לפני כמה חודשים נפטר אביה של חמדה קורניק. שלוש שנים קודם לכן, היא איבדה את אמה. עכשיו, כשבית הוריה עמד שומם, היא הגיעה לפנות את החפצים בברכת הדרך של שני אחיה. בשביל קורניק (42), קואצ'רית לארגון סביבת עבודה, שמדי יום מלמדת את לקוחותיה איך למיין מידע ולהשליך כל מה שלא נחוץ, זו הייתה אמורה להיות משימה קלה במיוחד.
"במטבח ובאמבטיה באמת לא הייתה שום בעיה", היא אומרת. "ביום אחד פיניתי את כל הבית בשקיות עם הוראות מסירה וחלוקה לאחים שלי. את האלבומים עם התמונות של הוריי, אחי רצה לקחת. כשהגעתי לארון של אבא שלי, ראיתי את חולצת הוואי שלו ואת כובע הים הירוק של אמא שלי, ואל תשאלי אותי למה, לא הצלחתי לזרוק אותם. אמרתי, לא, אני לא יכולה. הבאתי את שני הדברים בתא המטען של האוטו. בעלי רועי העביר אותם למחסן של הבית. אחרי יומיים אמרתי, זה במחסן, מקום עם אבק וחושך, למה? זה לא מכבד. ואז אמרתי לעצמי: 'תעשי את העבודה שאת עושה עם הלקוחות שלך'".
פתאום הרגשת שקשה לשחרר חפצים?
"קשה מאוד. שאלתי את עצמי, למה את אוחזת בחולצה ובכובע? הבנתי ששניהם משמשים קפסולה של זיכרון. כשהסתכלתי על החולצה יכולתי לדמיין את אבא שלי לובש אותה ולשמוע את המוזיקה ואת הצחוקים ולהריח את הבישולים של אמא שלי. ואני זוכרת את אמא שלי שמה את הכובע לפני שהיא נכנסת לבריכה כדי שחס וחלילה הפן לא יתקלקל, ואיך היינו מתפוצצים מצחוק בים המלח. אמרתי, די, זה זיכרון, את יכולה לעצום את העיניים, הזיכרון הוא בתוכך, זה גם מה שאני אומרת ללקוחות שלי. אתם רוצים לשמור על משהו? תבחרו משהו אחד ספציפי, ותנו לו מקום של כבוד".
ומה עשית עם החולצה והכובע?
"הכנסתי אותם לארון הבגדים שלי, ואני רואה אותם. זה כמו תמונה שגורמת לי לחייך".
לפני ארבע שנים, דרך שיטוט באינטרנט, שמעה קורניק על מקצוע חדש - ביזנס פרופשיונל אורגנייזר, המבוסס על שיטת 5S, מתודה יפנית לארגון סביבת העבודה. התורה מבוססת על חמש מילים יפניות: seiri ,seiton seiso ,seiketsu ו־shitsuke (מיון, סידור, הברקה, תיקנון ותחזוקה) ומטרתה לייצר סביבת עבודה יעילה ואפקטיבית על ידי הגדרה ואחסון החפצים שבשימוש, תחזוקת המרחב וקבלת הסדר החדש.
טויוטה ומפעלי הייצור ביפן עובדים על פי השיטה, שהוכיחה כי תהליכי קבלת ההחלטות במהלך הארגון מחדש יוצרים דיאלוג עם העובדים לגבי הסטנדרטים של העבודה, מה שיוצר הבנה עמוקה של המועסקים לגבי איך עליהם לעשות את עבודתם באופן המדויק ביותר.
קורניק, שגובה 200 שקל לשעה (לא כולל מע"מ), לא המציאה דבר, כמובן. בעולם מככבת בשנים האחרונות מארי קונדו, היפנית ששיטת הארגון והסדר שלה היא תורה רוחנית שלמה, המנומקת ברבי המכר שכתבה ובסדרת הטלוויזיה שלה בנטפליקס, ודוגלת בסדר וארגון ככלי להשגת שחרור ואושר.
"מארי קונדו חוללה מהפכה, אבל אני לא מסכימה איתה בהכול", מודה קורניק. "קונדו מדברת על כך שצריך לעשות את הארגון והסדר בבת אחת, כדי שנראה את התוצאה, אחרת נחזור על הבלגן. זה יכול להצליח רק עם איש מקצוע. לבד זה לא יעבוד. אנשים לא מצליחים לחלק את המשימות, ולעולם לא יעברו על 40 אלף מיילים. העיניים יכולות להכיל עומס ויזואלי עד גבול מסוים שנמדד בזמן.
"אנשים קונים באיקאה את כל מה שיש לה להציע בתחום האחסון, מרימים ידיים לפני שהתחילו לסדר או דוחסים הכול לארגזים החדשים".
וזו טעות?
"טעות גדולה, משום שהם לא ימצאו לעולם את המידע שהם אחסנו בארגזים ויפספסו את המטרה - שליפה מהירה של המידע המאוחסן. אנשים לא זורקים חפצים מכל מיני סיבות, והם צריכים את המבוגר האחראי, האוטוריטה, שיודע איך עושים את זה. אנשי עסקים בארצות־הברית לא עושים צעד בלי ה'פרופשיונל אורגנייזר', שמייעץ היכן למקם ולתייק ואיך לסדר את הדברים כדי להגיע לתוצאות עסקיות טובות יותר".
למה אנחנו לא יכולים לארגן את המידע שלנו לבד?
"העולם עבר כמה מהפכות בשנים האחרונות, טכנולוגית, דיגיטלית ואנחנו עכשיו בעיצומה של מהפכת המידע, וכל הזמן מתווספים לנו כלים ואפליקציות שנועדו להקל עלינו את החיים. ובכל זאת, משהו לא עובד. אנחנו לא מנצלים את הכלים האלה נכון ולא מפיקים מהם את המקסימום.
"אנחנו לוקחים קורסים כדי להזניק את העסק שלנו, עושים סדנאות לשיווק דיגיטלי אבל לא למדנו סדר וארגון בעסקים. זה גורם לנו להפסיד כסף, זמן ומוניטין עם לקוח, כי היום ללקוחות אין דחיית סיפוקים. אם לא תספק להם תשובה מהירה, הם ילכו למתחרים שלך".
בשנת 2019, עם המודעות להתחממות הגלובלית ולמיחזור, לא היינו אמורים לעבור למשרדים ממוחשבים ללא ניירת?
"הפייפרלס אופיס (משרד ללא ניירת) התחיל כקמפיין עולמי שיצא בשנות ה־80. אז למה אנחנו עדיין מוצפים בניירת? כי אף פעם לא לימדו אותנו שכדי לעבור למשרד ללא נייר, נצטרך לשבת עם החומר ולמיין אותו כדי להבין מה לשמור ומה לזרוק, פעולה בסיסית פשוטה שנקראת סדר וארגון.
"פנתה אליי חברת ביטוח גדולה ואמרה לי: 'אנחנו רוצים להיות משרד ללא נייר'. יש להם בניין עצום, החברה עובדת עם כל החברות הגדולות בעולם, והמנהלת ביקשה לסרוק את כל החומר ולמחשב אותו. ראיתי את המסדרון ואת המשרדים, את ארגזי הניירת בכל מקום, עומס מטורף. אובר־דוז של מידע שגדל בעשרות אחוזים כל שנה. הסברתי שבלי להבין מה מכל החומר הזה צריך לשמור, אי־אפשר להגיע לשלב הסריקה".
ברמה המשפחתית, עד כמה ארגון המידע הוא עניין מאתגר?
"אם אני רוצה לארגן מצגת לבר המצווה של הבן שלי, ויש לי במחשב 40 אלף תמונות שמורות, איך אמצא את התמונות שאני מחפשת? מה אעשה עם כל החומר שיש לי מהבנקים? רוב חשבונות הבנק האלה כבר נסגרו. איפה אני אמצא את המצגת שעשיתי לפני כמה שנים? רוב האנשים לא מוצאים. אנחנו זוכרים שיצרנו את המסמך, שתייקנו אותו, אבל לא זוכרים היכן הוא".
מה הדבר הכי חשוב שצריך לדעת כשמארגנים את סביבת העבודה?
"רובנו לא מבדילים בין ארגון ובין פינוי עומס. ארגון זה אוסף של שיטות שעובדות לך ומאפשרות לך להיות יעיל במקום שאתה נמצא בו. החיים שלנו עובדים טוב יותר כשאנחנו מאורגנים, וזה עובד בכל תחומי החיים שלנו, אפילו כשאנחנו מאורגנים עם התזונה שלנו ויודעים מה אנחנו אוכלים.
"פינוי עומס, לעומת זאת, זו פעולה שמטרתה לנקות את הסביבה שלך כדי לצמוח ולגדול למקום טוב יותר. הנתונים מצביעים על כך ש־80 אחוז ממה שיש לנו אנחנו לא צריכים, לא בארון, לא במשרד ולא בסביבה. אנחנו ממלאים את הבתים, הסלולריים, המחשבים והמשרדים, ולא יודעים להתמודד עם המידע. מה שאנחנו צריכים זה להפוך ל'רובוט אנושי'. כלומר, לזכור שהסביבה צריכה לשרת אותנו ולא הפוך, להישאר עם 20 אחוז המידע הנחוץ ולהיצמד אל אסטרטגיית תיוק שתלווה אותנו לאורך כל הדרך, שתאפשר למצוא בקלות את הדוח לרואה החשבון, את הטופס לרופא שאתה צריך להגיש".
את בעד להשאיר קצת ניירת?
"ודאי, למרות שמארי קונדו, האישה והאגדה, אומרת לזרוק הכול, כי ניירת לא מביאה לנו אושר. זה לא מציאותי. למשפחה ממוצעת יש ניירת שהיא חייבת לשמור ואני בעד קלסרים וקופסאות וגיבוי במחשב".
אז מה זורקים ומה לא?
"אנחנו שומרים דברים מתוך אשמה ורצון להיאחז במשהו שלא קיים. אני בעד לזרוק גם תיקיות ועבודות שאין בהן צורך. תשלחו לארכיון או לגריסה, רק שזה לא יהיה בסביבת העבודה. אנשים שומרים כרטיסי ביקור ותדפיסי בנק, חשבוניות שלא צריך למסור לרואה חשבון. עברתם על זה? תעיפו. אפשר לשמור במחשב או בקלסר תלושי משכורת של שנתיים־שלוש אחורה. לא צריך יותר מזה. את כל המידע שאפשר להגיע אליו אונליין, אפשר להשליך.
"אלבומי ילדים אני סורקת למחשב. יש גם קופסה עם מזכרות של כל ילד, ויש תיקייה במחשב שהכול נסרק גם אליה ומדי פעם מעודכנת דרך התקן אחסון נייד.
"הכי נורא כששומרים דברים שעושים לך רע. מישהי שמרה בחדר העבודה גביע שבעלה קידש אותה איתו בחופה. היא אמרה: 'אני לא סובלת אותו'. אמרתי: 'אבל את גרושה'. היא ענתה: 'ושנאתי את זה כבר ביום החתונה'. בסוף היא העבירה את הגביע לאחד הילדים".
היא ילידת תל־אביב, בתם של עקרת בית ואיש עסקים בעל תחנות דלק ומוסכים בארצות־הברית, נשואה לעורך הדין רועי קורניק ואם לשניים (רומי, 20; בן, 17), מתגוררת בצפון תל־אביב. אחרי שירות כסמב"צית במודיעין, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, עבדה בתחומים שונים ובגיל 30 פנתה ללימודי אימון במכון אדלר. שם, לדבריה, זיהו המרצים שיש משהו בשיטת העבודה שלה שמרגיש קצת אחר. "מוריי גילו שאני יוצרת למתאמנים שלי בהירות ושקט ופוקוס בזמן האימון, מפשטת תהליכים ויוצרת סדר וארגון וזה מביא לתוצאות. הבנתי: להיות בן אדם מאורגן ולחיות בסביבה מאורגנת זה לעשות פחות ולהרוויח יותר".
מארי קונדו טוענת שלחפצים יש רגשות ושאנחנו צריכים להודות לכל חפץ על השנים שהוא שירת אותנו. מה דעתך?
"אני מודעת לקהל העסקי הישראלי. לא רואה איש עסקים נפטר מחשבונית או קבלה של מסעדה שעשתה לו טוב בבטן, ויגיד לה: 'תודה רבה לך, חשבונית'. אני שואלת שאלות אחרות, האם אני צריך את החפץ הזה, כמה הוא מקדם אותי, אני פחות מתעסקת בשאלות על אושר. הפידבקים שאני מקבלת מהלקוחות שלי הם לא: 'איזה יופי שסידרת לי את המשרד'. הם יותר מלווים בתחושה של הקלה ושחרור. כשאנחנו נפרדים מחפצים לא נחוצים, זה מרגיש כאילו נפטרנו מרעלים.
"עבדתי לא מזמן עם בחורה שעמדה להתחתן, ושלושה חודשים לפני החתונה בעלה המיועד נפטר ממחלה. היא איבדה את אהבת חייה, והייתה צריכה להתמודד עם ניירת ולהוכיח את זכאותה לקבל כספים, כמי שהייתה אמורה להיות אשתו. היא הביאה אותי כדי לארגן לה את הניירות. במשך שנים היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם הזיכרונות, עד שהיא ביקשה ממני: תחזיקי לי את היד ותעזרי לי. את החפצים המשותפים שלהם היה לה קשה לשחרר, ועשינו את זה יחד, על כל דבר היה חשוב לה לספר איזה סיפור. זו הייתה חוויה ממש עוצמתית ועם זאת פונקציונלית".
פורסם לראשונה: 09:41, 05.06.19
