בלהיטו המפורסם Short People משנת 1977, מצהיר רנדי ניומן ש"לאנשים נמוכים אין כל סיבה לחיות".
על הדרך הוא גם לא חוסך בנימוקים: "יש להם אפים קטנים וגם שיניים קטנטנות, והם נועלים נעליים עם פלטפורמות על כפות רגליהם המסריחות". מובן שניומן (שאמנם מתנשא לגובה המכובד של 1.83 מ'), לא באמת מחזיק בדעה שלילית נגד נמוכים. הזמר האמריקאי ממוצא יהודי כתב את השיר באירוניה נגד גזענות. מבחינתו, "אנשים נמוכים" היו יכולים להיות באותה מידה "אנשים עם שיער חום" או או כל אחד אחר בעל סממן חיצוני מסוים שאין כל סיבה שייתפס כמגוחך או יסבול מאפליה.
רק שמהר מאוד הופתע ניומן לגלות ששירו עורר סערה. נמוכים רבים נפגעו וזעמו על השיר, היו משוכנעים שהוא משקף את עמדתו האישית ותחנות רדיו מסוימות בעולם אף אסרו להשמיע אותו. "לא תיארתי לעצמי שישנה רגישות כלפי אנשים נמוכים", אמר אז בתגובה, "שמישהו יכול להאמין שבאמת קיים טיפוס כמו בשיר, שחש כזו שנאה כלפי נמוכי קומה".
Randy Newman - Short People
אז כן, אולי אף אחד לא מאמין ש"לאנשים נמוכים אין כל סיבה לחיות", אבל מחקרים רבים שנעשו לאורך השנים הוכיחו שבתחומים רבים של החיים הם בהחלט מופלים לרעה. ומה שלא פחות מפתיע: הם עצמם לא מודעים לזה. כך עולה ממחקרו החדש של ד"ר עומר קמחי, מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטת חיפה. "אני בעצמי נמוך", מסביר קמחי שמתנשא לגובה 1.60 מ'. "זו אחת הסיבות שבגללה התעניינתי בנושא והתחלתי לחקור אותו. תמיד ידעתי שיש אפליה נגד גברים נמוכים בעולם הדייטים, שנשים מרבות לשלול נמוכים בגלל התפיסה הכללית שיש לאנשים כלפי גובה. לגברים גבוהים מייחסים אוטומטית תכונות אטרקטיביות כמו סמכותיות, כריזמה ומנהיגות. תהיתי איך זה בא לידי ביטוי גם במישורים אחרים של החיים כמו תעסוקה ופוליטיקה ובמקביל, כיצד מתייחס לזה החוק".
במסגרת עבודתו, בחן תחילה קמחי את המחקרים הבולטים שנעשו עד היום בנוגע לאפליית אנשים נמוכים. בין היתר הוא מציג את הניסוי הוותיק שערך ב-1968 הפסיכולוג הבריטי פול ר' ווילסון, שבו השתתפו חמש קבוצות סטודנטים. במסגרת המחקר, הזמין המרצה של כל אחת מהקבוצות מרצה אורח לשיעור אחד. לכל קבוצת סטודנטים הוצג המרצה האורח בצורה שונה: כסטודנט, כמתרגל, כמרצה, כמרצה בכיר וכפרופסור בכיר בתחומו. לאחר השיעור התבקשו כל הסטודנטים להעריך את גובהו של המרצה הקבוע ואת גובהו של אותו מרצה האורח. בעוד שכל הקבוצות העריכו את המרצה הקבוע בערך באותו גובה, גובהו של המרצה האורח השתנה בהתאם לאופן שבו הוצג: ככל שהוצג בדרגה גבוהה ומכובדת יותר, כך גדלה הערכת הגובה שלו.
במחקר מעודכן יותר מ-2013, שנערך על ידי הפסיכולוגית ההולנדית ננסי בלייקר, נתנו למשתתפי הניסוי תמונות של נשים וגברים בגבהים שונים. לאחר הצגת התמונות שאלו הנסיינים את משתתפי הניסוי עד כמה הם מסכימים עם משפטים כמו "האיש הזה נראה אינטליגנטי", "האיש הזה נראה כמו מנהיג" וכו'. מהניסוי עלה שאנשים נוטים לתפוס אנשים גבוהים, בעיקר גברים, כאינטליגנטים יותר, כבעלי יכולת מנהיגות גבוהה יותר וכדומיננטיים יותר.
ד"ר קמחי מציג גם מחקרים שהוכיחו שהתפיסות הקדומות הללו, אכן מובילות לאפליה מעשית בכל מה שקשור לקבלת אנשים לעבודה, לקידומם ולהעלאת שכרם. למשל, מחקר שערך בשנת 2009 פרופ' טים גאולי מאוניברסיטת ברנטפורד בקנדה, שכלל 4,025 עובדים (2,210 גברים ו-1,815 נשים), גילה שלפחות ביחס לגברים היה מתאם מובהק בין הגובה של העובד ובין היררכיית המשרה שלו ועמדת הסמכות שהייתה לו.
אבל, למרות שמחקרים רבים מוכיחים שקיימת אפליה תעסוקתית על רקע גובה - במחקרו טוען ד"ר קמחי שאין אכיפה בנושא מבחינה משפטית. ברובן המכריע של המדינות, אפליה על רקע גובה לא מוכרת כלל כעילה לתביעה, ובעוד שישנן מדינות בודדות בארצות־הברית שבהן אפליה על רקע גובה או על רקע מראה חיצוני מוכרת כעילה לתביעה (כדוגמת מישיגן, וושינגטון די-סי וסן-פרנסיסקו), כמעט ולא מוגשות תביעות על רקע זה.
"כשהתחלתי לחקור את הנושא, התחושה שלי הייתה שאין התייחסות משפטית לאפליה של נמוכים כי המחוקקים לא רואים בזה דבר חשוב", הוא אומר. "אבל הופתעתי לגלות שזה הרבה יותר משמעותי: גם במקרים שבהם יש אפשרות בחקיקה להגיש תביעה על אפליה על רקע גובה, אנשים נמוכים אינם עושים זאת. הסיבה היא שהם עצמם פשוט אינם מודעים לכך שהם מופלים לרעה".
איך אתה מסביר את זה?
"כי לאפליה מתלווים קריטריונים פסיכולוגיים. המוח שלנו מתוכנת בצורה כזו שהוא אינו בודק כל מקרה לגופו. זה כמו אדם שמסתכל על כיסא. הוא לא ישאל את עצמו בכל פעם אם אכן מה שהוא רואה לנגד עיניו הוא כיסא. השאלה תעלה רק אם יתלוו למה שהוא רואה מאפיינים שלא מסתדרים עם התמונה המוכרת, למשל, שלוש רגליים או מושב רחב במיוחד. לכן, כדי שהמוח שלנו ישאל 'האם מדובר באפליה?' צריכים שיתלוו לכך מאפיינים מסוימים כדוגמת 'כוונה' או 'נזק ברור'.
"הבעיה היא שכשמדובר באפליה נגד נמוכים, לרוב אין כוונה. המעסיקים לא מבינים שהם מפלים נמוכים, כי מדובר בהטיה לא מודעת. אם ישאלו אותם אם יש להם משהו נגד נמוכים, הם מן הסתם יענו בשלילה והם גם לא ישקרו. בנוסף, למרות שבפועל יש נזק ברור, קשה להבחין בו. בניגוד ל'אפליה הרגילה' שמגיעה בזוגות - גברים מול נשים, לבנים מול שחורים - האפליה על רקע גובה נמצאת על רצף. גבר שגובהו 1.75 מ' יכול לקבל יחס טוב יותר מגבר שגובהו 1.65 מ', אבל יחס פחות טוב מגבר שגובהו 1.85 מ'. זו למעשה הבעיה המשפטית בתחום, כי קשה מאוד לשים לה את הגבול. חוץ מגברים שגובהם מעל 1.90 מ', אולי, אפשר בעצם לומר שכולם מופלים".
לפי כל המחקרים שמציג ד"ר קמחי, האפליה על רקע גובה מתבצעת בעיקר נגד גברים. "מדובר בנתון משמעותי ביותר, ולדעתי זה קשור מאוד לאיך שאנחנו כחברה תופסים את הגבר האולטימטיבי ואת האישה האולטימטיבית", הוא אומר. "גבר נתפס כמישהו שצריך לשדר סמכות, מנהיגות, כריזמטיות, אחד שנושאים אליו עיניים. עם אישה זה בדיוק הפוך: היא אמורה להיות עדינה וקומפקטית. נשים בהשוואה לגברים גם נמוכות יותר ולכן נתפסות כפחות סמכותיות. אז גם אם הן נמוכות מהממוצע, זה פחות פוגע בדימוי הנשי שלהן".
המחקרים שאתה מציין בעבודתך נערכו בחו"ל. גם בארץ קיימת אפליה על רקע גובה?
"אין ספק שאפליה כזו קיימת גם בארץ. בשנים האחרונות אנחנו כחברה הופכים יותר ויותר דומים לאמריקאים, וזה בא לידי ביטוי גם בתחום הזה. הדרך הכי טובה לראות את זה היא בפוליטיקה. בארצות-הברית, מאז 1896, לא נבחר נשיא שהוא מתחת לגובה הממוצע (פרנקלין רוזוולט היה נכה, אבל דאג להסתיר עובדה זו מהציבור במשך כל שנות כהונותיו, י"מ). יותר מזה: המועמדים לנשיאות גבוהים בשבעה ס"מ מהגבר הממוצע באוכלוסייה. ואצלנו, בעוד שבעבר היו ראשי ממשלה נמוכים, למשל דוד בן-גוריון, מנחם בגין ויצחק שמיר, הרי שאהוד אולמרט כבר התנשא לגובה של 1.87 מ', גובהו של בנימין נתניהו הוא 1.84 מ', ובני גנץ, לאורך כל הקמפיין שלו, דאג להדגיש שגובהו הוא 1.95 מ'. מנגד, עמיתו יאיר לפיד, שגובהו הוא 1.74 מ', צולם בזמן שהוא נואם כשהוא עומד על דרגש, כדי לנסות לטשטש את העובדה שהוא נמוך מהממוצע".
נוסף על תחום הדייטים, התעסוקה והפוליטיקה, מראה ד"ר קמחי עד כמה האפליה הזו נפוצה גם בתרבות הפופולרית. "בשנים האחרונות אפשר לראות יותר ויותר נשים ושחורים מגלמים גיבורי-על בסרטים, אבל אין אף שחקן נמוך בתפקיד גיבור-על", הוא אומר. "גם אם יש דמויות כאלו בקומיקס עצמו, כמו למשל וולברין שמוצג בחוברות כגבר שמתנשא לגובה 1.65 מ', הרי שבעיבוד הקולנועי בחרו בשחקן יו ג'קמן שגובהו הוא 1.88 מ'. שחקנים נמוכים לרוב יגלמו דמויות נלעגות בטלוויזיה ובקולנוע, למשל, דני דה ויטו (1.47 מ') או ג'ייסון אלכסנדר (1.64 מ') שגילם את ג'ורג' קוסטנזה ב'סיינפלד'. כמובן, יש גם יוצאים מן מהכלל, כדוגמת מייקל ג'יי פוקס (1.63 מ') כוכב "בחזרה לעתיד" או טום קרוז (1.70 מ'), אבל לפחות בקולנוע, מקפידים מאוד לטשטש עובדה זו ולתת אשליה שהם גבוהים יותר ממה שהם באמת".
ואכן, אם עוקבים אחר סרטיו של טום קרוז, למשל, אפשר להיווכח שגם בסרטים שבהם הוא משחק לצד שחקניות גבוהות ממנו, כמו למשל קלי מקגיליס (1.78 מ') ב"אהבה בשחקים" או קמרון דיאז (1.74 מ') ב"כמו יום ולילה", קרוז נראה מעט גבוה מהן. בכרזה של "אהבה בשחקים", אפשר לראות בבירור איך מקגיליס רוכנת כלפיו, וקמרון דיאז ממש מתכופפת.
ועדיין, השאלה היא האם לאפליות מסוג זה יש סוף? באותה מידה ניתן לשער שיש גם אפליה נגד אנשים קירחים מול בעלי בלורית, בלונדיניות מול ברונטיות וכו'.
"לחלוטין אפשר לשער שזה קורה, לכן המסקנה העיקרית שלי מהמחקר היא שקשה לאכוף את הנושא הזה מבחינה משפטית. יש גבול למה שחוק יכול להשיג. מה שחשוב במקרה הזה הוא בעיקר לעורר מודעות, מה שאולי יוביל בהמשך לשינוי בתפיסה".
