מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת כהן, ממושב יערה (התפנו למצוקי דרגות בים המלח).
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
בצילום? רותי (44), גיל (45), יונתן (17), אביה (7)
הבית? דו-משפחתי עם ההורים של רותי. עלה 1.3 מיליון לפני 11 שנה.
מושב יערה? גיל: "הכרנו בגולני. היא הייתה חשמלאית רכב ואני לוחם. שנינו מהצפון ואחרי שקנינו דירה בנהריה וגרנו שם כמה שנים החלטנו לחפש מקום כפרי וקהילתי יותר. הצלחנו למצוא שטח ביערה ולקחנו גם את חמי וחמותי שמכרו את הדירה שלהם ובנינו ביחד". רותי: "זה מושב שהוקם בשנות ה-50 על ידי כמה משפחות בדואיות ועלייה מצפון אפריקה ועד היום אנחנו גרים יחד".
מושב משותף? רותי: "כן. בתחילת המושב יש מעין כפר קטן של כל המשפחות הבדואיות. אנחנו חיים יחד והם חלק מהמושב והקהילה. הילדים יחד בגנים ובבתי הספר וחוגגים יחד את החגים. ומצד שני הם שומרים על המסורת שלהם". גיל: "הם איתנו באש ובמים ומתגייסים לצבא".
ילדים? גיל: "אחרי שיונתן נולד ניסינו להיכנס להיריון שוב וזו הייתה תקופה שנתקלנו במחסומים וקירות קשים. אחרי 9 שנים של טיפולי פוריות מורכבים וכמעט קריסה כלכלית, אביה נולדה. הוצאנו סכומים בלתי מבוטלים והגענו למצב ששנינו עובדים ואין לנו 2,500 שקל להכניס את הילדה לפעוטון, וחשבנו איך להגדיל את ההכנסה".
מה עושה? גיל: "עד לפני 3 חודשים עבדתי בדואר 20 שנה. הייתי דוור, כל יום עושה 15 ק"מ ברגל. זה עבודה מאוד קשה. אתה מתחיל ב-5 בבוקר כי מזג האוויר מקשה לחלק דואר בקיץ. היתרון שמסיימים מוקדם ויכולתי לקבל את הילד בצהריים. אבל אז רותי התחילה עם העסק ולפני שלושה חודשים כשהוא התחיל להתפתח החלטתי לקחת את הסיכון, לעזוב את הדואר ולהיכנס לעבוד איתה".
רותי? "אחרי הלידה של אביה חזרתי לעבוד במפעל והיינו בבעיה כלכלית. שתי המשכורות היו 13 אלף שקל יחד ויש מינוס גדול והלוואות. ובאחד הלילות אמרתי לגילי, 'אני מתחילה לעשות את הקוסקוס שאמא שלך לימדה אותי, קוסקוס אלג'יראי, ומתחילה למכור בעבודה. הוא התעצבן עליי ולא האמין שנצליח מקוסקוס להוסיף 2,500 שקל לגן. הוא הציע שנלך לנקות חדרי מדרגות". גיל: "באמת התחלנו במקביל לנקות מדרגות, אבל הקוסקוס תפס כמו אש בשדה קוצים".
קוסקוס? רותי: "ברגע שהם טעמו הם התמכרו. קראתי לזה 'הקוסקוס של רותי', הכי פשוט. ופתאום התחילו להזמין וזה עבר מפה לאוזן". גיל: "זה התחיל מתוספת של 200 שקל בחודש, קפץ ל-700 ואז ל-1,500 וכל חודש תפסתי את הראש מחדש - ולא הבנתי". רותי: "כל הבית הפך להיות מפעל לקוסקוס. כלבי גז, סירים, מחבתות, קערות ענקיות על המיטות ועל כל הסלון. היינו עושים את זה בלילה אחרי שהילדים הולכים לישון וגם עבדנו בעבודות הרגילות שלנו. זה היה קשה והבנו שאי-אפשר יותר בבית. החלטתי לעזוב את העבודה ולהתרכז בקוסקוס".
עסק? רותי: "אני לא פחדתי אבל גילי הרבה יותר זהיר". גילי: "מבחינתי כל שלב כזה הוא לשבור תקרת זכוכית. כל התקדמות בעסק הופתעתי מחדש. וזה תהליך שאתה מתחיל להאמין בעצמך. אתה רואה את הפידבקים מהלקוחות ומתפוצץ לך הלב מגאווה, וזה גורם לך להאמין במוצרים שלך. ואם אני גיל כהן החלטתי אחרי 20 שנה לעזוב את הדואר ולהצטרף לרותי בעסק - תאמין לי שאני מאמין מעל ומעבר". רותי: "בנינו מטבח בגינה ושבועיים אחרי התחילה הקורונה. בסגר השני כל הצ'אקרות נפתחו והתחילו ערימות של משלוחים. באחת הפעמים איזו משפחה שבאה לקחת אוכל ביקשו לעשות בר מצווה בחצר שלנו עם האוכל שלי. הסתכלתי על גיל - ואמרתי 'למה לא'".
אירועים? גיל: "שמנו דשא, אילתרנו שולחנות, פלטות עץ ומפות, ועשינו את האירוע הראשון. אני זוכר שאחרי האירוע, סיננתי קוסקוס ואמרתי לה, 'היה כיף. תמיד היה לנו חלום לסגור את המרפסת אז בואי נסגור אותה ונתחיל לארח. יש לנו מטבח עובד ואנחנו אוהבים אנשים". רותי: "הבנו שזה הייעוד שלנו - לארח אנשים. והתחלנו לעשות את זה. נכנסנו לעמותה של זמן גליל מערבי והתחילו להגיע אנשים. עשינו הופעות סטנד-אפ עם אוכל ל-70-50 אנשים, אירועים משפחתיים, ערבים יווניים, הרצאות. וגיל במקביל עוד עובד בדואר". גיל: "לפני 3 חודשים כשהרגשתי שהעסק תפס תאוצה נרשמתי ללימודים לניהול עסקי, עזבתי את הדואר אבל פתאום המלחמה הזו תקעה אותנו".
מלחמה? רותי: "הכל עצר בבת אחת". גיל: "אנחנו קילומטר וחצי מגבול לבנון. אחותי גרה בקיבוץ מצפה שלם והיא הציעה לנו לבוא למצוקי דרגות, שזה כפר נופש שקלט מפונים. זה מקום מיוחד אבל לא מתאים לכל אחד. זה לא למי שמחפש פינוק, אבל זה מקום מדהים - מעל ים המלח עם הנוף הכי יפה בעולם".
מצוקי דרגות? רותי: "תפסנו בעלות על המטבח והתחלנו להכין את כל הארוחות פה בהתנדבות. אין פה הרבה אנשים, יש כמה משפחות שהתפנו לפה ומי שרוצה מוזמן. יש פה אווירה מדהימה". גיל: "זה אמנם קשה להיות מחוץ לבית שלך כל כך הרבה זמן, אבל יש מי שחווה דברים הרבה יותר קשים. תודה לאל שיש לנו את זה". רותי: "זה כואב כי היינו בשיא שלנו. בהתחלה עוד לא הבנו מה המשמעות, אבל אנחנו כבר מבינים שזה יכול לקחת כמה חודשים. גם כשנחזור ייקח זמן עד שהעסק יניע, אבל אנחנו מקבלים הכל באהבה".
מצב כלכלי? רותי: "הרבה חובות. מהמדינה עוד לא קיבלנו כלום וגם עוד לא שילמו פה לכפר הנופש. המשפחה עשתה לנו מגבית קטנה וגיל התחיל לחתום אבטלה ואנחנו אוכלים את הפיצויים שהוא קיבל מהדואר".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
