אנדי זוכר את הפעם הראשונה שבה הוזמן לישיבת צוות. הוא היה טרי למדי ב"נטפליקס", איש תוכנה צעיר שמצא לעצמו את מקום העבודה שכולם חולמים להיות בו. הוא שמע שהדרישות גבוהות, שהלחץ גדול, שכל החיים נשאבים למקום העבודה ושאין שום בעיה לפטר אותך תוך שניות ולעיני כולם, אבל הוא גם ידע שכל החברים שלו היו מתחלפים איתו בשנייה. כמה עשרות אנשים הגיעו לאותה ישיבה, ואנדי היה בעיקר סקרן.
"אמרו שזו ישיבה שנועדה להסביר מדוע בחור מסוים נמצא על סף פיטורים", אומר אנדי ל-"7 לילות". הוא כבר לא עובד בנטפליקס אבל מעדיף לא להזדהות כדי לא להישרף בתעשייה. "כולם התבקשו להגיד מה דעתם עליו. זה היה כל כך מוזר, הקטע הזה שאנשים מדברים על מישהו שתכף יפוטר. היה ברור שכל זה נועד להשאיר את כולם במתח, שיבינו שזה יכול לקרות גם להם. אף אחד לא רצה להגיד עליו מילה טובה, כדי שזה לא יתפרש כמו חולשה. עם הזמן למדתי שמנהלים מרגישים לחץ לפטר אנשים כדי שהם לא ייראו רכרוכיים, והישיבות האלה על אנשים ספציפיים הן עניין שגרתי".
לפני שהגעת לנטפליקס ידעת שזו טקטיקה מקובלת שם?
"שמעתי על מושגים כמו 'שקיפות קיצונית' ו'כנות ברוטלית', אישור להגיד אחד לשני בפרצוף כל דבר, זה שכולם יודעים עליך הכל ואתה חייב לחייך כל הזמן. אבל אמרו לי שזה ככה בכל החברות הגדולות האלה. אני חושב שבעיניהם אווירת 'תהרוג כדי לא להיהרג' היא מה שעוזרת לנטפליקס להיות האימפריה שהיא. קשה להתווכח עם התוצאות, אז אולי הם צודקים".
בתוך חמש שנים הפכה נטפליקס מאתר אינטרנט ששלח לאנשים DVD של סרטים להשכרה לספקית התוכן הגדולה והמצליחה בעולם. היא שווה היום כ-150 מיליארד דולר. אם בשנת 2007 הייתם משקיעים אלף דולר במניות של החברה, היו לכם היום למעלה מ-100 אלף דולר. את מכונת הכסף המדהימה שלה מפעילה נטפליקס עם אנשים שעובדים מספר שעות לא אנושי ומתיישרים עם תרבות עבודה קטלנית, שנחשפה בתחקיר של "וול סטריט ג'ורנל". זו כוללת לא רק ישיבות רבות משתתפים בהן מופעלת אותה "שקיפות קיצונית", אלא גם אפס סובלנות לטעויות, ושיטה אכזרית שנקראת Keeper Test. זו מעודדת מנהלים לשאול את עצמם מדי יום אם יילחמו לשמור על עובד מסוים, ואם התשובה היא לא, הם צריכים לפטר אותו. אין אמצע, הכל שחור או לבן.
כחלק מ"השקיפות הקיצונית", כמעט לכל עובד יש גישה למידע הכי רגיש, ממספר המנויים של נטפליקס בכל מדינה בעולם ועד חוזים שונים. 500 הבכירים בחברה יודעים בדיוק כמה מרוויח כל עובד. כאשר מישהו מפוטר, הודעת מייל נשלחת לעובדים, עם הסבר מפורט לסיבת הפיטורים.
"הם מאמינים שמי שהצליח למצוא מקום בחברה כזו, מגיע עם עור מספיק עבה כדי לקבל ביקורות בוטות, לפעמים ממש אכזריות, בפרצוף ומול כולם", אומר אנדי. "מגיע הרגע שבו אתה צריך להחליט אם שווה לך לחיות בפאניקה יומיומית רק כדי להגיד שאתה עובד בנטפליקס".
בנטפליקס, אולי אפילו יותר מחברות דומות לה, טביעת האצבע של הבוס הגדול נמצאת בכל מקום. היו"ר ריד הייסטינגס שווה היום 3.7 מיליארד דולר, 1.4 מיליארד מתוכם הוא הוסיף רק ב-2018. הוא מסור לגמרי לשיטה, לא חשוב מי הקורבן שלה. למשל, פטי מק'קורד, שהייתה מנהלת משאבי אנוש של נטפליקס, וזו שדחפה את הייסטינגס לפני יותר מעשור לשמור "רק את האנשים היעילים ביותר שלנו". ב־2011 הוא פיטר אותה כי לא עברה את המבחן שהמציאה בעצמה. היא קיבלה את הפיטורים בהבנה.
בקיץ שעבר פיטר הייסטינגס גם את ג'ונתן פרידלנד, שהיה קצין התקשורת הראשי של נטפליקס. הייסטינגס שקל תקופה ארוכה לפטר אותו. כשהחליט, כינס את עובדי החברה, ולפי ה"וול סטריט ג'ורנל" כמעט בכה כשהסביר להם מדוע היה חייב לעשות את הצעד. הוא התנצל על כך שלקח לו הרבה זמן, ואז שלף לימון, חתך, סחט לכוס ושתה. "כשהחיים נותנים לך לימונים אתה מכין לימונדה", שלף הגיג עבש.
לא חסרים עוד סיפורים על בכירים שמצאו עצמם מפוטרים יום לא כל כך בהיר אחד, בלי אזהרה או זמן לעכל. סמנכ"לית שיווק לשעבר תיארה כיצד עבדה סוף שבוע אחד, כדי לקדם את העונה השנייה של "כתום הוא השחור החדש" בניו-יורק, וקיבלה הודעה שהבוס שלה רצה לקיים פגישה מוקדמת ביום שני. היא הגיעה אחרי וויקאנד של קריעת תחת ונאמר לה שהיא מפוטרת כי היא "לא מתאימה מבחינה תרבותית".
היה מקרה של בכיר אחר שאמר למנהל שעבד מתחתיו, כי הוא צריך להגביר את קצב הפיטורים במחלקה שלו. אותו בכיר פוטר בעצמו בשנה שעברה. או מהנדס התוכנה שנקרא למשרד מנהל המחלקה שאמר לו: "אתה כבר לא כוכב". תוך דקות הונחה בפניו חבילת פיצויים, הלפטופ שלו נלקח ממנו, הוא יצא מהמשרד ולא חזר. בכיר אחר, שהיה בורג משמעותי בבניית ספריית הסטרימינג של נטפליקס, ישב בחדר עם עשרות אנשים כשהוסבר לו שהוא מפוטר כי הוא כבר לא מספיק טוב.
"אנשים מקבלים פידבק על כל דבר, ממוסר העבודה ועד טון הדיבור שבו הם משתמשים", אומר אנדי. "יש קודים של התנהגות, חובה להיות פוזיטיבי ולחייך. אם את לא לומדת במהירות את השפה, את האווירה ואת התרבות, לא תשרדי".
"שקיפות קיצונית" ו-Keeper Test הם גם דוגמאות לז'רגון של נטפליקס: קוד דיבור שבו מצופים העובדים לדבר, אם ברצונם להחזיק מעמד בחברה. "להאיר" - To Sunshine - זה הכאה פומבית על חטא, מייל בתפוצה רחבה או פגישה רבת משתתפים שבה עובד שטעה או הפגין שיקול דעת לקוי מסביר בדיוק איפה שגה ומדוע. כשמישהו נשאל בפגישה "איפה כוכב הצפון שלך?" הכוונה היא ליעד העסקי הסופי שלו בתחום הנידון. בחלק מהכתבות על הנושא ציינו שהשפה הפנימית מזכירה מעט כת.
אחד הסיפורים המוזרים במיוחד בתחקיר של "וול סטריט ג'ורנל" היה על קורסי מנהיגות מיוחדים שלקחו יותר מ-100 בכירים בנטפליקס. חוץ ממשחקי תפקידים מתוך "אנטיגונה", כללו הקורסים האלה, בין היתר, את לימוד משנתו של לי קואן-יו, שהיה ראש ממשלת סינגפור במשך שלושה עשורים והפך אותה ממדינת עולם שלישי לאחת המתקדמות בעולם, תוך שימוש בשיטות אוטוקרטיות והפגנת טינה לדמוקרטיות ליברליות מערביות.
סיפורי תרבות העבודה של נטפליקס אינם יוצאי דופן בעולם ההיי-טק. ההבדל הדק בין נטפליקס לחברות אחרות הוא שאנשי הבינג' לא מתנצלים או מכחישים את הסיפורים. להפך, הם גאים בתרבות. "להיות חלק מנטפליקס זה כמו להיות בנבחרת אולימפית. מאכזב כשחותכים אותך, אבל זו לא בושה", אמרה החברה בתגובה לתחקיר. "אנחנו מעניקים חבילת פיצויים נאה, ולרוב, העובדים לשעבר נחטפים למקומות אחרים בתעשייה".
"אנחנו מאמינים בשמירה על תרבות הישגית מאוד, ובלתת לאנשים את החופש לעשות את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר", אמרה סינדי הולנד, סגנית נשיא חטיבת התוכן המקורי של נטפליקס במהלך ראיון ל-"7 לילות", שנסוב בעיקרו סביב נושאים אחרים אבל גם נגע בענייני התחקיר. "פחות בלמים ויותר אחריות אישית מאפשרים לעובדים שלנו לפרוח ולעשות החלטות חכמות ויצירתיות יותר, והמשמעות של זה היא בידור טוב יותר עבור המנויים שלנו. למרות שאנחנו מאמינים שחלק מהתחקיר של "וול סטריט ג'ורנל" לא משקף נאמנה את האופן שבו רוב העובדים שלנו חווים את נטפליקס, אנחנו משתדלים כל הזמן ללמוד ולהשתפר".
אלפי אנשי היי-טק צעירים הצטרפו בשנים האחרונות לנטפליקס. העבודה שם החליפה את העבודה בפייסבוק שהחליפה את העבודה בגוגל - כולן היו ההבטחה החדשה של החלום האמריקאי.
מרכזי אימפריות ההיי-טק והמדיה בסיליקון ואלי הם מקומות שלא פשוט להיכנס אליהם אפילו לביקור. רמת האבטחה הטכנולוגית נמצאת רק מעט מתחת לפנטגון, אבל מאחורי כרטיסי הכניסה הדיגיטליים מחכה גן עדן שזוכה לכינוי מעורר ההתרגשות ותחושת הנעורים - "קמפוס". מהמדשאות המושלמות דרך חדרי היוגה, הקפיטריה העשירה, שולחנות הפינג-פונג, המקלחות והברביקיו לארוחת צהריים, עד מעון יום לילדי העובדים. אין מקום עבודה טוב יותר בעולם - אם אתה מוכן לוותר על החיים שלך, ולפעמים גם על הכבוד העצמי.
"החברות האלה באמת חושבות ששולחנות כדורגל ופינג-פונג הם פיצוי לעבודה בלחצים נפשיים גדולים מאוד", אומר דן ליונס, תסריטאי שכתב לשתי העונות הראשונות של הסדרה "סיליקון ואלי", ופירסם לפני מספר חודשים את הספר המצוין "עכברושי מעבדה: כיצד סיליקון ואלי הפך את כולנו לאומללים בעבודה".
"אחד הגילויים המרכזיים שהיו לי בעבודה על הספר זה עד כמה הצעירים, המילניאלס, לא מתרשמים מכל הגאדג'טים והחפצים הנוצצים האלה. הדור הזה גדל בידיעה שהחיים שלו לא יהיו יותר טובים משל הוריו, הם רוצים ביטחון תעסוקתי, אפשרות להתקדם, ביטוח בריאות. ועכשיו הם מתחילים להבין את זה: 'אה, עבדו עלינו, הסיחו אותנו עם כל הצעצועים'".
למרות כל זאת, רוב האנשים שעוזבים את נטפליקס מקבלים בהבנה גם את התרבות וגם את הפיטורים. "התרבות הזו, לטוב או לרע, סייעה להפוך את נטפליקס להצלחה עצומה", אומר עובד לשעבר. "היפטרות מאנשים שלא עומדים בסטנדרטים זה משהו שחברה ברמה הזו חייבת לעשות. זו יצרנית הבידור הגדולה בעולם, לא ארגון צדקה קהילתי. אני עזבתי מרצוני, אבל גם אלה שמפוטרים הם ילדים גדולים שמבינים לאן הגיעו. אתה לא צריך להיות מופתע אם מפטרים אותך".
זה נכון שהחיים האלה קצת פחות קשים מאלה של פועל במפעל מכוניות במישיגן ששלחו את הג'וב שלו למקסיקו.
"בדיוק. כמעט כולם בתעשיית ההיי-טק חיים על זמן שאול, יודעים שיום אחד יפוטרו, יקבלו פיצויים גדולים ומן הסתם ימצאו מהר עבודה אחרת. כולם יודעים למה הם נכנסים. יש כאלה שמחזיקים מעמד יותר זמן מאחרים".
אחת הבעיות היא שההצלחה העצומה של נטפליקס באה כל כך מהר, עד שלא היה זמן לעשות התאמות תרבותיות. נטפליקס היא אחד ההימורים המסוכנים ביותר בהיסטוריה של תעשיית הבידור האמריקאית. הלוואות עצומות נלקחו כדי להשקיע בהפקת כמויות תוכן אדירות, והלחץ להצליח גדול יותר אפילו מאשר ב"אמזון", החברה שהמציאה את עבדות ההיי-טק. גם ההתרחבות העולמית של נטפליקס גורמת לעיתים לחוסר עקביות ובלבול - למשל, במדינות אירופיות החוקים הסוציאליים החזקים מונעים מהחברה לחתוך אנשים להנאתה בלי דין וחשבון - מה שכן מתאפשר בבסיס האם בארה"ב.
"יש חברות בסיליקון ואלי שרוצות שהעובדים יהיו שם 16 שעות ביממה", אומר ליונס, "אפילו את ההפסקות העובדים עושים ליד השולחן שלהם. זאת למרות אינספור מחקרים שמראים שמעבר ל-60 שעות בשבוע אתה לא מרוויח שום פרודוקטיביות, אנשים זקוקים לזמן מנוחה, אבל אם אתה מראה סימני חולשה במקום כמו נטפליקס, פשוט נפטרים ממך".
סווטשופ היי-טק.
"יש בזה משהו. בעבר חברות גדולות היו מפעילות סווטשופס רחוק מאמריקה והיית שומעת על זה רק אם מישהו עשה תחקיר עיתונאי. כשגילו באיזה תנאים אנשים באסיה מייצרים את האייפון - 'אפל' עשו שינויים כי זה היה מביך למוניטין של החברה, לא כי הם חשבו שזה לא בסדר. נטפליקס זה כמובן לא סווטשופ בסין, אבל זה ברוטלי, לחץ בלתי פוסק. הם גאים בזה. אחד הבכירים בחברה כתב ספר שלם על איך הם עושים דברים. זה נהדר, ככה אנחנו מצליחים, תחקו אותנו".
בצדק, לא?
"הם גדלו מאוד מהר ומספקים מוצר מצוין, אז כן, הם מצליחים, אבל המחיר האנושי כל כך יקר. הרבה אנשים שעובדים במקומות האלה החליטו שיעשו את זה כמה שנים, ירוויחו קצת כסף ושווה להם לעבור את זה. כולנו עושים פשרות ועסקאות חליפין בחיים שלנו".
זה אומר משהו על אמריקה של היום?
"זה אומר הכל. כמעט קראתי לספר שלי 'איך סיליקון ואלי ייצר את טראמפ'. זה לא רק פייק-ניוז וכל זה, ב-20 השנים האחרונות האינטרנט דחק חלקים גדולים מהאוכלוסייה האמריקאית מחוץ לשוק, חיסל מקומות עבודה, עזר לחברות לנצל עובדים, ייצר כלכלה של עבודות זמניות. חברות כמו נטפליקס ואמזון מרוויחות יותר כסף מאי-פעם, ומול זה יש כמות עצומה של אנשים שחיים בעוני, ודור צעיר שהמצב הכלכלי שלו הרבה יותר גרוע משל הוריו. זה חלום אמריקאי בהפוך. אז כשבחור צעיר כזה שם רגל בחברה שמייצרת תוכן שכל העולם רואה, הוא מוכן לעבוד 16 שעות ביום ולספוג השפלות".
הפרקטיקות העסקיות האלה מתפשטות עכשיו לתעשיות אחרות, ואמריקאים עובדים יותר קשה מאי-פעם מבלי לראות שיפור בשכר או ברמת החיים שלהם. "כששמעתי על אנשים שעבדו באמזון בתנאים מחפירים, במשכורות מינימום, זה ממש דיכא אותי", אומר ליונס. "היה כל כך קל לאמזון לשלם לאנשים האלה יותר ולתת להם חיים טובים, והם פשוט החליטו לא לעשות את זה מתוך תאוות בצע. זו תעשייה אכזרית באופן בלתי נסבל. וכן, היא מראה די מדויקת של אמריקה היום".
