"חשוב לי שתצייני שאני גרה בקומה רביעית בלי מעלית", אומרת לי בתחילת הריאיון מסדרת הבתים איילת גרינברג.
למה?
"כדי שהקוראים יבינו שאי־אפשר למכור לי סיפורים על דירות קטנות ועל חוסר מקום. אני אדם ממוצע שגר בדירה קטנה בתל־אביב עם בעל, שני ילדים ושני כלבים".
נעים להכיר: איילת גרינברג, מסדרת בתים שמכירה את כל התירוצים שלכם לשאלה מדוע אתם לא מסוגלים להעיף, להיפטר, לזרוק ולהיפרד מחפצים שאגרתם עם השנים והתבררו כבלתי נחוצים להמשך החיים.
את אהבת הסדר הנחילו לה הוריה: "גדלתי בחיפה, אבא שלי היה רב חובל ולמרות שגידלנו שני כלבי רועה גרמני, הבית מאוד מסודר, בזכות זה שלכל דבר היה מקום קבוע והקפדנו להחזיר למקום".
אז זו הבעיה של הבתים המבולגנים? שלא מחזירים למקום? במקום לענות, היא מפנה אותי לציטוט בספרה, "לצאת מהבלגן", שאומר: "הבית הוא שיקוף של עצמנו ושל חיינו". ואם כך, הרי שדמותו של הישראלי הממוצע שמנהל משק בית, כפי שהיא משתקפת מספרה של גרינברג, לא מחמיאה במיוחד: קניין כפייתי, חי בתוך בלגן של ניירת כיוון שהוא לא פותח מכתבים רשמיים ואוגר אותם, לא ממהר לצאת מבית הוריו ואיכות הסביבה היא ממנו והלאה.
מה הסיפור עם המכתבים הרשמיים?
"יש בעיית ניירת אצל ישראלים, שנובעת מכך שאנחנו בפרנויה ממכתבים רשמיים שנשלחים אלינו, ולכן אנחנו אוגרים מעטפות מהשלטונות".
מה זאת אומרת?
"אנחנו פוחדים מביורוקרטיה, חוששים שכל מכתב שמגיע אלינו מגורם רשמי טומן בחובו דרישה מסובכת או בשורה מפחידה, ולכן אנחנו משאירים את הטיפול בהם לאחר כך, וזה מצטבר".
ומה עוד מצטבר אצלנו?
"ספרים. עם הספר לא נפרד מספרים", אומרת גרינברג, ורבים יכולים להזדהות עם הקביעה שהבתים שלנו הם בעצם סוג של ספריות שבתוכן אנחנו גרים. "אבל מה שהכי קשה זה קופסאות פלסטיק", היא אומרת. "הקופסאות אצל האמהות הישראליות זו אובססיה, הן ימכרו את הילדים ולא ישחררו קופסאות. תזרקי!!! אין סיכוי. אני נלחמת איתן על זה. גם שקיות ניילון אנחנו מאוד אוהבים לאגור. בנוסף יש אצלנו גם אגירה של תרופות, ושל מזון - כאילו מחר מתחילה מלחמה אטומית".
מה לגבי בגדים?
"את זה אני אפילו לא מציינת. אני אגיד ללקוחה שלי לא לקנות עשרה טייטסים שיש עכשיו במבצע בקניון? היא תקשיב לי? ממש לא. האגירה אצלנו זה צורך. כמו צמא. אנחנו רק רואים שמשהו במבצע, אנחנו מתנפלים ואין סיכוי לעצור אותנו. אז אני אומרת 'אוקיי, את לא שולטת, תקני עשרה זוגות. אבל למען השם, תיפטרי מעשרה פריטים אחרים בשביל מה את אוגרת?", שואלת גרינברג, ומזכירה את העיקרון של "אחד נכנס, אחד יוצא". לדבריה, הבית הוא מקום שלא יכול להישאר סטטי. "הבית, בדיוק כמונו, הוא מקום חי ונושם ולכן חייב להיות כל הזמן בתנועה, הרי גם אנחנו מרזים, משמינים, מתבגרים, זזים, אז למה לא לאוורר גם את הבית שלנו לעיתים קרובות יותר? בפועל, אנחנו משתמשים רק ב־20 אחוז מתכולת הבית", היא מפתיעה.
את בטוחה? 20 אחוז?
"תבדקי אותי. ואז תחשבי כמה דברים אנחנו לא באמת צריכים".
ואיך אפשר לדבר על סדר בבית, בלי להזכיר את מארי קונדו, כוהנת הסדר היפנית שכבשה את העולם. אם שואלים את גרינברג - משהו ברעיונות של קונדו מתפספס במעבר לישראל.
תסבירי.
"כמו כל דבר, גם סדר וארגון הוא עניין של מנטליות ושל גיאוגרפיה, ולכן כאשר קונדו כותבת בספרה 'צריך לזרוק את כל הניירת', זה דבר שלא הגיוני להגיד לישראלים. בארץ שכולם מנסים כל הזמן להוציא אזרחויות זרות, אף אחד לא זורק ניירות מפעם. לכי תדעי מתי נצטרך, וזו רק דוגמה אחת".
במה עוד ישראלים שונים?
"צבא, למשל. למארי קונדו אין ילדים בצבא, הבן שלה לא חוזר מגולני עם שקים של כביסה וערימות של אבק, היא לא מבשלת ושולחת לו ולכל החברים שלו קופסאות לבסיס. לכי תסבירי לה את האובססיה שלנו עם קופסאות. עוד דבר, הילדים שלנו יוצאים מהבית בגיל מאוחר יחסית למקומות אחרים. וגם כשיוצאים מההורים פיזית, משאירים חפצים למשמורת. אגב, גם ממ"ד - זה לא משהו שיש במקומות אחרים. אין מה לעשות, למציאות הישראלית ולבית הישראלי יש צרכים ייחודיים וגם, בואי נודה, הבית שלנו עמוס בג'אנק כי אנחנו לא מפסיקים לקנות. אנחנו נכנסים למקס סטוק ויוצאים עם ערימות של דברים שעד לפני רגע לא ידענו שאנחנו צריכים".
כמה שקיות זבל את מוציאה מבתים?
"בממוצע אני מוציאה עשרות קילוגרמים וגם הגעתי לבתים של מאות. אחת העובדות שלי שגדלה בבית של ניצולי שואה מתקשה לזרוק אוכל, ובעבודה היא מתמודדת עם כך שאנחנו מפנות מתוך בתים אוכל באלפי שקלים, כי אנשים אוגרים ואוגרים והתוקף פג".
האשמה, כמובן, בתהליך האמריקניזציה שעברנו מאז ימי הצנע והצניעות של קום המדינה. "בימי הקמת המדינה, אנשים הגיעו לארץ בלי רכוש, ומה שהיה לך עם זה חיו. המצעים שאת רואה כאן?", היא אומרת ומצביעה על המיטה. "זה מצעים שהיו של חמותי מהקיבוץ ושאני לקחתי אותם. אנשים שמרו על הרכוש וגם האיכות הייתה אחרת ולכן הדברים לא התבלו", רומזת איילת לנטייה של תאגידים לייצר שפע מוצרים בלי הקפדה יתרה על איכות, במטרה שנזרוק באופן תדיר ונקנה מחדש.
אילו טיפים יש לך לתת להורים?
"חייבים לעשות הפרדת רשויות, אם זה ארון ילדים אז תכבדו ואל תשימו גם את הקלסרים של אבא. יש גם את הטירוף היהודי שהילדים שלנו צריכים להיות הכי מוצלחים. אנחנו קונים להם בלי סוף משחקי חשיבה. תרגיעו. אבל לכי תגידי את זה להורים ישראלים שבמקום להמעיט בדברים, הם כל הזמן קונים עוד ועוד וכך רק מציפים את הילד בעודף גירויים. הרעיון הוא למקד את הבית, לצמצם ושיהיו מקומות קבועים".
מה באמת לגבי הפרעות קשב וריכוז?
"אנשים תמיד אומרים לי: אני נורא מבולגן, יש לי בעיות קשב וריכוז ואני לא יכול לסדר כלום. מה שהם לא מבינים, זה שמי שסובל מבעיות קשב וריכוז חייב עוד יותר סדר וארגון".
