טיקטוק כבר מחכה לכולנו בסיבוב. האנשים שמסתובבים בתקשורת תחת הכותרת "דור ה־Z" ואצלי בבית תחת אזהרה לעוד ממתק אחד בלבד היום, הם כבר תפנית אבולוציונית שאינה זקוקה ליותר מחצי דקה של קרוב לכלום, ועוד אחת, ועוד אחת, כדי לקרוא לזה, אני מניח, בידור.
תסתכלו על הטיקטוקרים המצליחים בישראל – נועה בוגוסלבסקי, המוכרת ברשת כנועה בוג, בת 18 מת"א, במראה הבלונדיני־קליפורני קלאסי־קליל הזה; יובל כהן, 18, תלמידת י"ב מנס־ציונה, שלא צריכה יותר מקיר לבן וריקוד פשוט בשביל להגיע למיליוני צפיות; אפיק גלברג, שהתפרסם בגישתו הלא־עושה־עניין למשקל עודף ולהעדפות מיניות שלא לוקחות את עצמן ברצינות ("יצאתי מהארון בגיל 13 וזה אפילו לא הייתה יציאה. התנשקתי עם מישהו, והלכתי וסיפרתי לאמא שלי. היא לא הופתעה"); ואלכס קורוטייב, תמיד איתכם מזירת התאונה – מוטורית או רגשית – כי "אני בן אדם שנורא משתף את החיים שלו ואני נורא אמיתי וכן עם הקהל שלי, וכל דבר שקורה לי אני מרגיש איתו נורא פתוח. הדבר שהכי חזק אצלי זה שאני מחוץ לארון מגיל 16, וזה משהו שנורא נתן לי חשיפה, וזה משהו שנורא חשוב לי כיוצר תוכן ומשפיען עם כמות עוקבים גבוהה".
אבל הם גם ילדים חמודים, כולם, והם התפוצצו – המילה הזאת – ברשת כמעט בבת אחת, ואז המשיכו לעוד כמה אלפי סרטונים מתוצרתם והפכו לדור הראשון של כוכבי טיקטוק שממש הצליחו להפוך את זה לעבודה, לעשות מזה כסף, לחתום בסוכנות טאלנטים ולהגדיר את עצמם, לגמרי ברצינות, כ"יוצרי תוכן".
למרות שלך תתווכח (והנה אני הולך), כי תוכן טיקטוקי הוא כמעט הכול מלבד מקורי, בעיקר כשאתם רוקדים ריקוד שכבר נרקד מיליון פעמים על רקע מוזיקה שכבר הוקלטה מיליארד פעמים עם אפקטים שכבר הוכנו לכם מראש. "אנחנו רואים ריקוד או סאונד שכולם עושים, וזה נראה ריקוד מגניב אז בא לך גם לצלם ולהעלות אותו", מגדירה בוג מילונית את המקוריות הטיקטוקית. וכשאני תוהה איתם מהי בעצם יצירתם הגדולה והמשמעותית, התשובות נעות בין "סרטון שאני סתם רוקדת והגיע ל־80 מיליון צפיות" (יובל כהן. ראיתי את הסרטון. היא באמת סתם רוקדת, בסווטשירט גדול) לגרסת אפיק גלברג: "היה לי סרטון שהגיע ל־30 מיליון צפיות, משהו מטורף, וזה אולי הסרטון הכי דבילי שיצא לי להעלות אי פעם, שאני הולך כזה ומזיז את הגוף עם סאונדים של חיות כאלה. סתם העליתי אותו, התיישבתי לאכול שווארמה, סיימתי – והסרטון היה ב־80 אלף לייקים".
אבל בסוף, רוב הזמן אתם סתם מצטלמים בחדר שלכם.
יובל: "כן. גם אני סתם מצטלמת בחדר. אבל כל הקטע ככוכבי רשת זה לדעת מה הסאונד הנכון, איך להצטלם, עם איזו תאורה – אני הייתי מחכה כל יום לשעה הנכונה, לגולדן־האוור, וממש היו לי רק כמה דקות לצלם את הסרטון. אבל לא העליתי משהו שלא קיים או ייצרתי תוכן שאין אותו. ראו אצלי מה שיש אצל כל אחת אחרת. מה ייחד אותי? לא יודעת".
אפיק: "היא מעלפת. יפה בקטע פסיכי".
יובל: "מה שהיה יפה אצלי בסרטונים ושיגע אנשים זה שקיבלתי המון שנאה. אנשים לא הבינו איך אני ככה מצליחה. היו לי סרטונים עם 90 אלף לייקים, 5,000 תגובות, מהן 4,000 רעות, בעיקר של נשים, והיופי היה שאף פעם לא עניתי. לאף אחת. בחיים לא עניתי לתגובה".
כמה מראה חיצוני משחק פה תפקיד?
יובל: "ברור שהמראה חשוב לי. את כל הטיקטוק עשיתי על איך שאני נראית".
אפיק: "גם אני. אני הכי מרגיש בנוח עם הגוף שלי, וזה נדיר בעיניי. אני חושב שאני נראה טוב. אני אש, באמת. מתחילים איתי גם מלא. זה חלק מהאישיות שלי מאז שהייתי ילד; ההורים שלי גידלו אותי עם הידיעה ש'אתה מושלם כמו שאתה', ותמיד הייתי ילד שמנמן".
נועה: "כל בן אדם שעושה טיקטוק, זה על המראה שלו. גם אנשים מצחיקים – זה עדיין המראה שלהם".
לא מתחשק לכם לפעמים לייצר תוכן מקורי משלכם?
נועה: "לא חייבים להיות מקורי, הכול בסדר. אבל ייצרנו המון טרנדים בארץ".
למשל?
אפיק: "אני יכול להגיד שאני, בסרטון שהגיע ל־30 מיליון צפיות, עשיתי טרנד שתפס בעולם. אנשים בעולם עשו את זה עם הקולות של החיות ואני הייתי המוביל של זה, הייתי מקום ראשון וכולם ראו את שלי ולמדו ממני. והיו לסאונד הזה מעל מיליון שימושים ואני הייתי מקום ראשון בעולם. אז כאילו המצאתי טרנד. גם התראיינתי אצל אלמוג בוקר על זה".
מי מכם עוד המציא טרנד?
אלכס: "בא לי להגיד 'תאונות דרכים' – זה משהו שקרה לי ותפס יותר מדי תאוצה. אבל הכול טוב".
יובל: "אבל אלכס, נוצר גם טרנד מהסאונד של 'אני בשוק של החיים!'"
אתם מבינים את הדינמיקה, אבל כנראה לא את סדרי הגודל. קורוטייב, גלברג, כהן ובוג – המכונה גם בוגוס – התפרסמו במהירות שמשאירה אבק לכל קיצור דרך קודם בתחום. חשבתם ש"כוכב נולד" או "הכוכב הבא" הן מסלול מקוצר ועוקף קריירה מפרכת? חשבו חחחח. טיקטוק שיגרה את אפיק גלברג לפסגה במחי שווארמה, והפכה את יובל כהן – אולי הדעתנית והמנומקת שביניהם – מתלמידה משקיענית במגמת פיזיקה־רפואה, מתנדבת במד"א ומדריכה בתנועת נוער, לתהילה כלל־ארצית על בסיס תוחם השפתיים שלה ("השפתיים והלחיים זה מה שמייחד אותי") בתוך שבועות בודדים. "זה היה תוך תקופה ממש קצרה, שהפכה גם לתקופה הכי נוראית שהייתה לי בחיים. פתאום אלפי אנשים התחילו לעשות דואט עם סרטונים שלי, הייתי סוגרת את הטלפון, פותחת מחדש – טראח, עוד 5,000 עוקבים. סוגרת, שוב פותחת – עוד עשרת אלפים עוקבים. ואיך שזה קרה התחילו התגובות הרעות, ולא הכרתי כזה רוע, קיבלתי המון שנאה ולא הבנתי מאיפה זה בא; התמודדתי ממש עם דיכאון, תקופה מאוד קשה".
לדעתך זה כי קינאו בך?
"אני חושבת שכן. אנשים משתגעים איך אנחנו ככה מצליחים, כי בוא, אנחנו ילדים רגילים, לא משפחת קרדשיאן. קמים בבוקר לבית ספר, יש לנו מטלות, שיעורים, מיונים לצבא".
אז מה הפך דווקא אתכם לכוכבי טיקטוק?
נועה: "אני התחלתי עם זה כבר בגיל 13, כשזה עוד היה 'מיוזיקלי' (שהפכה בהמשך לטיקטוק בעקבות איחוד בין שתי החברות הסיניות – ר.ש.), וזה היה כל סדר היום שלי אז: מיוזיקלי, מיוזיקלי, מיוזיקלי. סרטונים של דקה יכלו לקחת לי שבוע־שבועיים לעשות. סרטון של 15 שניות – בין שעתיים ליום. עשיתי את זה גם בתקופות מבחנים, כמו עבודה. ואתה חייב להבין את הטרנדים של הרגע. חייב. זה גוזל שעות".
אלכס: "בקורונה הייתה ההתפוצצות. חברות הבינו שיש פה יוצרי תוכן ושטיקטוק היא הפלטפורמה הכי חזקה, ושיש אנשים עם כל כך הרבה צפיות, שצריך לעבוד איתם".
העבודה כמעט הגיעה אליהם בעצמה. "הפכנו להיות יוצרי תוכן ברגע שהתחילו לפנות אלינו לעשות דברים", אפיק אומר. "נגיד יש עכשיו שיר חדש של עדן חסון, ופונים אלינו. ואז אתה חושב ומנסה לבנות להם סרטון. כי היום יש שירים שאם הם לא בטיקטוק, אף אחד לא מכיר אותם. דוג'ה קאט התפוצצה בגלל הטיקטוק. אוליביה רודריגו. וגם הזמרים הישראלים הבינו שהם צריכים שהשירים יהיו טרנדיים בטיקטוק, וכשאנחנו מעלים סרטון עם השיר שלהם גם הילדים יעשו את זה, וככה השיר יתפוצץ".
ויש לזה סידור כלכלי?
נועה: "משלמים לנו. זאת עבודה".
כולכם מקבלים כיום פניות כאלה?
יובל: "בטח. כל זמר יגיע היום לטיקטוקר, וחושב יחד איתנו על השיר שלו ומה מתאים ומה יכול לתפוס".
נועה: "זה כמו שכל היום אנחנו יושבים על הטיקטוק ומחפשים איזה שיר ילך, אנחנו מספקים לזמרים את אותו דבר. נגיד, עידן רייכל פנה אליי לעשות לו שיר, ובדיוק נגמרה 2021, והשיר מדבר על 'רגע של אושר' אז הראיתי בסרטון את כל הרגעים המאושרים שלי מהשנה, וזה הצליח".
אלכס: "זה משהו שאנחנו עושים כיועצי תוכן".
כלומר שמבחינתכם אתם כן יוצרים?
יובל: "ברור. בטיקטוק אתה יוצר תוכן לכל דבר".
נועה: "אם ניגשת אליי חברה כמו לוריאל ואומרת: יש איזה מוצר חדש, יש לך רעיון איך נוציא אותו? אז את יוצרת תוכן, חושבת מה יכול לעניין את הקהל שלך, איך זה יכול להתפוצץ. זה ליצור את זה מאפס".
יובל: "יש פה דור שאוהב אותנו ורוצה לחקות אותנו. אם עכשיו הם רואים את השיער שלי ככה בסרטון הם רוצים לדעת מה היא שמה בשיער שזה ככה מצליח, ובאיזה מוצרי איפור היא מתאפרת".
אלכס: "והפנים שלנו מזוהות ומצליחות לתפוס עם כל סאונד".
אז אולי יהיה נכון יותר להגדיר אתכם כדוגמני תוכן?
נועה: "לא".
יובל: "אולי אנחנו גם דוגמני תוכן וגם יוצרי תוכן".
שיתופי הפעולה עם גופים מסחריים גדולים – יובל כבר עשתה סרטוני טיקטוק לגרנייה, לוריאל ולה בוטה, נועה פירסמה את לובלו ובנק הפועלים בטיקטוק – לצד העבודה עבור זמרים מובילים, מכניסה כיום לכולם סכומים של אלפי עד עשרות אלפי שקלים לפרויקט, וטיקטוק היא כבר "מקום העבודה שלי", כמו שמגדירה יובל, ומאפשרת לארבעתם עצמאות כלכלית, כולל מכוניות, בגדים, מסעדות וחו"ל ללא מגע יד הורה. זה סוג של עבודה באור הזרקורים, מינוס הזרקורים. "אני עושה הכול לבד בבית, אין שום צוות", יובל מסבירה. "אנשים אומרים: יאללה, בקטנה, סרטונים של 15 שניות, אבל אני צריכה לזכור הרבה דברים בעל פה, למצוא את התאורה הנכונה, הבגדים הנכונים, ואז פוסלים לי סרטון בגלל משפט לא נכון או שראו משהו שכתוב על החולצה שלי והוא לא מתאים, והלך הסרטון, ועוד שלוש וחצי שעות".
וגם הסכומים הם לא בדיוק כאלה של רותם סלע.
"אבל חברות הבינו שאי־אפשר להתווכח עם העובדה שאנחנו דור העתיד. אנחנו יוצרי תוכן, ואנחנו הרותם סלע של העתיד".
לבנק דיסקונט עדיף היה לפנות אליכם במקום לרותם סלע?
יובל: "כן. בעצם תלוי לאיזה קהל הם מכוונים. אם לבני נוער – חד־משמעית אנחנו יותר רלוונטיים מרותם סלע. כל מי שהם מכוונים אליו נמצא בטלפונים הניידים, והקידום הממומן צריך להיות בטיקטוק. אנשים לא מספיק מעריכים את זה וחושבים: יאללה, זה פלטפורמה, זה יעבור. זה לא".
"אנחנו הדור הבא. ובסוף פינס יהיו אלה שיאכלו את הכובע כי כשאנחנו נגדל ולא נהיה רק טיקטוקרים, לא נרצה להביא להם את הפרסום הראשון, כי הם לא סיקרו אותנו"
ועדיין, ברמה הלאומית ארבעתם עדיין מתחת לרדאר. לאף אחד מהם אין ערך ויקיפדיה, וגם גוגל יחזיר – מלבד קטעי וידיאו – תוצאות די דלות תחת שמותיהם. זה לא באמת משנה. עבור מאות אלפי אנשים בגילים מסוימים – לרוב כאלה שעבורם חשבון ברשת חברתית עדיין תלוי אישור הורים – הם חלק מהיום־יום. הם האנשים הנכונים ולא שום בן 30 שמסוקר כרגע בפינס. "פינס בכלל לא מתקרבים לטיקטוקרים", אפיק מתלונן.
למה?
"הם כנראה פחות מאמינים בנו".
יובל: "בחיים לא ראיתי אצלו טיקטוקרים. אולי יש לו איזה משהו נגדנו".
אפיק: "אבל יש לנו פלטפורמה הרבה יותר חזקה שמסקרת אותנו – 'ישראל בידור'. זה גוף התקשורת הכי חזק כרגע, שמסקר את אינסטגרם וטיקטוק ואת כל המדיות".
יובל: "הם הגוף התקשורתי הכי רלוונטי והכי מעניין, וזה כי הם עושים את הכול בטוב, לא ברע, לא מחפשים להוציא תככים וג'יפה".
אפיק: "הם מבינים את מה שפינס לא, וזה שאנחנו הדור הבא. ובסוף פינס יהיו אלה שיאכלו את הכובע כי כשאנחנו נגדל ולא נהיה רק טיקטוקרים, לא נרצה להביא להם את הפרסום הראשון, כי הם לא סיקרו אותנו".
ארבעתם לומדים משחק, חלקם כבר הופיעו בתפקידים טלוויזיוניים קטנים. טיקטוק מתחילה להרגיש קצת קטנה עליהם. "להגיד לך שאני בונה על טיקטוק להמשך הקריירה שלי? לא. להגיד לך שאני אעזוב את טיקטוק. גם לא", אפיק מדייק.
הפחד לעזוב את הרשת מלווה את כולם. "זה המקום הכי חזק, חד־משמעית", אלכס אומר. "גם הרבה יוטיוברים – שעד לפני שנתיים זו הייתה התקופה החזקה שלהם – הולכים ודועכים היום, וכולם מנסים להשתלב בטיקטוק. קח לדוגמה את אשלי וקסמן בקשי, שכל יום מעלה סרטון לטיקטוק ועזבה את יוטיוב. בסוף הם מבינים שהם צריכים להתאים את עצמם למקומות הרלוונטיים".
ועדיין אתם רוצים טלוויזיה.
אפיק: "אני די בונה על הנחיית טלוויזיה. בפריים־טיים".
יובל: "מעניין אותי משחק והנחיה. אבל בא לי גם להיות מעצבת פנים כשאני אהיה גדולה. זה יהיה שילוב".
טיקטוק כשלעצמה מנסה לגדול לעוד כיוונים, כולל עלילתיים. Scattered, קחו דוגמה, היא הפקה אוסטרלית שבמרכזה שלושה בני נוער שאינם (תודה לאל) רק סטרייטים, שחברם הרביעי מת והם מאבדים, בליל שכרות, את כד האפר שלו ומנסים להיזכר מה ואיפה זה קרה. 38 פרקים בני דקה כל אחד, ודמויות שבחירותיהן האופנתיות מהוות תחליף אישיות, כי לך תאפיין דמות בפרק של דקה – ועדיין, הדבר הזה מסתמן כעובד, וסדרות נוספות מהסוג כבר נוצרות.
"נראה לי קצת תמוה שביבי מעלה כל היום סרטוני טיקטוק, ואז כשבנט עושה סרטון כולם אומרים, 'זה מה שיש לו לעשות במקום לנהל מדינה?' גם לאדון נתניהו יש עמוד טיקטוק שהוא מנהל, אז הגבתי: שניהם עושים את זה, הכול בסדר"
שלא לדבר על חדירתם הבלתי נמנעת של פוליטיקאים ישראלים מיומנים לבית הילדים הטיקטוקי במטרה ברורה: אה... להיות שם. גם שם. "כולנו הצטלמנו עם ביבי", יובל נזכרת. לא כי מדובר בביבי, אלא בעיקר כי הם לוהקו לקליפ "יש בי אהבה" של עדן בן־זקן ונתניהו, ובהמשך "גם הלכנו עם בנט ופייסבוק לפגישה עם בני נוער כדי לקדם את החיסונים".
אז אתם בעצם קצת להשכרה, לא? מישהו מכם יעז להשמיע דעה פוליטית משלו בטיקטוק?
אפיק: "זה כמו מורים בבית ספר; אסור להם להגיד את הדעה הפוליטית שלהם, צריך להראות את כל מה שיש".
אבל אתה לא חלק ממערכת ממשלתית. אתה אדם פרטי.
יובל: "אבל אתה מפחד שיבטלו אותך. ואני לא חושבת שאני צריכה להיות דוגמה לילדים".
אלכס: "זה לא מתפקידנו להגיד ביבי או בנט, זה לא רלוונטי ולא מקומנו".
אפיק: "ילדים לא צריכים להתעסק בפוליטיקה. אפשר לפתוח חדשות בטלוויזיה, ההורים פותחים בסלון, זה חופר לך כל היום".
ואם תהיה לכם פתאום דעה נחרצת על משהו? משהו יעצבן אתכם?
נועה: "אז נגיב. אני הייתי מגיבה, פשוט אין לי דעה פוליטית עדיין".
יובל: "אם היה לי זמן לראות חדשות, אולי הייתה לי דעה פוליטית".
אפיק: "אני הגבתי ב'ישראל בידור' שנראה לי קצת תמוה שביבי מעלה כל היום סרטוני טיקטוק, ואז כשבנט עושה סרטון כולם אומרים, 'זה מה שיש לו לעשות במקום לנהל מדינה?' גם לאדון נתניהו יש עמוד טיקטוק שהוא מנהל, אז הגבתי: שניהם עושים את זה, הכול בסדר".
אגב, הם טובים בזה?
יובל: "הם מצחיקים. מי שעושה להם את העמודים האלה יודע מה הוא עושה".
נועה: "תקשיב, תקשיב! בנט? עשה עליי סרטון! התרגשתי. הוא אמר: 'אם הממשלה תהיה בטיקטוק, נועה בוג תהיה ראש הממשלה'. זה מרגש".
יובל: "אחלה תוכן!"
אלכס: "מרב מיכאלי עשתה עליי סרטון לדעתי. היא דיברה על תאונות דרכים".
החלביות, השאיפה לקונצנזוס, החיוביות בכל מחיר והקריירה כמרוץ שתכליתו הסופית היא עוד עוקבים, מאפשרות לארבעתם להתעכל בקלות בכל פלטפורמה ומבטיחות שהמשך – כנראה טלוויזיוני – יבוא. בינתיים המעריצים הולכים ונערמים – אגב, המילה המפורשת יצאה משימוש, והם מעדכנים שמדובר ב"מעריכים. אנחנו קוראים לזה מעריכים".
וזה ניג'וס?
נועה: "כל יום, שעה וחצי אני רק עונה להודעות שלהם. עם האקס שלי הייתי בבית שלו, ויש חלון לרחוב, וכמה פעמים אנשים פשוט עברו וצעקו 'נועה בוג!'"
אפיק: "כשגילו שאני מקריית־אתא היו מגיעות כיתות שלמות לגן השעשועים מול הבית שלי, ובסוף פשוט היינו צריכים לעשות שער נעול לבית כי ילדים היו מגיעים ומצלצלים לי ולשכנים ומחכים מחוץ לבית".
אלכס: "אנשים גילו את הבית של האקס שלי וצעקו ברחוב ברמה שהיה צריך להוריד בסוף את השלט עם שם המשפחה שלו. זה היה זוועה".
אם אתם שוב בני 13־14, איך אתם מתחילים היום בטיקטוק?
אפיק: "היום יהיה הרבה יותר קשה מאשר כשאנחנו התחלנו, בעיקר כי יש כבר טיקטוקרים חזקים ומשמעותיים, ומאוד קשה למצוא את הייחודיות שלך בתוך הדבר הזה. אני לא הייתי מצליח לפרוץ היום".
יובל: "בעיניי כל אחד יכול להצליח בטיקטוק. עד היום יש אנשים שפורצים בלי סוף".
אני יכול להצליח בטיקטוק?
"חד־משמעית. תפתח לך טיקטוק".
אפיק: "תלוי מי אתה".
אני אני. בן אדם כבוי כזה, בגילי, עם ילדים.
יובל: "אז אני מניחה שלא, אני מצטערת".
אתם רואים את עצמכם בגיל 30 בטיקטוק?
אלכס: "כולנו רוצים להתקדם הלאה".
נועה: "עכשיו אין לנו זמן להעלות סרטונים כל יום, אז בגיל 30 נעלה סרטונים?"
יובל: "עם ילדים, משפחה, עבודה, כל זה?"
אתם מרגישים לפעמים כלואים בטיקטוק?
נועה: "הטיקטוק זה עולם שאתה יכול בשנייה שלא יזכרו אותך. תלוי אם אתה עובד על זה קשה באמת".
יובל: "אני מכירה אנשים שהיו הכוכבים הכי גדולים במיוזיקלי ובטיקטוק ונעלמו. צריך כל הזמן להישאר בתודעה, להישאר רלוונטית, לייצר תוכן. זאת העבודה שלנו".
אפיק: "זה מקור ההכנסה שלנו".
ואתם מחויבים לדמות בטיקטוק שאיתה התחלתם?
יובל: "אני מרגישה כלואה בדמות שיצרתי. כי יצרתי דמות שהיא תמיד חייכנית ועם שמחת חיים ומאושרת ומדויקת, ואני מרגישה עכשיו שאני לא יכולה לצאת מהבית לבית ספר בלי שאני מדוגמת מאה אחוז. הלוואי וזה לא היה ככה".
תתחילי להזניח בכוונה.
"הלוואי שהייתה לי את היכולת".
אפיק: "היא תמות לפני זה".
יובל: "אני משתמשת במוצר מתיחה לעיניים. לקניון אני לא הולכת אם אני לא מרגישה עם עצמי עשר מתוך עשר. הטיקטוק שלי הכי שמח בעולם, אני מציגה שם תמונה של חיים מושלמים, אבל גם אני כבויה לפעמים ועייפה".
ועדיין, טיקטוק זה הדבר הכי גדול שקרה לכם בחיים.
"חד־משמעית כן. הייתי ילדה עם ביטחון ברצפה, ובלי הטיקטוק לא הייתי מי שאני היום".
אפיק: "זה לא הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים. הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים זה – ", והוא נעצר לרגע ארוך כדי לחשוב. "טוב, בסדר, זה כן".
