מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת שטיינר מבנימינה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מיקי (50), תמר (48), אורי (18), שירה (10) והכלבה צ'ופי.
מחוץ לתמונה: נועה (14).
הבית? בית קרקע. מיקי: "בשבועות האחרונים הבנו שזה לא הגיוני להמשיך לשלם את המשכנתה כשהריבית עולה, הוצאנו את החסכונות וסגרנו את ההלוואה. הבית לגמרי שלנו. זו תחושת הישג קלה, למרות שלא נשארו חסכונות".
בנימינה? תמר: "גרנו קצת בתל-אביב בשכירות. כשאורי נולד הקרבה להורים בחיפה הפכה לשיקול. חיפשנו משהו כפרי קרוב לרכבת, כי מיקי עבד בתל-אביב. הסתובבנו סביב פרדס חנה כרכור ובנימינה והגענו לשכונה של אהוד מנור. הסתובבנו ברחובות וממש הרגשנו את הווייב ואמרנו וואו. זה הרגיש שאנחנו רוצים לגור פה. מצאנו בית ישן נושן עם שטח קטן ובכאב מסוים הרסנו אותו ובנינו". מיקי: "אהוד מנור עשה יחסי ציבור מעולים לבנימינה ולשכונה, וכשהגענו לכאן זה הרגיש מוכר, זה ריגש אותי. אני מכיר את המקום דרך השירים, הברוש, הדקלים, הנחל, הרכבת. מהר מאוד הפכנו לחלק מהמקום והבנו שמה שיקרה עם הילדים שלנו ובאיזו אווירה הם יגדלו תלוי בנו. אנחנו מציירים את נוף ילדותם. אני מתעסק עם תרבות, ותמר היא חלק מקבוצה שנלחמת על הצלת נחל תנינים".
נחל תנינים? תמר: "זה היה אחד הנחלים הגדולים ונעלם עם השנים. הנחל זורם ממש פה ליד הבתים. לפני כמה שנים תושבים התחילו להתגבש סביב הרעיון שזה לא חלום להחזיר את הנחל למה שהיה. הפכו אותו לתעלה מוזנחת וחלק מהשיקום היה להחזיר את הפיתולים שלו, את החי והצומח. גייסנו את התלמידים ויצאנו לנקות את הנחל. בכל ט"ו בשבט אלפי ילדים עשו פעילות סביב הנחל, והיום הוא נקי, זורם כמעט כל השנה, ואנשים הולכים לעת ערב עם מגבת ונכנסים לטבול. זה מרחיב את הלב. עכשיו אנחנו במאבק נגד בנייה שאמורה להיות על שטחי ההצפה של הנחל".
עבודה? תמר: "עד הקורונה הייתי סמנכ"לית משאבי אנוש במפעל פניציה, שנסגר. 300 איש שפשוט בכו באותו יום. בקורונה לא עבדתי. זו הייתה תקופה לא פשוטה אבל אני אסירת תודה שהייתי בבית עם הילדים. היום אני יועצת ארגונית. אנחנו בתקופה של שינוי מערכות טוטאלי. רואים את השינוי אבל לא יודעים איך לתפקד. הרעיון שאני עובדת איתו הוא שהמנהיגות צריכה לשנות פאזה - ממנהיג יחיד שמוריד פקודות, למנהיגות של רבים. הרעיון של הפירמידה לא עובד, וצריך לעבור לגישות אחרות, למשל צוותים בניהול עצמי. זה עובד מעולה בחברות שמאמצות את זה, והאנשים יכולים לבטא את הערך המוסף שלהם, כי היום אנחנו רחוקים מלהיות אנשים שלמים בתוך מקום העבודה".
מיקי? "אני מביים כתבות תרבות ועושה סרטים דוקומנטריים. כשעברתי לבנימינה התחלתי ליזום ולהביא לפה אירועים ופסטיבלים, והיום אני מנהל את חיי בין הטלוויזיה ובין האירועים שאני מרים פה. זה התחיל מסרט תיעודי על יוסי בנאי שעשיתי והקרנתי פה, וזה היה כיף. אמרתי, למה שלא נעשה פה מעין סינמטק. גם אראה סרטים בחינם וגם לא נצטרך לנסוע עד תל-אביב כדי לראות דוקו מעולה. אז הקמנו את 'ימים של קולנוע', שקורה פעם בחודש, ואז נולד פסטיבל של קולנוע, שלושה ימים של חגיגה דוקומנטרית ישראלית. לימים באתי למתנ"ס עם רעיון לפסטיבל בנימינה - לקחת גיבורי תרבות ישראלית ולשקף את היצירה שלהם לאורך יום שלם מכל מיני זוויות. בסוכות השנה מתחילות חגיגות 100 שנה לבנימינה, אז אנחנו מקדישים יום לאהוד מנור, יום לחוה אלברשטיין ויום לחברים של נטאשה. ביום של אהוד מנור יש סיורים במושבה בעקבות יצירתו, אחר כך הרצאה של בתו, סרט דוקו, ויותר מאוחר מופע משיריו".
תרבות? מיקי: "פתחתי פה מועדון לחבר, שזה מעין זאפה קטן - הופעות והרצאות שאני מביא, ובמקרה הטוב מכסה את ההשקעה. אנחנו בפריפריה ואין כוח לנסוע לבארבי בתל-אביב, אז אני משתדל להביא את האמנים שאני אוהב לפה".
פרנסה? מיקי: "אמרו לי פעם - 'על הדברים שאנחנו הכי אוהבים לעשות משלמים לנו הכי פחות'. אבל אין לי טענה, כי אם אבקש יותר זה יבוא על חשבון עוד אמן, אז אני מוותר. עיקר הפרנסה שלי היא ממה שאני עושה לטלוויזיה".
מצב כלכלי? תמר: "מאתגר. אני לא עובדת במשרה מלאה כרגע, ותקופת הקורונה לא הייתה פשוטה". מיקי: "מינוס יש כמובן כל הזמן". תמר: "הפכתי יותר רוחנית עם עולם הכסף, פעם הייתי נכנסת לחרדות, אבל אני מבינה שכסף בא והולך וכל הקלישאות האלה נכונות".
בילוי? תמר: "האירועים של מיקי". מיקי: "אני עושה לנו מחיר".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
